שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה ט״וTeshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 15
א׳כל רז לא אניס ליה וצפוני טמוני תעלומות לב ארי' דבי עילאה במלחמתה של תורה ולעדור בלא לב ולב החכם השלם כמהר"ר כלב נר"ו מה נכבד היום האירו ברקיו אל עבר פני שמעתי אמריו כי נעמו ששתי ואעלוז בהם כעל כל הון ואף כי אין הפנאי מסכים אשיב בקצרה.
1
ב׳אהא דאמר מר בראובן שהיה שוחט ובודק לרבים זמן רב והיה בדוק ומנוס' שכמה חכימי תקיפי תהו ליה אקנקניה ואשתכח בקי ומובהק באומנותו וירא חטא עתה אירע מעש' ששחט בהמה והכשיר' אח"כ בדקו אחריו ונמצאת בריאה סירכא המטרפת אותה והראו אותה לבודק הנז' ואמרו לו ראה זאת הריא' ואמ' מילתא דפשיט' שהוא טרפ' אמרו לו זאת הריא' מהכבש שהכשרת אותו אז קם הבודק ובא לפני חכמי העיר וספר להם המאורע ואמר שהוא רוצה לקבל עונשו.
2
ג׳ומייתי מר שתי תשובות להרשב"א ז"ל דצריך ליישבן הא' בסי' כ' כל טבח שיצתה טרפ' מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו עד והכל לפי מה שהוא אדם ובסי' תקנ"ד ראובן ושמעון היו מושכרי' מהקהל וכו' וכת' אם נר' בעיניכ' שהיה כעין שגגה ושהו' אדם כשר מחזירין אותו בקבלת דברי חברות ואם ירא' בעיניכם שהוא כמקיל ופושע ראוי שלא להחזירו אף בקבל' דברי חברות וקשיא ליה לכ"ת דבהא משמע דבפושע דאין לו תקנה ואילו בתשובתו הא' משמע שיש לו תקנה אם ראינוהו דואג ומתאנח ולמה לא חלק כן באחרונ' והא לא קשיא דהא דקאמר אם ראינוהו דואג ומתאנח לאו אפושע קאי אחר שהעבירוהו דאז ודאי אימור אערומי מערים אלא מקמי העברה כשנודע לו ידאג מחטאתו זו הוראה שלא היה פושע עליה ומקבלים אותו בדברי חברו' אם יראה שהוא כמקיל ופושע אנחה דלבסוף לא מעלה ולא מורדת ועוד הביא דברי הרב מהר"י ן' לב ז"ל דתי' בדוחק דוקא בההוא טבחא דחמיר דאיכא חימוד ממון וכו' ובודאי דכיון דמחזקינן ליה כמזיד לפי ראות עינינו אין לחלק בהכנעתו מזו לזו אבל מה שהק' כ"ת דאם איתא דההוא טבחא חמיר טפי דאיכ' חימוד ממון א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א מינה שלא כל הימנו לומר שוגג הייתי דא"כ טבח נמי וכו' שאני התם דאיכא חימו' ממון וחמי' טפי כי היכי דמחל' בחזרתו בין קל' לחמור' והא נמי לא קשיא דודאי בההוא טבח' דאיכ' חימוד ממון איכא לאחמורי טפי אבל מייתי ראיה דלא תלי' להקל ולו' שוגג היה דא"כ בההוא טבחא אמאי מחמי' כולי האי אימור שוגג הוא אלא ודאי בשוגג לא תלי' דהו"ל למידק אלא או מזיד או פושע התם דאית ליה דררא דממונא כמזיד דיינינן ליה הכא דליכא דררא דממונא ליכא למיחש למזיד אבל חיישינן דפושע ומזלזל באיסורים הוא ומר כתב אפשר לו' הכל לפי מה שהוא אדם קאי לתחלת דבריו שאמר הרי הוא פושע וכו' עד ונר' בעיני שהוא מוכרח לפרש דהכל מ"ש אדם קאי לתחלת דבריו ואין לפרשה כפשוטה שיקש' עלינו כיון שהוא פושע וכו' רשע גמו' הוא ואיך נקבלהו ולא היה צרי' כ"ת לו' שהלשון מסורס ואין לפרש כפשוטו דשפי' מתפר' כפשוטו וקאי אמאי דסליק מינה אם ראינוהו דואג על מה שאירע ומתאנח על כך וכו' והכל לפי מה שהוא אדם דהאי אם ראינוהו לאו אחר שהעבירוהו קאמר דבהא ודאי איכא למיחש להערמה כדי שיחזירוהו ובההיא דפ' האש' גבי אשה שאמרה מת בעלי א"ר יהודה לעולם אינה נאמנת אא"כ בוכ' ובגדיה קרועי' אמרו לו לדבריך פקחת תנשא שוטה לא תנשא כלו' אם אין אתה מאמינ' אלא בשביל כן גם היא תערי' אלא הך אם ראינוהו בשעת שנודע לו קאמ' דמנכר' מלת' להדיא ומבין ריסי עיניו ניכר וכחשו בפניו יענה ואהא קאי דהכל לפי מ"ש אדם שידרש אם רמאי הוא ואנחתו אינה על האיסו' אלא שדואג פן יעבירוהו או אם תמים וצדיק הוא ומכירין במדותיו וברמיותיו וגם מ"ש ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך אף בקבלת דברי חברות מעיקר' הוא וה"ק אדרב' האו' שוגג הייתי חמיר טפי על אומ' לא חטא מאי דברי חברות יקבל אבל האומ' חטאתי ונאנח על המאורע מהני ליה ונ"ל שהרב מהר"י לב והרא"ם ז"ל לא ירדו לחילוק טעם חימוד ממון משו' דהכא אנחתו גורמת להחזירו על ידה והתם אין מחזירין דהא ודאי כי היכי דהתם דחשבינן ליה כמזיד משום דררא דממונא חיישינן דאערומי קא מערים ה"ה הכא דחשבינן ליה כפושע ומזלזל באיסורי' אערומי קא מערים אלא אעיקרא דדינא קשיא להו מה טעם אמרי' הכא דהכל לפי מה שהו' אדם שאם ראינוהו דואג בתחלה על המאורע דייני' ליה בשוגג והתם בכל ענין מעיקר' לא דיינינן ליה אלא במזי' לכן כ' דהתם דאיכא חימוד ממון לא דיינינן לי' אלא במזיד ומהך טעמ' נמי אנחתו אינה מעלה ולא מורדת ולא אמרי' הכל לפי מ"ש אדם כי האדם יראה לעינים וכל היכ' דאיכא למיחש לפיכך מעבירין אותו לגמרי ושוב אינו חוזר אבל היכ' דליכא למדייניה כמזיד אלא כפושע הולכי' אחר אומדן דעתייהו בהם להקריבו או להרחיקו. ומה שהביא כ"ת מדברי הר"ן וכל הדברים האלו נדונים לפי מה שהם לפי כונת האנשים ולפי פשיעותם ואנסם. וכתב דלא ס"ל הא דהרא"ם דהיכא דאיכא חימוד ממון לית ליה תקנתא דאיהו סבר דאף בזה מחלקים לפי מה שהוא אדם כגון בההיא דחלב דאיכא חימוד ממון איכא למימר דבההוא דחלב ליכא חימוד ממון שאם בא להניח הרבה הדבר ניכר ואין אנו חושדים אותו אלא שאינו מחטט אחריו כראוי אפילו על השעורה הוא נפסל ושעורה זו של חלב מה טיבה ואפילו בכזית לא קפדי אינשי ולא חשיבי ממון של חימוד אלא דיינינן ליה כמזלזל באיסורין דמשום דלא חייש להו לא טרח.
3
ד׳ומיהו מאותה תשובה להרא"ש שהביא מהר"י ן' לב זלה"ה משמ' לכאורה דתלינן בשגגה ולא אמרינן פושע הוי שהוא השיב על ריאה שנמצאת סרוכה ונולד ספק בכל הכבשים דאיכא למיחש בבודק שלא הרגיש בסרכא א"נ בקצבין שלא דקדקו או ששגג' היתה ונתערבה הטריפה בין הכשירות ואמר ז"ל דתליא לקולא דהעמד בהמות בחזקתן והעמד הבודק בחזקת צדיק והעמד הקצבים בחזקת כשרים ותלה הדבר בשוגג אם כן כל טבח שיצתה טרפה מתחת ידו נתלה בשגגה ולמה החמיר בתשובות כולי האי וכדכתב הרשב"א דלא כל הימנו לומר שוגג הייתי והרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב שם דבנדון של הרא"ש ז"ל עדיין לא יצתה טריפה מתחת ידו שלא נמכרה הריאה הטרפ' שמא בשעת המכירה היה חוזר ומדקדק. ותימה הוא אם לא ביחנו בשע' החלו' היאך יבחנו בשעת המכיר' ומי לחשו לקצב שיבדוק צדדי הריאה לראות אם יש לו טריפות וכי כל ריאה שהוא מוכר בודק ומוכר. ונר' דלא חשו לפשיעה היכא דלית ליה הנאה אלא בבוד' דלא טרח לבדו' יפה יפה כסבו' שבדקה כלה ולא מרתת כולי האי כיון דבהמה בחזקת כשרות ורוב' כשרו' לא חייש למיעו' לבדוק ביישו' הדעת אבל הקצב לא נחשד לפושע בלא הנא' ומרתת דילמא מחלפי אהדדי ומינכר' מילתא בסרכות הנר' לעין ומרע חזקתיה.
4
ה׳ואידך תשובה דהרא"ש בטבח שיצתה טרפ' מתחת ידו ב' ג' פעמים ודאי כדברי כ"ת כן הוא דאי הוה כמקל ופושע אף בפעם הא' לית ליה תקנת' אפילו בקבלת חברו' שהרי ביאר הרא"ש דלא שייך קבלת חברות אלא בדבר של פרישות שלא היו נוהגים בו רוב המון העם אבל מזלזל בטרפו' שהו' מעקרי הדת רשע גמור הוא ומסתברא דשגג' בחטא פושע מיקרי כדאשכחן גבי עירו' תבשילי' בההוא סמיא דהוה מסדר מתניית' קמי דמר שמואל וכו' לזמנא אחריתי א"ל פושע אח ובס"פ הנשרפין אמרו מי שלקה ושנ' בב"ד מכניסים אותו לכפה ומאכילים אותו וכו' ובתרי זמני הויא חזקה דאמרינן נישואין ומלקיות כר' ווסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דווסתות ושור המועד שהוא דבר טבעי בעי' ג' זמני אבל לגילוי מילתא בתרי סגי ונישואין אע"ג דגרמא טבעית היא סכנתא דחמיר' שאני ואע"ג דבשני מלקיות לא סגי להכניסו לכפה לאו משום דלא הוחזק דהא ודאי להכי הויא חזקה אלא נהי דהוחזק לרשע מ"מ התיר עצמו למית' בעי' שעל כריתות ועל מלקיות אינו נהרג אלא דכיון דלקה ושנה מעתה אם יוסיף פשע דייני ליה דינא דקטלא מכאן ולהבא לפי שכבר היתר עצמו למיתה ועוד דמילתא דשוגג בהתראה תליא ואחר התראה לא מצי לומר שוגג הייתי דהו"ל למידק וכן משמע מלשון הרשב"א שכתב א"כ טבח דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא בהתרו בו משמע דפשיטא ליה דבהתרא' בזמנא קמייתא פושע הוא וא"כ מה שהעבירוהו בפעם ראשונ' סלקא ליה בהתראה שאין מחזירין אותו אא"כ מקבל דברי חברות שלא ישוב עוד לכסלה הילכך בפעם שניה מזיד מיקרי והרא"ה בתשובתו כתב דאם הוציא טרפה מתחת ידו שנים או שלשה פעמים שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הו' בעיני והרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב שהרא"ש לא פסיקא לי' מילתא שכתב שנים או שלשה ואם בב' סגי כ"ש בשלשה אלא דמספקא ליה אי סגי בשתי פעמים או דילמא לא מחמרי' על העד ג' פעמים ולא מתיישבא מילתא שיהא הרא"ש מסופק בכך דהו"ל לספוקי בשנים בהדיא ולא לומר לאסור בב' ויסמוך על מ"ש או בג' דבכל מקום שאמרו ב' או ג' לא למעט שנים אתא אלא לדרש' כדאמרינן בעל פי שנים עדים או שלשה עדים אם מתקיימת העדות בב' למה נאמר ג' אלא מקיש ב' לג' ובר"פ אלמנה נזונית אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות השתא ב' אבדה ג' מבעיא ל"ק כאן בעניה כאן בעשירה א"נ כאן בפרוצ' כאן בצנועה וכה"ג איכא לשנויי בהא פעמים בב' פעמים בג' הא כיצד בענין טרפות אסר בב' שהרי ידע שהוא אסור וחזר הו"ל כמותרה ועומד אבל אם השניה בטרפות אסר לא הוי מותרה להכי אבל בג' בכל ענין מחזיקין אותו שמיקל באיסורים ופושע ומיהו מ"ש הרשב"א שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך לא קאי לאחר שיצתה טרפה מתחת ידו פעם ושתים אלא ה"ק ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו בענין שאפילו בפעם א' אין מקבלין אותו אם נר' כפושע אלא שלא יעבירוהו אבל אח' ב' פעמים כבר הוחזק כדמשמע מדברי הרא"ש וליכא מידי בין דברי הרא"ש לדברי הרשב"א ובין כך ובין כך בתלתא הויא חזקה הנלע"ד כתבתי יוסף בכמוה"ר משה מטראני זלה"ה.
5