שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט נ״גTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 53
א׳שאלה לאה היו לה ב' בנות רחל ורבקה וצותה מחמת מיתה והיתה מיושב' בדעת' ואמר' בפני עדי' נכסי אשר לי אני מנחת לבתי רחל ילמדנו רבינו אם לשון אני מנחת יועיל ואת"ל דאין מועיל למקצת רבוותא אם יועיל ליורש והרי הוא כאלו אמרה נכסי אשר לי אני מוריש' לבתי עוד ילמדנו רב לענין חנות א' שהיתה מקדמת דנא ללאה וכתבה בחיים חייתה על רחל בתה ואכלה רחל שני חזקה ויותר וטוענת רחל לרבקה אחותה שכבר נתנה לי אמי במתנה בחיים חייתה ואין לך חלק בה ורבקה טוענת תנאי היו דברי אמנו שאמר' לך שכל זמן שאני נותנת לך ה' אלפים לבנים אז נחלוק החנות בינותינו ואם אינך מודה לי בזה קבלי עליך חרם איך לא היה תנאי זה בינותינו ורחל טוענת אף אם היה כדבריך שתנאי היו דבריה כיון שאם את היית נותנת לי הה' אלפי' לבנים בחייה ואני לא הייתי רוצה לקבלם בודאי שאז היה לאמנו זכות בחנות שהיתה חוזר המתנה לבעליה כיון דבשעת מיתה נתנה לי כל נכסיה בפני העדים בלשון מתנת ש"מ א"כ ודאי שנכנס אותו זכות שהיה לאמנו בחנות הנז' בכלל כל נכסיה ילמדנו רבינו מורה צדק אם רחל נאמנת בטענה זו אם לאו ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלקי'.
1
ב׳תשובה מתנת שכיב מרע בלשון הנחה במחלוקת היא שנויה דלהרא"ש בשכיב מרע מהני דעיקר לשון צוואת שכיב מרע הוא בל' זה לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו ומהר"י קולון ז"ל בשרש צ"ד הביא מתשובת רבינו גרשון ז"ל דמשמע מינה דלא מהני בש"מ לשון דלא מהני בבריא ועוד הביא תשובת רבינו יצחק הלוי רבו של רש"י ז"ל והגאון הר"ר שלמה בר שמשון על ש"מ שאמר אני מניח לפ' שאין לשון הנחה לשון מתנה שלא צוה לתת ולא שיזכה כלום. ומתוך כך בטל הרב מהרי"ק אותה צוואה דאע"ג דהרא"ש בתראה הוא מסתמא לא הגיעו לידו דברי הראשונים ואילו שמיע ליה לא הוה פליג עלייהו כמו שהוכיח שם. והרב מהר"ר דוד הכהן ז"ל בתשובותיו סי' ל' תפס דברי הרא"ש ואמר שאין ראיה מדברי רבינו גרשום למי שאמר אני מניח ואותם תשו' לרבינו יצחק ורבינו שלמה אמר דלאו אינהו חתימי עלייהו ולא ראינו לא' מן המפרשים שהביאו דבריהם ואין לא ראינו ראיה ותא חזי מאן גברא רבה קמסהוד עלייהו ואפילו הרב בר פלוגתיה דמהרי"ק לא כחש בם אלא שחלק לפי עניינו. ואני בעניי זה כמה שנים הרחבתי בדברי הרב מהרד"ך ז"ל אשר הפלי' עצה הגדיל תושיה באותו פסק להוכיח דלשון אני מניח בשכיב מרע מהני וכתבתי מה שיש לטעון על ראיותיו ומאחר שהוא מחלוק' שקול אין להוציא מיד המוחזק. מכל מקום בנ"ד נ"ל דכל שאלו אמר נכסי לבתי בלבד הוה מהני ונוטלת משום ירושה שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בבנותיו כי אמר אני מניח לא גרע דאני מניח שתירש קאמר ואין משמעות מניח מוציא מידי משמעות נכסי לבתי אבל באינש דעלמא דכי אמר נכסי סתם לשון מתנה הוא כשהוסיף ואמר אני מניח תוספת המביא לידי חסרון הוא דלשון הנחה הוי סלוק ומתנה הקנאה ומשמעות מניח מוציא מידי משמעות נכסי לפלוני כי הא דאמרינן בפרק קמא דקידושין בהנך לישני דאיבעיא לן בגמרא לקוחתי עצורתי מהו ומוקי לה במדבר עמה על עסקי קדושין ואי דיהיב לה ושתק ה"נ הכא במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני והכא קמבעיא ליה הני לישני לקידושין קאמר לה או למלאכה קאמר לה ופרש"י והני לישני אם לשון לעשות מלאכתו הם הרי גילה בדעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו מוכח שאנו מסתפקים בלשון בני אדם אם אלו הלשונות הם מורגלים שנאמרים לענין מלאכה הרי הלשון מוציא מידי סתם הקדושין שהיה מדבר עמה בתחלה אבל אם לא היינו מסתפקים אלא בדעתו אם כיון למלאכה או לקדושין היינו אומרים מסתמא לשם קדושין קאמר כסתם דבריהם ואף כאן אע"ג דבאיניש דעלמא דבעי למזכי מדין הקנאה לשון הנחה מוציא מידי הקנאה ביורש שאין צריך הקנאה אלא בירושה דאתיא ממילא הוא זוכה אין לשון הנחה מוציא מידי ירושה וכשם שאם אמר נכסי לפלוני זכה השתא דאמר אני מניח לא גרע ודמי לאומר לאשה הרי את מקודשת ולא אמר לי דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ואינה מקודש' מ"מ כ' הרא"ש במדבר עמה על עסקי קדושין מהני אע"פ שהלשון גרוע והיינו לפי שאין בלשון סותר.
2
ג׳ואם באנו לבטל מתנה זו מדין דלא עשאה אלא אפטרופס כדאמרינן בכותב כל נכסיו לא' מבניו אפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפטרופוס ואע"פ שהרי"ף ז"ל כתב דדוקא בן בין הבנים אבל שאר יורשים כגון בת בין הבנות או אח בין האחים לא הרי מחלוקתך בצדך הרא"ש ז"ל שכתב מדמבעיא לן בבת אצל הבנים משמע דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוי כבת בין הבנים ואע"פ שרבינו חננאל והרי"ף חלקו בין כותב לנותן הרי מחלוקתך בצדך הרב ן' מיגאש שהביא המ"מ בפ"ו מה' זכיה דל"ש כות' ל"ש אומר אלא ההיא דריב"ב דבריו דלהקנאה גמורה ניתן וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן נכסי מחזקתייהו ואע"פ שיש לנו בזה ב' ספיקות והרב מהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בכמה דוכתי מצדד לומר דבתרי ספיקי דמסייע לתובע מפקינן מיד המוחזק כמ"ש בח"ג סי' נ"ח ובשאר מקומות והרב מהר"ש הכהן קבע מסמרו' בסברא זו כמ"ש בסוף ח"ב מתשובותיו ואני בעניי מאד אני מפקפק בה ויש לי בה כמה תשובות כמו שכתב אצלי במקומ' מכל מקום בנדון זה יראה לי דלא חיישינן בהכי משום דלא משכחת תנא דמחמיר בה תרי חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכ"ע זכתה כי הרב ן' מיגש ז"ל שנחלק על הרי"ף ואמר ל"ש כותב ל"ש אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר להרי"ף ז"ל דדוקא בן בין הבנים ולא לשאר יורשים מטעם שכתב הרי"ף דכיון דשוייו' רבנן כהלכתא בלא טעמא אין לנו בו אלא חדושו ומה שהוצרך הרא"ם ז"ל להעמיד מילתא דריב"ב כשבירר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ביה ז"ל דההיא דריב"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמלתיה דת"ק קאי דקתני איש פ' ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקו' שיש בן וקאמר ריב"ב אם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים כלומר אם המקבל מתנה ראוי לירושה כגון שהיתה בת במקו' שיש בת אחרת היה בן במקום שיש בנים אחרים ואפי' בכותב דהא מימר' דרב הונא לק"מ בכותב הוא ואמר נוטל משום ירושה וכריב"ב לכך הוצרך להעמידה כשבירר דבריו אבל בבת בין הבנות מודה הוא לטעמו של הרי"ף ז"ל דהבו דלא לוסיף עלה הוא והרא"ש שפקפק בבת בין הבנו' היינו משום דגריס איבעיא להו בת בין הבנים מאי משמע הא בת בין הבנות פשיטא ליה דקנת' אבל מודה הרא"ש לחילוקו של רשב"ם דבאומר נכסי לפלוני והוא יורש דבריו קיימים ועוד אפי' אם היה ספק לא מבטלינן מתנתא מכח אומדנא כגון האי דינא דלא עשאה אלא אפוטרופא אלא היכא שהאומדנ' ברורה אבל כשיש ספק בה מוקמינן מתנה בחזקת' כההי' דפ' מי שמת ש"מ שכתב ועמד אינו חוזר חיישי' שמא יש לו נכסי' במדינ' אחרת וכתב הרא"ש והא דחיישי' מספקא לאפוקי ממונא היינו טעמ' משו' שיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא דברירא לן בודאי אבל היכ' דמסתפק' לן לא אמרי' אומדנא וכן כתב בסמוך אבעיא דהקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייך אומדנא או לא יראה דאין מבטלין ההקדש וההפקר מספקא דאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא כדפי' לעיל עכ"ל ואעפ"י שהרמב"ם יש לו דרך אחרת בזה כמו שביארתי במקומו מ"מ דרכו של הרא"ש כך הוא לפיכך מתנה זו שנתנה כל נכסיה לרחל במתנת ש"מ קיימת היא והרי החנות בכלל והואיל ובפני עדים היה אין עסק שבועה ביניהם הנלע"ד כתבתי הצעיר יוס' בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
3
ד׳ועל דבר מתנת החנות שאמרה רחל שנתנתה לה אמה בחיים חייתה במתנ' בריא ורבקה טוענת תנאי היו דברי אמנו שאמרה לך שכל זמן שאני נותנת לך ה' אלפים לבנים נחלוק החנות בינותינו ורחל טוענ' אף אם היה כדברך אם לא הייתי רוצה לקבלם היתה חוזרת המתנה לבעליה לאמנו וכיון שבשעת מיתה נתנה לה כל הנכסים במתנת ש"מ נכנס אותו זכות של החנות בכלל ומשמע שהשואל סבור שכוונת התנאי היה שתוכל רחל לעכב על רבקה ותתבטל המתנה ואז תחזור לאמה ותזכה היא בה במתנת ש"מ ואין זה במשמע שרחל זכתה לעצמה ולאחותה מאותה שע' כל זמן שתתן אחותה הה' אלפים לבנים ואין רחל יכולה לעכב.
4