שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ב׳Teshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 2
א׳לבילוגראדו.
1
ב׳מה נמרצו אמרי יושר דברי פי חכם חן וכבוד יתמוכו ופום ממללי רברבן כל מן דן ומן דן סמוכו החכם השלם בחירי רצתה נפשי להשתעשע עמו בדברי הלכ' לולי כי אין הפנאי מסכי' רק להסכי' עמו על הדין ועל האמת שהמכירה שמכרו הקהל הבתי' של היתומי' לראובן כדי שיפרע לב"ח קיימ' כמ"ש החכם הפוסק נר"ו מתשובת הרשב"א שהכל תלוי בב"ד אם ראו שאילו לא מכרו עכשיו יש הפסד ליתומים רשאין למכו' והא חשיב כשטר שיש בו רבית וככתוב' אשה משום מזוני ואיבר' דאם לא אמר' הרב ז"ל היה נרא' דלא דמי רבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנא' בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו במי שהחשיך לו בדרך לתת כיסו לנכרי שאד' בהול על ממונו ולא התירו במוצ' מציא' אעפ"י שכבר באת לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומי' יש לנו ליזקק שלא יפסידו אבל אין לנו להזקק שישתכרו כענין שאמרו גבי הקדש ועניי' שידן על העליונ' בכמ' מילי ולענין הנאה אמרו אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניי' כדתנן בשקלי' וגבי יתמי משום דצריכי' מזונו' וקכלי' קרנא אמרי' באיז' נשך חזינן גברא דמשפו נכסי וכו' ובב"ח שרוצה לעשות הנחה משלו ליתומי' יש לנו לחוש יותר לערמה ואין לנו להזדקק ולכי מטי זמני' יטול על פי הדין ועוד כול' שמעת' דערכין לא אזלא הכי דפרכי' ממתנית' דשום היתומים היכי משכח' להאי בעכו"ם מי ציית לך ואי בישראל מי שבקינן ליה דאכיל רבית וכן פרכינן ממתניתי' דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ודחקינן לאוקמי בעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן אי הכי רבית נמי לא לשקול ומוקי לה בשקבל לזו ולא קבל לזו ואדדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיחא כלל אמאי לא אוקמ' בכל ב"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כרבית אוכלת בהם דבין לרב אסי ובין לרב יוחנן מזקקינן דע"כ לא פליג רב אסי אלא במזונות דהא תקינו לה רבנן מעשה ידיה אבל בענין זה דאיכא רווחא ליתמי כ"ע מודו והנה ראיתי להחכם הפוס' נרו' שהקשה זה אליבא דרב יוחנן דמשמע דלרב אסי לא קשיא והא הרשב"א משטר שיש בו רבית למדה דלכ"ע נזקקין ולרב אסי הקשה נוקי מתניתי' בגו זימני ותירץ שהגמרא רצה לאוקומ' בין לרב אסי בין לרב יוחנן במאי דנקטו הם בפי' בדבריהם ואמר דבהאי תירץ נסתלקה השגת הראב"ד בפי"ב מה' לוה ואיברא דבהא סלקא תירוצא רווחא בין לרב אסי בין לרב יוחנן ולא יצטרך הגמרא להדחק אם קבל עליו לזה ולא קבל לזה וזו שהקשה הראב"ד לדברי הרי"ף והרמב"ם זכרונו לברכה אמאי לא אוקמה בשטר שיש בו נאמנות אמר הרב המ"מ שיש לדחות דכי היכי דלא אמרינן שמתוה ומת בשמתיה לפי שאינו מצוי כך לא אמר נאמנות ויש לתמוה היאך העלי' עיניו ממ"ש שלחו מתם שמתו' ומת ופרש"י בהכי מתיקמ' כל הני מתניתא וש"מ דעתו ז"ל לומר דמ"ט לא מתרץ הכי גמרא דידן מעיקרא אי לאו דשלחו מתם אלא משום שאינו מצוי ולמאי דשלחו מתם ה"ה נאמנות אבל קשה לי דלמאי דמתרץ תלמודא תמוה טפי דמוקי מתנייתא בעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל דטפי לא שכיח וכשקבל לזו ולא קבל לזו ונראה לי להעמידה וממילא מתרצא הא שהקשה החכם נרו' אמאי לא אוקמוה בתוך זמנו דכלהו לחד טעמא סלקי דלא חיישינן לפרעון והיינו משום דאכתי לא אסיק אדעתיה גמרא טעמא דרב הונא בריה דרב יהושע משום צררי אלא טעמיה כדרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו והיינו דאמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקקינן לנכסי דיתמי משום דהוה ס"ל דלא בני מעבד מצוה נינהו ולהכי נמי לא אוקי גמרא הני מתנייתא דשום היתומים ודזבורי' כשחייב מודה דאפילו אם הודה בשעת מיתתו קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. אבל בסוף דפרכינן ממתניתן דע"מ ליתן לאשה כתובתה דלא מתוקמא לה כשנויא קמייתא אתיא אליבא דרב פפא הוצרכו להעמיד כשחייב מודה ואליבא דרב הונא דטעמא משו' צררי והיינו דאמר התם השתא דאתית להכי כלהו נמי כשחייב מודה כלומר דמעיקרא לא העמידוה בהכי משום דמהדר לתרוצי מילתייהו אפילו לרב פפא דטעמא משום דלאו בני מעבד מצוה נינהו השתא דאתית להכי והוצרכנו לטעמ' דצררי כלהו נמי מתרצי בהכי וה"ה דמתרצי כשיש בו נאמנו' ובתוך זמנו דכלהו חד טעמא נינהו. אבל לדברי הרשב"א בין לרב אשי בין לר' יוחנן מתוקמא שפיר בכל ב"ח דעלמא אף לרב פפא ואפשר לפרש להעמיד דברי הרשב"א ז"ל דלא בעי לאוקומי מתניית' בהכי דכיון שאנו נזקקי' לתועלת היתומים שהוא מוותר מחובו אם תעלה הנאה זו כנגד השו' וההכרזה יהבינן ליה לאלת' וכן אם יש תועלת ליתומים בזה אפילו מן הבינונים מגבינ' ליה. ומיהו אכתי הא דצריך הדבר לאומרו שאם הוא עושה הנחה כדי להפרע לאלתר לא מזלזלי בנכסי היתומים כולי האי ומגבינן בינוני' ובלא הכרזה דלא שבקינן זיבורית קמי יתמי דלית להו מאן דטרח קמייהו. ומפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הוראת הגאונים כשהנכסים כנגד הכתובה או פחות וכולי שלא אמרו נזקקין אלא כדי שיפחתו הנכסים מחמת המזונות ולא היה צריך להביא עובדא דידהו אלא אמילתיה דאמר דאף בגרושה שאין לה מזונות נזקקי' משום חן האשה היה יכול לכתוב ויש גאונים שהורו שלא לחוש לחן האשה אלא שהביא דבריהם ללמוד שכשהנכסים כנגד הכתובה דליכא הפסד מזונות אז אין דרך להזקק כלל אפי' אם תרצה לעשות הנחה מכתובתה שלא אמרו כדי שירויחו אלא כדי שלא יפחתו והוא ז"ל לא נחלק עליהם אלא במאי שלא חשו לחן האשה. והר"ן ז"ל בתשו' סי' ל"ו כתב וכבר הורה זקן הרשב"א ז"ל שאם הב"ח רוצה לעשות הנח' מחובו אפילו מעט נזקקי' ומוכח לה מההיא דשט' שיש בו רבית ואעפ"י שיש לדון אחר סברתו ז"ל אם הדבר כן ויר' לב"ד שכן הוא נזקקי' ע"כ. ואעפ"י שלא זכינו לטענו' הר"ן מ"מ יר' שיש להרהר אחרי דינו אלא שכב' יצא הדב' מפה קדו' וכן ראוי להורו', יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
2