שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט פ״הTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 85
א׳לברוסא אל החכם השלם כמהר"ר אברהם אלגאזי נר"ו.
1
ב׳שאלה ראובן חייב מעות לשמעון מכ"כ סחורות ששלח לשמעון לערך קצוב ביניהם ותנאי היה ביניהם שראובן ישלח דמי הסחורות ההם ליד שמעון לאחריות ראובן וזה קרוב לשלש שנים שראובן לקח הסחורות ולא פרע מאומה ולכן הוכרח שמעון לעשו' מורש' לאיש א' שיעמיד לדין עם ראובן הנז' בין בדין בין בפשרה לפי שכתב ראובן אגרת לשמעון שאם לא יקח ממנו בגדים לפרעון החוב לא יגבה ממנו מאומה. ולכן הוכרח לומר למורשה שיתפשר עמו כמו שיוכל ובעת שהגיע ההרשאה ביד המורש' בא ראובן למחוז שמעון ושמעון תובע מראובן שיפרע לו חובו וראובן דוחה אותו בדברים באמור שבנו נתפשר עם המורשה ושמעון משיב שכל עוד שאין בידו כתב מהמורשה מהפשרה שעשה עם בנו טענתו בטלה שמה שכתב לו בנו הוא שוא ודבר כזב וקנוניא יש ביניהם ומה גם שהמורשה אחר בא ראובן הנז' כתב לשמעון שלא נתפשר ולא יתפשר כי כבר בא החייב אצלו יראה מה לעשות עמו והדברי' מוכיחים שהמורשה לא נתפשר אחר שבא ראובן למקום ששמעון יכול לגבו' ממנו חובו ואת"ל שהאמת הוא שנתפש' עם בנו לא יועיל פשרת המורשה רק שיתפשר עם ראובן החייב שלא הרשהו שיתפשר עם אדם אחר אפי' שיהיה בנו יען ראוב' יודע כמה חייב ויכול הוא להיות שיפרע לו ממונו בשלמות אפי' בבגדים באופן שלא יפסיד שמעון חובו מה שאין כן בבנו שיפרע בפחות מן הראוי ושמעון לא הרשהו אלא שיתפש' עם ראובן ומה גם ששמעון הוא אנוס ומוכרח במעשיו לעשות הרשאה בראותו שכתב לו ראובן בפירוש שלא יוכל לגבות ממנו אם לא יתפשר לקחת ממנו בגדים והנ' כתב ראובן שהיא ביד שמעון מוכיח שעל צד האונ' הרשהו לכן יורינו מורינו אם יוכל שמעון לגבות חובו מראובן ושכרו כפול מן השמים אכי"ר.
2
ג׳תשובה מה שטוען ראובן שנתן כח לבנו להתפשר עם המורשה של שמעון ושכבר כתב לו בנו שנתפשר אין זו טענה הפוטרתו מידי תביעתו של שמעון שכל זמן שהוא מודה שהיה חייב אינו יוצא מחיובו עד שידע בברי שפרעו כמו ששנינו בהגוזל בתרא גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב. וכ"ת הכא מלוה לאו ברי בפרעון שהרי העמיד מורשה וחזקת שליח עושה שליחותו ואפשר שכבר נתפשר עם בנו של ראובן ואם תקרא טענת שמעון טענת ברי שהוא בא בטענ' בנו שכתב לו שכבר נתפשר עם המורשה. הא לית' דשמעון המלוה שבא בטענת המורשה מיקרי שפיר ברי לפי שהמורשה בעל דבר הוא שאם קבל מחויב לפרוע לשמעון תדע שאילו היה מכחישין זה את זה בנו או' פרעתי ומורשה אומר לא נפרעתי זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל דומיא דההיא דפ' כל הנשבעין תן לבני סאתים חטים תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם או' לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעי' ונוטלין והואיל ואם היתה הכחשה בין הבן ובין המורשה של שמעון היה מורשה נשבע ונוטל ולא היה מפסי' שמעו' חשבינן טענתא דשמעו' הבאה מחמת מורשה שלו טענת ברי וטענו' ראובן הבאה מכח בנו טענ' ס' הואיל ואין אותה טענה פוטרתו מידי חיובו בהכחשתו של המורשה וזה ברור.
3
ד׳ולענין מה שבא עוד בשאלה שטוען שמעון שאפי' את"ל שהמורשה שלו נתפשר עם הבן אחר שבא ראובן כאן לא יועיל פשרתו ששמעו' לא הרשהו אלא לעמוד ולדי' עם ראובן החייב ולא עם בנו ויש לו קפידא בדבר יען אביו יודע מה שחייב לו ויתפשר עמו על הדין ועל היושר. טענה זו יש לה פנים שהרי הסכימו כל האחרונים נוחי נפש שאין הנתבע יכול למנות אלנטר לפי שהוא יטעון שקרים ואינו בוש לומ' דבר שאינו ולכך התובע יכול לעכב ולומר איני רוצה לדון אלא עם בעל דיני שישיב על דברי על הן ועל לאו וכשאין המלוה שם אלא המורשה גרע טפי שאלו היה המלו' עצמו שם היה מכיר בטענה שקרית והיה אומר ישבע לי בעל דיני על כך או יברר את שקרו. אבל עכשיו שגם זה התובע מורשה ולא ידע במילי דמלוה וכל הפחות אם היה הנתבע עצמו היה חושש שלא לטעון טענת שקר שמא יתבדה ויאחז. ועוד שמא הי"ל שום תרעומ' על שמעון שבשבילה היה סבור לעכב את מעותיו והיה יכול שמעון לברר בענין שאף ראובן יודה בה בכך מה שאין כן בעשו' פשר דבר סתום וחשוך ואפי' לדעת מקצת הראשונים שהיו סבורים שיכול הנתבע למנות אלנטר ואין התובע יכול למחות כי יאמר אם יטעון אלנטר דבר שאינו אתה יכול לבררו או להשביע אותו מ"מ לכ"ע קפידא רבה איכא במילת' ומסתמא לא הרשהו לזה אלא לדון ולערער עמו דוק' ולא ע"י שלוחו שהרי דברים שאצל בעל הבית עצמו לא מיקרי קפיד' אצל שליח מיקרו ובטל שליחותו כדאמרי' בפר' אלמנה נזונית ומנא תימרא דשאני בין שליח לב"ה דתנן האומ' לשלוחו צא ותרום וכו' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אבל טפי לא ואלו גבי ב"ה תניא תרם ועלה בידו אפילו א' מעשרים תרומתו תרומה וכן לענין הונאה פחות משתות הויא מחיל' ואלו טעה שליח אפי' בכל שהו הוי שינוי כדמוכח בפ' האיש מקדש.
4
ה׳וכי תימא מאחר שנתן שמעון רשות למורשה לעשות פשרה אין כאן הקפדה בטענות ולא קפיד אם יהיו דבריו עם ראובן עצמו או עם אחר בעדו איכא למימר דכי א"ל בין בדין בין בפשרה ה"ק אם יוכל לגבות ע"פ שורת הדין יגבה ואם לאו בפשרה ופשרה נמי צריך שתהיה בצדק לא בטענות של שקר ושל רמאות וכדאמרי' בפ' א' דיני ממונות צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה וכשבוררין מי שיפש' ביניה' צריך לעמוד על אמיתת הדברים ולא ישא שמע שוא ואחר יעשה פשרה.
5
ו׳וכי תימא לא מצי שמעון למטען על המורש' כלל דהא כת' ליה הכא דלא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וליתא לטעמא דקפידא גם זה אינו דהא דכתב ליה הכי היינו היכא דטע' ועווה במה שהרשהו כגון שנתאנ' אבל היכא דשינה פקע תורת שליחות מיני' כדמוכח בשמעתי' בפ' אלמנה נזוני' בדא"ל זבין לי כורא וזבין לי' ליתכ' דסוגין דמעבי' על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני וכיון דידעינן דאיכא קפידא בדבר דלא ניחא ליה דליפשו עליה ש"ח נתבטל השליחו' לגמרי לפיכך מההי' שעתא שיצא הלוה מהעיר לא מצי שליח למיק' בהדי בנו ולא עשאהו המלו' שליח לכך והא דכתב ליה דלא מצי למימ' לתקוני שדרתיך וכו' לא הוי אלא כשיש דין שליחות עליו אם לא טעה אבל זה אין תורת שליחות עליו מעיקרא. ודוגמא לדבר בהא דאמרינן בפ' המוכר את הבית האי דזבין ביתא לחבריה אע"ג דכת' ליה עומקא ורומה צריך למכת' ליה מארעית תהומא עד רום רקיע' כי היכי דנקני בור ודות ומחילו' ולא אהני מאי דכתי' ביה ולא שיירתי בזביניה אילין קדמאי כלום שרגילין לכותבו כדאמ' התם וכדכתב הרא"ש ז"ל שם בהל' דכיון דאין אלו בכלל המכר גם לא נכלל בכלל זביניה אילין לומר שלא שייר בהם. ומאי מהני האי לישנא היינו למה שבתוך המצרים דלא נימא מצרים הרחיב לו הכא נמי לא מהני האי לישנא אלא היכא שהיה עליו דין שליחות אם היה מתקן אבל היכא דשינ' דבטל שליחותו אפי' אם היה מתקן אין תורת שליח עליו. עוד יש טעם אחר בדב' ממה שבא בשאל' וז"ל והדברי' מוכיחי' שלא יתפשר שם המורשה עם בנו שכיון שראובן היה בא למחוז שמעו' ויכול שמעון לגבות חובו מראובן למה יתפשר עם בנו. ואיברא דסברא הוא שאין לו למרשה להטפיל עכשיו בדבר לפי שיש בו גריעות כח של מלוה מתרי טעמי חדא דהשתא דאתי גברא וקאי מצי מלוה למיקם בהדיה בדינא ודיינ' ואי לא ציית לדינא מצי כייף ליה מה שאין כן בהיותו שלא היה יכול לכופו ולכך הרשהו שיתפשר עמו יען כי אין פניו הולכים בקרב ואפילו אם היה יכול המורשה לכופו שם לעמוד בדין מצי לאשתמוטי מיניה בטענות של שקר אי נמי איהו גופיה ידע למטען שפיר טפי מיניה דהא גבי תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד דמסקי' בפ' מי שהיה נשוי דאי ליתיה אידך במתא מצי אמר אלו הואי התם אנא טענינא טפי אע"ג דתרי שותפי ותרי אחי מסתמא כמורשין אהדדי דמו כדאמרינן בהך פירקא דכי אזל חד מינייהו לדינא לא מצי בעל דין לומ' לאו בעל דברי' דידי את אלא שליחותי' קעבד. ואעפ"כ ליתיה במתא יכול לומר אנא טענינא טפי מיניה כ"ש מורשה דלא שייך במילתיה דמצי אמר המרש' אילו הואי אנא בהדי' כשבא לכאן אנא טענינא טפי והייתי מחייבו בדין.
6
ז׳ועוד מאחר שראובן זה חייב לשמעון שהוא שרוי כאן במקו' שהלוהו חייב לשלם לו כדאמר בהגוזל ומאכיל מלוה ניתנה ליתבע בכל מקו' אבל אין הלוה יכול לפרוע בע"כ של מלוה כדי ליפטר מאחריות הדרך אלא במקו' שהלוה משלם לו כדתנן המלוה את חבירו ביישוב לא יחזיר לו במדב' ומפני שראובן זה היה רחוק ממנו ופשט לו את הרגל הוצרי' שמעון למנו' מורשה שיגבה מעותיו שם ונכנס באחריות הדרך עכשיו שבא ראובן אצל שמעון ויכול לגבות מעותיו שם בלי אחריו' הדרך למה יקח' זה שם ויכניס עצמו באונסא דאורח' הא ודאי מסתבר דלא מצי עביד הכי דשליחות מדין זכיה הוא והשת' חייב הוא לו ומה גם דאח' שבא החייב לעיר של מלוה אע"פ שנשאר שם בנו להתפשר עמו מ"מ לא מצי כייף לית מכח ההרשאה אם לא ירצה בנו נמצ' שיהא זקוק להתפשר ברצון החייב וע"ד כן לא עשאו מורשה שאין בהרשאה זו צד של זכות אלא כלו חובה ולאו אדעת' דהכי כתב ליה בין לתקן ובין לעות אלא כשיש בידו לתקן דהו"ל לחוב ע"מ לזכות דבכה"ג מפלגינן אהא דאמרי' כהנזקין אין האפוטרופוסים רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופרכינן לזכות אמאי ומשני לחוב ע"מ לזכות ובפרק האיש מקדש אמרי' שב"ד מעמיד להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ושם הקשו התוספו' מההוא דהניזקין דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרי' עליהם שחובה מצויה והזכות רחוק דשמא לא יתבעום כשהם גדולים אבל כשהם תובעים בשביל היתומים כגון הכא בתביעת קרקעות דכי גדלי נמי צריכים לחלוק יורדים לחוב ע"מ לזכות אלמא כל מילתא דרחוק לשכר וקרוב להפסד אין לחוב ומסתמא כשהרש' לזה היינו כשהיה יכול לכופו שמתוך שיכול לזכות אם חב חב ולהכי כתב ליה בין לתקוני בין לעוותי ובה' חוב איכא תיקו' ליכא אי משום דלא מצי כייף ליה לדינא אי משום אונסא דאורחא אי משום דבעל דבר בעצמו קאי' עמיה בדינא וידע למטען טפי.
7
ח׳ועוד מאחר שכתב המורשה אחרי שבא שמעון פה שלא נתפש' ולא יתפש' ושעתה שבא אצלו יתפשר עמו פנים בפנים הוי מסולק משליחותו ותו לא מצי מהוי שליח כדאמרי' בר"פ התקבל הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה אפי' הגיע' גט לידה אינה מגורשת דהא עקר שליח לשליחותיה דכיון שאמר שהאשה אמרה לו שתקב' גלי דעתיה דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה וכמי שאומר אי אפשי להיו' שליח להולכה כי נמי אמליך ואמטייה ניהליה לאו גיטא הוא הכא נמי כיון שאמ' שלא יתפשר גלי דעתיה דלא ניחא ליה בטרחא ועקר לשליחותיה כ"ש היכא דאיכא כמה קפידי דכתיבנא דודאי עקר נפשיה ועוד דהיכא דאפשר שיתפשר עם בעל דינו לא בעי משוי נפשיה אשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה ופירשו רבוותא דהיינו דאיכא הבעל דבר בעיר ומעיקרא לא נעשה מורשה אלא לפי שלא היה עם שממון בעיר אחד דבכה"ג מצוה היא אבל השתא ודאי לא ניחא ליה ומדכת' ליה הכי עקרי' לשליחותיה ותו לא מצי למהדר ביה וכי תימא היכי מצי עקר במילתא בעלמא הא אית ליה קניה בגויה דהא אקניה בקנין אגב קרקע וכתב ליה דון לנפשך והנפק לגרמך דמשום הכי חשיב בעל דבר גופיה כדאמרינן בהגוזל עצים וקנין בכדי לא פקע עד שיקנו ממנו הא ליתא דכיון דאסיקנ' בפרק מרובה והלכתא שליח שויה לא חשיב דאית ליה קנין בגויה כלום וכמ"ש הרי"ף דכיון דשליח שויה מצי מבטל שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפר' ג' מה' שלוחין ואעפ"י שהרא"ש ז"ל כתב בפ' הגוזל קמא דלהכי מהני הא דכתב ליה דון לנפשך דלא מצי מבטיל ליה דהוי כאילו נתנו לו במתנה וכך הביא הטור בסי' קכ"ב משמו ז"ל מ"מ כלהו רבוותא הכי ס"ל כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמצי מהדר ביה ואף בדעתו של הרא"ש איכא למשמע שאינו חולק על הרי"ף דלא מצי מבטל לגמרי שהרי הביא דבריו במרובה ולא חלק עליהם והרב מהר"י קארו ז"ל חלק על הטור במשמעות דברי הרא"ש וכתב שלא נחלק אלא באם בטל השליחות ולא ידע הנתבע עד שפרעו ואני בעניי אעפ"י שאין הכרעתי הכרעה הכרחתי בראיות מדברי הרא"ש עצמו שכך היה דעתו שיכול לחזור בו ואין להאריך כאן בזה דאפילו אם תמצא לומר דאין המרשה יכול לבטל שליחות המורשה בתר דאקניה המרשה עצמו יכול לחזור בו בדבור בעלמא משום דעדיין לא זכה באותם המעות ודמי להא דר"פ הכותב בכותב לה ועודה ארוסה וכן מקבל מתנה קודם שהגיעה לידו דבדבורא בעלמא מסתלקי.
8
ט׳ובענין טענת האונס שבא בשאלה שהוכרח במעשיו מפני מ"ש לו ראובן שלא יגבה ממנה אא"כ נתפשר לקחת ממנו בגדים יותר על כדי דמיהן איני נזקק להשיב עתה בזה לפי שיש בה כמה צדדים שאין נדון זה כדין מתנה מה שנתפשר עם החייב לקחת מהחוב או לקחת ממנו פחות ממנו בגדים יותר משווין בהא לא צריך מודעא כל שהאונס ידוע שכן היא הסכמת כל הפוסקים ז"ל כמו שכתב בחשן משפט סי' ר"ה אלא שהרב מהר"י קולון ז"ל הכני' לנו ס' בזה מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהובאה בטור א"ה סי' קי"ח וכבר הוכחתי במ"א שאין דברי הרא"ש מתפרשי' כן שהרי בפי' כתב בהל' בפ' חזקת דבמתנ' אפילו אם לא מסר מודעא אי ידעי עדים באנסיה לא הויא מתנ' ובנ"ד אונסו שיקח בגדים ביותר על דמיהן דבכי האי גוונא כת' הטו' בסי' ר"ה שאין בזה תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן מתנה וכן מוכח מדברי רשב"ם ז"ל ויש בדברים אלו כמה צדדים וצדי צדדים ואין לי פנאי להאריך ולכתוב מתוך טרד' מצות ליום חגינו ובמה שכתבתי יש בו די והותר לחייב את ראובן לעמוד בדין שמעון וכתורה יעשה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
9