שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט מ״הTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 45
א׳הא דדייק מר דשתיקה לחודה הויא מחילה מההיא דפ' חזקת דמפרש רבא טעמא דחזקת ג' שנים משום דשתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל ג' לא מחיל א"ל אביי אלא מעתה תהדר ארעא לבר מפירי אלמא אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי מדקאמר שתא קמייתא מחיל אלמא דשתיקה לחודה הויא מחילה ואע"ג דבמסקנא לא קיימי' הכי היינו משום דס"ל לרב נחמן דלא מחיל הא אי מחיל אפילו בשתיקותא מהני וכן נראה מדברי רשב"ם שפירש אמאי דקאמר רבא שתא קמייתא לא קפיד איניש וכו' על מה שזה יורד לתוך שדהו ומיהו פירי לא מחיל דמשמע אף לפי המסקנא דטעמא משום דלא מחיל הא אלו מחיל מהני ואמר דיש להכריע כן גם מתוך סוגיית הגמרא דודאי הא דאמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי היינו משום דלא מחיל כלל דאי טעמא משום דלא מהני' ליה מחילה היכי דחי לדרבא דילמא רבא נמי מחיל ולא מהני קאמר וסוף סוף כי הדרא הדרי פירי הדר אמר מר דלא היא דלעולם דילמא רב נחמן הדר פירי משום דלא חשיב' מחילה קאמר ופריך לרבא דאמר שתא קמייתא מחיל דע"כ לגמרי קאמר דאי ס"ד מחיל לא מהני מ"ט בתלת עלתה לו חזקה דלמא הא דשתיק משום דידע דאין שתיקתו מחילה ולמחר תבע ליה בדינא אלא ע"כ מחיל לגמרי קאמר אמטו להכי פריך תהדר לבר מפירי זה כללות דבריו והאריך לבאר דאין הכרע לומר דרב משום דלא מחיל קאמר דאיפשר דמשום דלא מהני קאמר ואיברא ודאי אין לנו הכרע מדרב נחמן דהא ודאי דברי רב נחמן שקולים הם כדכתב מר דהא דהדרי פירי אפשר משום דלא מחיל לגמרי ופליג אדעת' דרבא ואפשר משום דלא חשיבה מחילה אפליג אדינא דרבא ומטיבותיה דמר אמינא דהכי איכא למידק כיון דמדרבא דקאמר שתא קמיית' מחיל אינש ע"כ מחיל וחשיבה מחילה משמע אי משום דלישנא דמחיל לגמרי משמע ואי משום דהכי משמע ליה לגמר' מדפריך תהדר לבר מפירי א"נ מטעמיה דמר דא"כ אפילו עד ג' לא תעלה לו חזקה הילכך תרתי שמעינן מינה דמחיל והויא מחילה כי מסיק דלא קפיד כלומר אע"ג דלא מחיל שאין אומרין לא קפיד במי שמוותר אבל מנין לנו דהדר ביה מדינא דאי מחיל הויא מחיל' והכי אורחין למידק בעלמא הלכתא דאע"ג דבמסקנא לא קאי כיון דמטעמא אחרינא אידחי וכיון דרבא הכי אסתברא ליה אין לנו לבדות מעצמנו ולומר דרב נחמן פליג אהך סברא.
1
ב׳ועדין לא הגענו לפלגות חקרי לב חכם מאי בעי למילף מהכא דשתיק' לחודה הויא מחילה דודאי הכא הא אסיקנא דהדרא ארעא והדרי פירי אי דבעי למילף בעלמא דבלבו הויא מחיל' בכמה דוכתי אשכחן דהויא מחילה כגון בסתימת אורה אמרינן ולסתום הויא חזקה לאלתר אפילו בלא טענה וגבי ניזקין לכמה רבוותא עלתה להם חזקה בשתיקה אעפ"י שאין לשכנגדו טענה וכן אמרו בהונאה בפ' איזהו נשך עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו אם שהה יותר מכאן מחל ואלמנה ששהתה יותר מכ"ה שנה אמרינן בפ' ב' דייני דאינה גובה כתובתה ובהניח בן וב' בנות נשאת הראשונה ואח"כ מת הבן אמרינן בפ"ק דר' יוחנן אמר שניה וותרה כיון דאיכא רווח ביתא ובכותב כל נכסיו לבניו בפני אשתו אמרינן בפי"ג דאבדה כתובתה אע"ג דאמרינן דמקולי כתובה שנו כאן אבל בב"ח לא דהתם לאו משום דמחיל אלא משום דלא חייש למה שהוא עושה וליכא אומדן דעתא דמחיל אבל באשה דיותר ממה שהאיש רוצה וכו' אמרינן דלא קפדא ומחלה מ"מ אי מחילה בלב לא מהניא לאו כלום היא ובמשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו אע"ג דקנין מחדש הוא והיה צריך קנין דאפילו בדבור ממש לא מקני ומיהו התם יש לומר דעל ידי מעשה הוא זוכה דאמדינן דעתיה שמשהכניסו בבית ע"ד שיחזיק ויקנה הכניסו דאורחא דמלתא הכי הוא ואלו בבנו קטן ליכא אמדן דעתא בהכי כיון דלא רגילי אינשי בהכי ובאשה שהיתה נושא' ונותנ' בתוך הבי' דתנן בפ' מי שמת שהשביחה לעצמה אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' השביחה לעצמה ופריך פשיטא כיון דאמרה ראו וכו' ומשני מ"ד לסוף מחלה התם נמי כיון דאמרה לעצמי אני עושה כי הדר דמחלה הוא בעי קנין לתת משלם ליתומים אלא התם ס"ד דהדרה בה מקמיה דהרויח' בהם וכשהיתה מרווחת לזכות היתומים הרויחה דומיא דמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו.
2
ג׳ועדיין יש להסתפק במקום שאמרו דלא הויא מחילה כגון הכא בתרי שני דלא הויא חזק' ולא מחיל אי הוה ידע בעצמו דמחיל מהו למהדר ביה נהי דמסתמא לא אמרינן דמחיל אבל בבא לצאת ידי שמים שהודה יש ללמוד מכאן דהויא מחילה כיון דהכי הויא סברא דרבא מעיקר' אי לאו דמסיק דליכ' אומדן דעת דמחיל דהא דשתיק משום דלא קפיד קונה הו"ל לאזדהורי בשטריה וכן בשאר דוכתי כגון בנזיקי' דסתמייהו לא מחיל ואיהו ידע דמחיל ובהונא' קודם שישהא כשיעור ובאלמנה בבית בעלה אי נמי בבית אביה ועבדי לה יקרא ובכותב כל נכסיו בפני ב"ח מי אמרינן דאי ידע דמחיל חייב לצאת ידי שמים ע"כ.
3
ד׳ונראה לי דמחילה בלב לאו כלום היא דהא קי"ל דדברי' שבלב לא הוו דברים כדאמרי' בפ' האיש מקדש ובכלן שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ונהי דאמר ע"מ שאין לי בנים ויש לו בת או שפחה מ"מ איהי ידעה בנפשה דמחלה להנאה שתקדש לו אעפ"כ אין לבה רוצה בכך ושריא לאנסובי דדברי' שבלב לא הוו דברים כדילפינן באמר לו הבא מן החלון ומדלוסמק' והלך והביא לו אעפ"י שאמר ב"ה לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל וכן לענין ממון בההוא גברא דזבין ניכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו' ובפ' אלמנה נזונית גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כיון דבעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אע"ג דמעיקרא אמר השתא מיהת דברים שבלב הויין ואפי' אי תפיס מטלטלין מפקינן אלא נראה דעיקרא דמלתא בהכי תליה דודאי כל היכא דליכא הוכחה למה שבלבו דברים שבלבו לאו מידי הויין אבל היכא דאיכא הוכחה הוו דברים כדאמרינן בפ' ד' נדרים נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו וכו' דברי' שבלב כי הני דמוכחי וברירי הוו דברים וכן אמרו שם גבי נודרין להרגין ולחרמין ובלבד שיאמ' בלבו היום אע"ג דבשאר נדרים סתמא לעולם משמע ולא מהני מה שאומר בלבו היום גבי אונסין שאני שהדבר מוכיח הילכך בכל הני דלעיל איכא הוכחה כגון גבי אורה אין אדם רואה שסותמין אורו בפניו ושותק ובהונאה כיון שהיה יכול להראות לתגר או לקרובו ונתעצל ולא הראה ודאי מחיל וגבי בת אנן סהדי דמחל' כיון דאיכא רווח ביתא והכותב כל נכסיו לאשתו כיון דיותר ממה שהאי' רוצה לישא וכו' כי יהיב בעל קמי דידה ושתיק אנן סהדי דאחולי אחלה לקיים דבריו בשעת מיתה אבל היכא דליכא הוכחה הו"ל דברים שבלב ומשמעתין דחזרה נמי ליכא ראיה דנהי דהוה ס"ד דרבא מתחיל' דבתרי שני מחלה ומהני' ליה מחילה היינו מקמי דלא ידעינן טעמא דלא קפיד ודאי אם איתא דלא מחיל היאך היה רואה אוכל שדהו ושותק זה ודאי דברי' שבלב דמוכחי וברירי אינון והוו דברי' אבל למאי דמסיק דהא דשתיק משום דלא קפיד איניש שיכניס לתוך שדהו ואוכלה דלמחר מפיק מיניה האי שתיקה לאו מחיל' ואפילו מודה שבלבו מחל ובפיו לא אמר יכול לחזור בו הלא ידעתי אינך צריך למודעי ושמעי וריעי אכן ראיתי כי כן גזרה חכמתך ונפשך אותה ויעש ואני לעשות רצונך חפשתי וחפץ ה' בידך יצלח יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה:
4