שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה ג׳Teshuvot Maharit, II, Yoreh Deah 3
א׳על אודות גבינות העכו"ם הבאים ממרחק ראינו שערוריה שמו אותות שוא ודבר כזב שמה ושאיה ומכתבי עמל כתבו היה להם לזרא דידיעי פחתיהו ועבודתם נכריה ולבנו כחלילים יהמה על ש"ש המחולל בעכו"ם רשפיה רשפי אש שלהבת יה ופרח בראש רשעה הקימו בחוציה לתלפי' בראש מרומים עלי קרת הרימה תרומיה ונמצא ש"ש מתחלל ונעשה העולם אירמיה.
1
ב׳ותחלה יש לברר מלבד מה שנגלה מהזיוף והשקר אין למתיר על מה שיסמוך להתיר הגבינות שמביאים העכו"ם ע"י כתב שאינה ניכרת בחותמיה שהרי כתב הרא"ה במקום שמצויים מומרים ועכו"ם שיודעים לכתוב אין לכתוב סימן אלא למי שמכיר הכתב ואין מי שיחלוק בזה כמ"ש הרב המובהק מהר"י ן' לב ז"ל בח"ג ס' מ' וגם הביא תשובת הרשב"א בדפוסי הגבינות יש לאסור ואין שומעים למי שמתיר ואפי' לסמוך על מקצת ישראלים שעושים אותו אנו חוששי' לפי שאינן נזהרין כהוגן כ"ש לסמוך בהם על החותמו' הנמצאו' ביד עכו"ם וכמה פעמים גונבים חותמות וכו' עד ושומר נפשו ירחק מהם. והנה הרב ז"ל כתב שר"י ז"ל חלוק על הרשב"א ז"ל במה שהביא המרדכי בשמו שהשיב על הגבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והיו חתומים בחותם דפוס עץ ושכח הדפוס בבית העכו"ם ויראים פן זייף העכו"ם וחתם אחרים באותו דפוס שמאחר שאיסור הגבינה משום גילוי יש לנו להקל ולומר שירא לזייף שיחוש שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד ירא שמא ירגיש הישראל מחמת שהגבינות נעשות אח"כ לחות והאריך כמ"ש שם.
2
ג׳ואיברא דאיכא למימר דהני רבוותא לא פליגי כי מה שכ' הרשב"א ז"ל דאיכא למיחש לזייופא היינו היכא שמשלח הגבינות בסימנן אינו חוזר ורואה אותם וכמו שמוכיח מתחלת תשובתו על חותם היין שאינו ידוע מי כתבו וע"ז כתב אבל בדפוסי הגבינות יש לאסור וכו' אבל מה שכתב ר"י ז"ל להתיר ע"י סימן היינו כשישראל עומד שם וחוזר ורואהו לפיכך כתב שירא לזייף שיחוש שהיהודי יהא רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד שמא ירגיש שהגבינות יהיו לחות יותר. ומנא תימרא דאיכא לפלוגי בהכי שהרי כתבו התוס' בריש אין מעמידים בשם רבינו תם ז"ל דהא דאמר רב הלכה כרבי אליעזר שמתיר בחותם אחד ובכמה דוכתי מוכח דרב גופיה סבר שצריך חותם בתוך חותם והעמיד רבינו תם זו שפסק רב כרבי אליעזר דחוזר ורואה חותמו דמירתת ובחותם אחד סגי אבל בשולח לחברו לא מירתת דסבור שלא יכיר להכי בעי חותם בתוך חותם ושמא דמשמע ליה לרב ז"ל שאף הרשב"א ז"ל מתיר כשהם ברשות הישראל ממש וכמה פעמים גונבים הדפוסים מתחת רשות הישראל הישן בבתיהן דמשמע שהוא שרוי אצלם ויכול לראות החותמות ואעפ"י כן חייש לזיופא ולא דמי לחותם של הכשר דכתב לעיל מינה דמיירי כשאין המשלח חוזר ורואהו וה"ק אבל בדפוסי הגבינו' יש לאסור אפי' טפי מהני שאפי' שיש לחוש שיראהו אסור אבל יש לתמוה שהנדון של הרב מהר"י ן' לב ז"ל כשאין ישראל השולחן חוזר ורואה אותם ומאי שייך האי מילתא דר"י והרשב"א ז"ל לאותו ענין ועוד יש לתמוה איך למד הרב ז"ל מדברי ר"י דיש לחלק דאף ר"י ז"ל לא אמר שירא לזייף אלא בשל ישראל שקנה לעצמו דמרתת אבל בממון של עכו"ם עצמו לא מרתת כלל שאם יתגל' זייופו מאי איכפת ליה וכה"ג מפלגינן במטהר יינו של נכרי ברשותו דאפי' מפתח וחותם ביד ישראל אסור עד שיהא יושב ומשמר כדכתבו התוס' והרא"ש ז"ל ואילו כשהיין של ישראל במפתח וחותם ביד ישראל סגי והרב מוהר"י קולון ז"ל בשרש ל"ב כתב אין להתיר בלא הכרת חותם אפילו לר"ת שפסק דאין צריך הכרת חותם אלא דוקא היכא דאתחזק היתרא כגון השולח לחבירו יין וכו' ואז איכא למימר לא טרח ומזייף דמה תועלת לעכו"ם בזיופו זה אבל בכה"ג שאין אנו יודעי' שיש ליהודים גבינות בבית עכו"ם זה ואפי' היינו יודעי' שיש לו גבינות ואין אנו יודעים חשבונן איכא למיחש דילמא טרח ומזייף כדי למכרם ביוקר ישראל דהא לא אשכחן היתרא כי אם בשולח לחבירו ולא משתמיט גמ' דידן בחד דוכתא לומר דהמוצא ביד עכו"ם שהוא מותר בחותם א' או בחותם בתוך חותם ע"כ.
3
ד׳ועוד יש לעמוד על מה שהעלה הרב ז"ל לסמוך על הכתב אם היתה ניכרת בחותמיה לא חיישינן שמכר מהם במקום אחר שהדין נותן שיקחו הב"ד הכתבים מיד התוגר ולא חיישי' לבית דין טועין בכה"ג דקשה אמאי לא ניחוש שמא יחלוף בגבינות האסורות משלו או שמא במקום אחר מכר הכשרים לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר שהיו למעלה והכשרים מכר והאחרות היו בירכתי הספינה ולא רצה לטרוח ואעפ"י שאין לו הנאה יש לחוש לחלופי כאותה ששנינו בפ"ו דדמאי המוליך חטין לטוחן נכרי דמאי דחיישינן שיחליף בשל ע"ה או בשלו למ"ד מירוח העכו"ם חייב מדרבנן וכן המפקי' אצל נכרי הרי הן כפירותיו שאם הי' מתוקן חיישינן שיחליף בשלו ואע"ג דלית ליה הנאה כלל. איברא שהתוס' בפ"ק דע"ז גבי ישראל ועכ"ום ששופתים ב' קדרות בכירה אחת ולא חשו להם חכמים שכתבו שם דלהחליף בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן כדמוכח בפ"ב גבי ההוא ארבא דמורייסא דלא חשו לתערובת לפי שהיין הוא ביוקר על המורייס. וקשה מהא דאמרינן אצל הנכרי כפירותיו אע"פ שאין לו ריוח. ועוד מדברי התוס' לעיל איכא למידק שכתבו דהא דחיישינן דילמ' מהדר ישראל אפיה כגון שיכול לתחוב הכף של נבל' בקדרה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי ע"כ וקש' דמאי מייתי מדלא חשו שאני התם דמה הנאה יש לו בזה להכשיל אלמא אף להכשיל גרידא איכא למיחש והרא"ש כמדומה שהוק' לו זה ופי' ולא חיישי' שמא יערב בו מעט יין להכשילו כלו' דבדבר מועט אין שם הפסד ולא נהיר' לי דיין במורייס מין בשאינו מינו הוא ולא מתסר אלא בנ"ט ואיכא פסיד'. ועוד דבס"פ אין מעמידי' פת למאי ניחוש לה חטי בדשערי מידע ידיע קרירי בחמימי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכ' חותם א' לא טרח ומזייף פרש"י לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא משמ' טעמ' דאיכ' חותם א' לא טרח הא לאו הכי חיישי' שיחליף אע"ג דלית ליה הנאה. והכי נמי מוכח מדאמרי' בהך פירקא לעיל אמתני' דחלב שחלבו עכ"ום ואין ישר' רואהו דאמרי' חלב למאי ניחוש לה אי משו' אחלופי טהור חיור טמא ירוק ומשני כיון דאיכא נסיובי ליכ' למיקם עלה דמילת'. וכן נמי בגבינ' אמרו איכ' דקאי ביני איטפי משמ' דחיישי' שער' דבר מוע' דהאי ביני איטפי אע"ג דלית ליה רווחא בההוא פורת' ובפ' השוכר אמרי' גר תושב מיחדי' אצלו יין ואין מפקידין לו יין פי' מייחדין לצורך שעה פחות מכדי מיל דלחלופי בזמן מועט לא חיישי' ואין מפקידין ביותר על כדי מיל דחיישי' שיחלי' ואם יחליף רע בטוב מידע ידיע כדאמרי' בפ"ב גבי פת אלא אפי' בכיוצא בו חיישי' לכך נראה דהא דחיישי' הכא וגבי דמאי לחלופי אעפ"י שאין לו שום הנאה לא שהוא טורח לזייף להכשיל את ישראל אלא דאי מתרמי ליה בנקל כגון גבי טוחן שנותן לו חטין אחרי' במקומם. והיינו דאמרי' התם בירוש' דפרי' הכא את אמ' דמאי והכא את אמ' כפירותיו ומשני כאן קופה בקופו' כאן פירות בפירו' פי' הראב"ד ז"ל קופה בקופות מכיון שהוא צריך לכוין במילואה חושש שלא להחלי' וגם לא טרח לכתחלה לכוין במילוא' כך כדי להכשיל אבל פירות בפירות שאין צריך לכוין חיישי' וכן גבי חלב דליכא טירחא חיישי' שיערב והיינו דאמרי' בפ' אין מעמידין אי כי הדדי כי איכא סי' א' לא טרח ומזייף ומה שכתבו התוס' גבי קדרה דלא חיישינן לחלופי לא לפי שצריך לכוין חתיכות בחתיכות שיהיו דומ' ולא ירגיש ישרא' לכולי האי לא חיישי' שיטרח להכשי' והשתא ניחא דלא תיקשי התוס' מדידהו לדידהו דמ"ש לעיל דיכול לתחום כף בתוך הקדר' התם ליכא טירח' לזייף דבהרף עין כי מהדר אפיה יכול לתחוב ואם יראהו יאמ' להגיס תבשילך נתכוונתי וכל כה"ג עביד להכשיל דליכ' טירח' ובהא דכתבו ניחא הא דמייתי ראיה מקיסטא דמורייסא ולא תימא שאני התם דמפסיד אבל לעולם אי כי הדדי נינהו חיישי' שיערב להכשיל דודאי לא אמרי התוס' דלא חיישי' אלא היכא דאיכא טירחא לזייף דלא טרח ומה"ט נמי לא טרח להפסיד ממון כדי להכשיל ומייתי מההיא דארבא דמורייסא דאין סברא שיפסיד שיערב יין שהוא ביוקר רק כדי להכשיל הכא נמי לא טרח ושמעינן מהכא דכל היכא שיש לחוש שיחליף לפי דרכו ואין צריך לכוין שום סי' חיישי' והכא נמי שמא מכר הכשרו' במקום אחר לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר או שהיו למעלה ואותם האחרות היו בירכתי הספינה ומאי איכפת ליה.
4
ה׳אלא ניכרין דברי הרב שבאותו הנדון סמך על הדפוס החקוק בתוכו ועל המנין והמשקל שאעפ"י שהן עצמן לא חשיבא סימן החותם משום דחיישינן לגנבה והמשקל לפי שיכול לכוין משקלותיו במנינם והחליף לה באחרות שחקק בהם אותו הדפוס שגנב או מצא כדכת' הרשב"א ז"ל שאין לסמו' על אותם חותמו' הנמצאו' ביד עכ"ום. וכמו שהוכחנו שאף ר"י ז"ל מודה היכא שהעכ"ום מביאם ואין ישראל חוזר ורואה אותם. ומיהו כל זה הוא דאיכא למיחש שזייף להנאתו אבל כשאין לו הנאה של כלום לא חיישי' דטרח לזייף רק להכשיל וכיון דהשתא אין לחוש שמכר לישראל במקום אחר שאם כן היו לוקחי' הכתב מידו או היו כותבי' על גבו מה שלקחו ממנו לא חיישי' שמכר' לעכ"ום לפי שהיא מזומנת יותר ואלו הם גבינות שלו אשר עמל בהם לחותמם בדפוס שגנב או מצא וכוון במנין ובמשקל שכתוב בכתב כולי האי לא חיישי' אבל היכא דאין שום חותם עליו וגם המשקל אין בו סימן לפי שבא מארץ מרחקי' ואף אם יבא חסר המשקל יש אמתלא לו' שחסר הילכך איכא למיחש לאחלופי שמכר הכשרות לעכו"ם במקום אחר ואלו הם הטרפות שלו.
5
ו׳ובר מן דין הכתב הזאת מאחר שאין חתימותיה מאנשים ידועים וניכרים כמאן דליתיה הוי כמ"ש הרא"ה שהרי הוחזקו כאן מומרים ועכו"ם שיודעי' לכתוב. והרב מוהר"י ן' לב ז"ל לא התיר אלא כשאין מכירים החתימות מהעדים החתימות בכתב פירוש שהאנשים ידועים אצלנו אלא שאין חתימתן ניכרת דכה"ג ראוי לומר דמסתמא לא מרע איניש נפשיה לזייף חתימות אנשים ניכרים פן תגלה רעתו בקהל דמילתא דעבידא לגלויי היא וכי היכי דסמכינן אטעימ' בקפיל' ארמאה משום דלא מרע חזקתיה ולכך כתב הרב אם יביא התוגר כתב בידו וחתומים בה אנשים מאותו הקהל איך נעשו אותם הגבינות בכשרות וכך וכך מניינם אע"פ שלא יהא ניכר כתב ידם אני מסכים להקל במקום שלא יש מנהג וכו' עכ"ל וטעמו ז"ל משום דכיון דאנשים ידועים מהקהל הם דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דמשתכח שיקרא ולא מרע נפשיה אבל אנשים שאינם ידועים וניכרים שהם מהעיר לא עבידא לגלויי לעולם שיאמרו אנשים דקאתו מעלמא נינהו ולא מרע חזקתיה בהכי כלל. ועוד דטעמא דלא מרע חזקתיה לא נאמר אלא בשל אחרים שלא לזייף בהם אבל בשלו לא מכסיף ולא מרע חזקתיה דהא אדרבה משתבח בנפשיה דמפלי ביהודאי כאשר ראינו רשעים שבאו ונשתבחו בעיר אשר כן עשו נמצ' שבגבינ' זו שהיו מביאים העכו"ם לא היו שם היתר על מה שנסמוך אם הכתב אינה ניכרת בחותמיה ואין אנשיה ניכרים שנאמר שמרתת דלא יתגלה ומרע נפשיה וכיון דשכיחי מומרים עכו"ם שיודעים לכתו' לא סמכי' בכתב כלל. וגם מהמנין ומשקל אין ראיה חדא כיון דאינהו כתבו ליה ואינהו שקלי מאן דעבד הא עבד הא. ועוד אפי' היה הכתב אמת לא אמרו אלא בבא ממקום קרוב אבל הבא ממרחק אפי' אם יחסר משקלו אית ליה למתלי שחס' ואינו נתפס בכך וכן עושי' שלא מוני' ולא שוקלי' אלא על הכתב סומכים שהגבינות בחזקת' שאם היו מוכרי' במקו' אחר היו לוקחים הכתב כמ"ש הרב מהר"י בן לב ז"ל והמה לא ידעו דרך הרב ז"ל ולא הבינו עצתו שלא אמר אלא במקום שיש להם חותם של דפוס שלא חשו שגנבו הדפוס במקום שאין להם הנאה של כלו' ולא טרח ומזייף ללא הועיל וכאן אין להם לא חות' וסימן ולא משקל לראיה והקנים שנותנים בהם אינם בתוך החריצים בשעת עשייתה אלא חורצין הגבינה ונותנים הקני' לתוכן ולעיני השמש נותני' אותם כאן נמצא שאין להם סמך אלא כתב זו שבידם שביררנו כי היא הבל ופעלם מאפע. וכבר נתברר בבית הועד ובאו אנשי' מאות' המקומות והזכירו כל הדרי' שם ולא נמצא בהם שום א' מאלו החתומי' בשמונה כתבים משמנ' פעמי' זולתי א' אברהם הכהן ואומרו שמת אשתקד. עוד ניכר זיופם שדקדקנו בחתימות הכתבים וראינו חתימת כל איש א' מג' כתיבות מתחלפות. עוד דקדקנו בכתבים והנה שפה אחת לכלם ומתנבאי' בסיגנון א' ולא עוד אלא שהטעייות הרבות הנופלות בלשון כמו' זה כן זה וזה מורה שכלן נסקרין בסקירה א' ומכתב א' שלפניהם מעתיקי' ומדקדקי' בטעיותיה שלא יחליפו והכתב חזותה מוכיח עליה כי מעשה עכ"ום או מומרי' היא וכן כלם. וכבר נתברר ביום הקהל שקבצו כל היהודים העומדים על הספינה בגאלטה לחקור מפיהם הדבר הרע הזה ובכח החומרא שהטלנו עליהם ענו ואמר אל אלהים הוא יודע וישראל גם הוא ידע שהגבינה הנמכרת לישראל היא עצמה אותה שמוכרי' לעכו"ם ומה שאין העכו"ם לוקחים מפני רעתה מוכרים ליש' ועוד אמרו יודעי' אנחנו באמ' שהכתבי' שמוציאי' בכאן הם נכתבי' אבל לא ידענו מי היא המזייף אבל רואי' אנו שיוצאי' מתחת יד הב"אזאר באש"י שהוא הלוקח מתגרי הספינו' כדי למכו' ליש' כמדומה שיש תחת ידו עכו"ם או מומרי' שכותבי' אות' וכשנתברר כל זה הסכמנו ואסרנו כל הגבינו' הבאו' מאות' המקומו' אם לא שיבא כתב ניכר בחותמיו ועדיו נאמנו מאוד ובסי' הראויי' לסמו' עליהם שאפי' אם היה כתב חתום בחותמן של עדי' מי שיודעין מאותו המקו' והיה בדין לסמו' עליה' מן הסת' ולא היינו חוששי' לזיוף עכשיו שנתגל' כי שקר בימינ' מעת' אין ראוי לסמו' על הסת' שלה' וכאות' ששנינו בפ"ב דר"ה בראשונ' היו מקבלי' עדות החדש מכל אדם משקלקלו המיני' התקינו שלא יהיו מקב' אלא מן המכירי'. ומתפר' התם מה קלקלו שבקשו בייתוסים לשכור עדי שקר להעיד ולא עלת' בידם התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד שיבאו עדים אחרים ויעידו עליהם שמכירים אותם בנאמנות וכשרות וכן שנינו בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו המינים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים אלמא כל דאית ליה ריעותא לא סמכינן אסתמא ולא עוד אלא שאף בהכרת החתימה יש לחוש כי הא דאמרינן בפ' אלו נערות האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה היכי דמי כגון דאתו בי תרי ואמרו לדידהו א"ל זייפו לי דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב פי' שיכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים. ואע"פ שהר"ן ז"ל כ' שם ואפשר דאפי' אתו עדים ואמרי זה כתב ידינו כל שאינן זכורים על ההלואה אינן נאמני' דעביד אינשי דטעו בהכי דומיא דעובדא דמייתי בגט פשוט דאמר רבא אין חתימת ידי וכו' הכא ודאי לא מחמרי' בכה"ג באיסור של דבריהם שהתיר בחותם אחד ועד מפי עד וכו' ואין לומר ג"כ דלא חיישינן בכל הכתבים הבאים לאחר מכאן דהתם מדברי הרי"ף מוכח דלא חיישינן אלא בכעין ההוא שטרא וכ"כ הרא"ש ז"ל דלישנא דגמ' דקא' האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה משמע דוקא האי שטרא דאית ביה רעותא אותו שטר של מנה של פלוני ולא שאר שטרות היוצאות שלא הוחזק לזייף שטרות של כל אדם אלא דוקא על אותו פ' דתלי שמא מנה היה אצלו בע"פ וירא שמא יכפור לו דון מינה ואוקי באתרא דהיכא שאין טעם לחלק דמשום דמנה היה אצלו בע"פ אלא שרוצה לזייף כדי להשתכר כל הכתבים שיוצאים מתחת ידו כענין הכשר הגבינות מחזקינן בהו רעותא ולא מקבלינן מנייהו לכן הסכמנו לאוסרם לעתיד עד שיתקיימו בחותמם כראוי להם והסכימו כל החכמים באיסור ופורץ גדר של חכמים ישכנו נחש.
6
ז׳ולענין מה שזלזלו באיסור גבינות העכו"ם לפני העם לומר שאינן אלא כמים המגולים עתידים ליתן עליהם את הדין שהרי גבינת העכו"ם נאסר במנין ובגמ' נאמרו בה כמה טעמים רי"בל אמר משום ניקור ושמואל אמר משום שמעמיד אותו בקיבה של נבלה והקשה רבינו יוסף הלוי ז"ל אמאי נקט משום נבלה אף של שחיטה תאסר משום בשר בחלב ותירץ דנקט נבלה משום דאיסורא דידה כיון דאוקומי קמוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ושאר מפרשים פירשו שאינן הולכים באיסורים אלו של עכו"ם אחר נ"ט כמו שהביא הרשב"א ז"ל כמה ראיות על זה וזה דעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל וכתב המ"מ ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים ע"כ אלמא לכל הני רבוותא הטעמים שנאמרו בה קיימים ויש לחוש להם. ולכך הרי"ף ז"ל הביא טעמו של שמואל משום דבמקו' שמעמידי' אות' בעור של קיב' חיישי' להו.
7
ח׳ור"ת תפס טעם האיסור משום ניקור כריב"ל דקי"ל הלכתא כותיה לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל דהא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דטעמא משום שמעמידי' אותה בעור של קיב' נבלה. וקשה לומר דהרמב"ם פליג אהך כללא דהלכתא כרי"בל לגבי ר' יוחנן כמו שכת' ר"ת ובס' תנאי' ואמוראי' ותו שהתוספו' בסוף פ' אין בין המודר גבי הפקר ב"ג פסקן כרי"בל והוכיחו מדלא פסקי' בפר' תפלת השחר דלית הלכתא כוותיה דרי"בל אלא בתרי דמפרש התם אלמא באחריתי הלכתא כוותיה וכן פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים. וקשה מהא דאמרי' בפ"ב דגטין גבי אמר לעשרה כתבו אמ' ר' יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ור"ל אמר כלם משום עדים ואמרינן בגמרא דרי"בל ס"ל כריש לקיש ופסק הרי"ף כר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דכי פליג ארי"בל לחודיה לית הלכתא כותיה כ"ש השתא דמסייע ליה ריש לקיש. וי"ל דהך כללא לא תני אלא באותם מקומות שנחלקו רי"בל ור' יוחנן וכמו שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש והתם עיקר פלוגתייהו ר"י ור"ל הוא דאילו רי"בל בביתו דבר ולא פליגי מיהו זו שלמד ר"ת דכיון דקי"ל כריב"ל לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי שמואל קשיא לי דמנ"ל הא דכי פסקי' כר' יוחנן לגבי רב ושמואל לאו משום דעדיף בתורה מנייהו שהרי ר' יוחנן אמר על רב נהירנא כד הוה יתיבנ' י"ז שורי' אחורי' דרב קמי דר' ונפקי זיקוקי דנורא מפומי' דרב לפומי דר' ומפומי דר' לפומי' ולית אנא ידע מה הן אמרי' וכי הוי כת' ליה ר' יוחנן לרב הוי כת' ליה לקדם רבינו שבבבל וכי שכיב רב הוי סבר למכתב לשמואל לקדם חבירנו וכשראה חכמתו בטרפות אמר אית לי רב בבבל אלמא גדולים בחכמה היה ולא פסקו הלכה כר' יוחנן לגבייהו אלא שר' יוחנן האריך ימים הרב' אחריה' ושמע דברי רב ושמואל שבבבל ובמה שנר' לחלו' חלק אבל רב ושמואל שבבבל לא ראו ולא שמעו דברי ר' יוחנן שבא"י שקטן מהם היה ומה שפסקו כרי"בל לגבי ר' יוחנן משו' דתרוייהו בא"י הוו ור' יוחנן קטן היה לגבי רי"בל ולכך פסק כאן הרמב"ם כשמואל. וכן מצינו בפ' ראשית הגז גבי ד' רחלות גוזזות מנה ופרס כת' הרא"ש והלכתא כר' יוחנן וכן מסתב' דהלכת' כר' ינאי כנגד ר' יוחנן תלמידו וכ"ש כנגד רב ושמואל דלית הלכתא כותייהו לגבי ר' יוחנן ואף שם לא מכרע' מלתיה דכנגד ר' יוחנן שאני דתלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ששמע הרב דבריו ולא נראו לו אבל לגבי רב ושמואל מנלן דילמא הם שמעו את דבריו ולא קבלום והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' בכורים פסק דהלכ' כשמואל דמוקי לה בישר' שיש לו גיזים הרבה ולשיטתיה אזיל. ומיהו בפרק אלו נאמרי' גבי עם שאחורי הכהני' מבעיא לן מחיצה מהו ת"ש דאריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישר' לאביהם שבשמים וכת' התוס' דהפסק מחיצה לאו כלום היא כדאמרי' בסוף מס' ר"ה ובפ' כיצד צולין דתנן אבר שיצא מקצתו מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפל' ופליגא דריב"ל דאמ' אפי' מחיצ' של ברזל וכו' ומדפשי' גמ' בסוט' מדריב"ל ש"מ דקי"ל כוותיה ע"כ אלמא הלכתא כריב"ל אפי' לגבי רב ומיהו משם אין ראי' דבכל מילי פסקינן כוותיה דכי אתמ' כללא לא נאמ' אלא לגבי ר' יוחנן אבל לגבי רב מהא דפשיט גמר' מדרי"בל שמעי' דס"ל כותיה אבל במידי אחריני יראה דלא.
8
ט׳והך טעמ' דשמואל מפני שמעמי' אות' בעור של קיב' נבלה מקשו עלה מ"ש דנקט קיבת נבל' אפילו שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב ותי' התוס' דדוק' נקט נבלה דאז אית ביה איסור' דאוריית' אבל בשחוט' משו' בשר בחלב ליכא איסורא דאוריית' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קמוקי' מ"מ אינו אלא איסור' דרבנן ע"כ נמצא לפי זה שאם נמלח' הקיב' בעור' או שנשתהה יתר על יום א' דחשיב ככבוש וכבוש הוא כמליח ומליח ה"ה כרותח הו"ל איסורא דאוריית' ואסו' וזה דוק' במליח אבל צונן בצונן אע"ג דאוקומי קמוקים איסור' דרבנן הוא ולא חיישי' ליה דס' דרבנן לקול' מיהו ק"ק מתני' דס"פ כל הבשר המעמי' בעור של קיבת כשר' אם יש בו בנ"ט אסו' ומסתמ' בשלא נמלח' דאי בנמלח איסור' דאורייתא איכ' ובהעמי' בה סגי אעפ"י שאין בה בנ"ט ובלא נמלח' נמי אמאי לא מתסר' מדרבנן כיון דאוקומי קמוקי' דהא לאו ס' היא דודאי העמי' בה. והר"ן ז"ל בפ' כל הבשר כת' הק' רבי' יהוסף ן' מיגש ז"ל מ"ש נבל' דנקט וכו' ועוד היכי מתסר' כבוש לבעי נ"ט וכדתנן בחולין המעמי' בעור של קיבה אם יש בה בנ"ט אסור וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מתסר' אלא בנ"ט אבל נבל' דאיסור' משום דאוקומי קמוקי' חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל וכן הביא הרש"בא ז"ל בת"ה וניכר מדבריו דבעי למימ' דכיון דאיסור בב"ח התירא בהתיר' אינו אוסר אלא ע"י נ"ט דאפי' אם מעמיד לא חשיב כאילו איסור' בעיניה שמי שגורם ההעמד' לאו מילת' דאיסור' הוא אבל נבל' האיסו' גורם ההעמדה וכמאן דאיתיה לאיסור בעיניה הוא הילכך אפי' נמלח הקיבה בעורה או שהיה רותח כיון שאין בו בנ"ט שרי ולא אזלינן בתר מעמיד אלא היכא שהמעמיד הוא איסור בפני עצמו.
9
י׳ומדברי התוס' משמע לכאור' דטעמ' משום ניקור ולא חיישי' לי' שכתב ואו' ר"ת דעכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכ"ום דהא טע' האיסו' משו' ניקור כרי"בל דק"יל כותי' לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל וכו' ואנו שאין נחשים מצויי' אצלנו אין לחוש משום גילוי כי לא אסרו במקו' זה. וגם בהרב' מקומו' יש שאוכלי' אותם מפני שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' במקומו' מטע' שמעמי' אות' בפרחי' מיהו במקומותינו שמעמידי' אות' בקיב' או' הר"י ן' ה"ר חיים שיש קצת לאסו' מפני שמולחי' הקיבה בעורה ואיכא איסו' בשר בחלב דמלוח הרי הוא כרותח ואני ראיתי מקומו' שמעמידי' אותם בנבלת ד"א עכ"ל. והמתירים הביאו ראיה מדברי התוס' ז"ל שכתבו שאו' ר"ת כי עכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכו' כו' דמשמע להו שאף במקו' שמעמי' אות' בעור של קיבה קאמ' והא ודאי ליתא כלל דאמאי לא ניחוש לה הא טעמ' דאוקומי קמוקי' לא בטיל ואין מי שיחלוק עליו. והתוס' עצמם כתב למעלה דשמואל לעור נבל' חייש אבל לאיסור בשר בחלב לא חייש אע"ג דאוקומ' קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן דצונן בצונן הוא אלמא באיסו' נבל' דאיסור' דאוריית' הוא הלך אחר המעמיד ולא בטיל. ורי"בל לא פליג אהך טעמא דהכא דמעמי' בעור של קיבה חיישי' לה אלא אתא לאוסופי דאף במקום שאין מעמי' בעור של קיב' מ"מ אסור משו' ניקור. ואי ס"ד דר"ת מיירי באתר' דמעמי' בעור הקיב' מאי אהני ליה מאי דמוכח דבאות' המקומו' שאין נחשי' מצויי' ליכ' טעמ' דגילוי דקי"ל דהלכ' כרי"בל דאפי' אם פסקו כרי"בל לגבי שמואל אכתי כל היכא דאיכא למיחש לעור קיבה חיישינן ועוד היכי מייתו התו' סייעת' למילתיה של ר"ת שכת' וגם בהרבה מקומות יש שאוכלי' אות' מפנו שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' דמשמ' דבשיט' ר"ת קיימי אדרב' הני גאוני' פליגי אר"ת דלא פסקו כרי"בל דאטעמ' דמעמי' בעור של קיב' סמכי' ואי משום דגם לדבריה' האיסור הותר מכללו במקצת מקומות הול"ל וגאוני נרבונא אע"ג דאינהו חיישי לטעמ' דשמואל מ"מ התירו במקומות שמעמי' בעשבי' ובפרחים. ועוד ממ"ש התו' דמסיים שיט' ר"ת מיהו במקומות שמעמי' בקיבה יש קצת טעם לאסור לפי שמולחי' אותה ומליח כרותח משמע דאכתי שאר טעמים המוזכרים שם לא נדחו לגמרי. ואילו היה חשש שמעמידי' בעור של קיבת נבלה אפילו לא נמלח היה אסור משו' נבלה ולא היה צריך לטעמ' דמליח הרי הוא כרותח ותו איכא למידק דאי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאסור גבינות העכו"ם והלא לדבריו טעמא דריב"ל טעם פשוט הוא ועיקר ולדידיה ההיתר פשוט אם כן הול"ל כיון שעיקר הטעם משום גילוי במקומות אלו שאין נחשים מצויים ההיתר פשוט. ונראה שדברי רבינו תם כך הם לא מצינו טעם שפשט איסורו בישראל לאסור גבינות העכו"ם אף על פי שבטל הטעם משום דהוי דברים שבמנין דהא טעם האיסור הוי משום ניקור ולא פשט איסורו מתחילה במקומות שאין נחשים מצויים ואילו היה טעם האיסור כשמואל מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבלה או מפני שמחליקין פניה בשומן ד"א היה לנו לאסור אף במקום של ר"ת שהיו העכו"ם מקפידים ונזהרי' שלא לעשות כן מפני תענית' כדכתב הרשב"א ואף על פי שבטל הטעם דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו אבל כיון שהטעם משום גילוי נאמר שכשאסרו מתחלה לא אסרו במקומות שאין נחשי' כדמוכ' לקמן גבי יין נסך דשרי רב בשיכר' ארמאה וכת' ראיה לזה בהרב' מקומות יש שאוכלי' אותם מפני שמעמידים אותם בפרחי' דטעמייהו דהנך גאונים לפי שאותם המקומות לא היו בכלל גזירה. ומיהו במקומינו שמעמידי' בקיב' אע"פ שאין מעמי' בעור יש טעם קצת לאסור מפני שמולחי' הקיב' בעור' ומליח הרי הוא כרותח ומ"ש קצת משום דספק הוא אם מולחים אותה ומינה שגם אם יהיו מעמידים בעור היה הטעם בו לאסור אפילו לא נמלח.
10
י״אוהמתירים הביאו עלה תשובת ר"ת שהביא המרדכי וז"ל כל עצמי אני מתיר גבינות העכו"ם בחלב שחלבו לעשות גבינה אבל לא בחלב שחלבו לחלב או לכותח שזה אני אוסר שאין גזירת גבינה אלא משו' גזירת ניקור וגזירת ניקור כבר בטלה כדשרי רב בשכרא ארמאה ולניקור נחש לא חיישינן וגם קיבת נבלה שריא עכ"ל ואדרב' מצדה תברא דקאמר וגם קיבת נבלה שריא משמע שלא היה חושש במקומו לעור אלא לקיבת נבלה וקיבת נבלה פירש' בעלמא הוא דאלו היו מעמידים בעור ודאי הי' ראוי לחוש והרי כאן הדבר מפורס' שמעמידים בעור הקיבה ממש לפי שמועט מן העור מעמיד יותר מהרבה מן הקיבה שבתוכו וכששומ' הקיב' להעמיד חותכים את העור לחתיכות דקות ומערבים אותם בחלב שבתוכ' בין בצלול בין בקרוש והיו להם למשמרת להעמיד הגבינות. וכתב עוד המרדכי ז"ל בשם ר"ת וכ"כ שאין לחוש שהעמידה בעור קיבת נבלה והו"ל ס"ס שמא נתערבו נסיובי דחלבא ואפילו אם נתער' שמא לא הועמד בעור הקיבה ואם כונתו לומר דהיכא דאפשר שמעמידים הגבינות בעור הקיבה שרי משום ס"ס מאי שמא נתערב נסיובי דחלבא דקאמר והרי העור עצמו נבלה היא ועוד דהתם לא היו מעמיד' בעור כנר' בדברי התוס' שלא חשו אלא לקיבה עצמה שסיים ר"ת בתשובה קאי וכתב וגם קיבת נבלה שריא דפירשא בעלמא הוא ועלה קאמר דאין לחוש שמא העמיד' בעור קיבת נבלה שאם הועמד זמן שם הו"ל כבוש כמליח ומליח כרותח משום דהו"ל ס"ס שמא לא היו שם נסיובי דחלב' דאיקרי חלב והקיבה עצמה אפילו אם נמלחה עם העור והועמדה בתוכה ימים רבים אין בכך כלום ולא מיקרי בשר בחלב דפירש' בעלמא הוא ואת"ל דהיו בם נסיובי דחלבא שמא לא הועמד הקיבה בתוך העור אלא הוציאו הקיבה לחוץ שאולי כשם שמקפידי' שלא להקפיא בעור מפני תענית כך מקפידים שלא להקפי' בקיבה שהועמד' ושהתה בתוך העור ולקחה את הטעם שהרי אנו רואים שחוששים לפליטת כלים שכל ימות השנה בימי תעניתם מפני שנותנים טעם וכיון דס"ס הוי אין לחוש. והא דנקט בלשונו שמא העמיד בעור קיבת נבלה דלפי מה שיש לחוש משום בשר בחלב אפילו בבשרה שייך איכא למימר דלרבותא דהתירא נקטיה לומר דאם ליכא נסיובי דחלבא אע"פ שהיה נבלה שרי' ולא נחוש שנתן טעם של נבל' בתוך הקיבה ע"י שהועמד' בתוך העו' ואע"פ דפירש' בעלמא היא כבר לקחה טעם האיסור וכיון דאוקומי קמוקים לא בטיל דאכתי אותו מועט שנתן טעם העור בקיבה אין בו לבדו כדי להעמיד אם לא מכח הקיבה עצמה וקי"ל אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. וכאן במקומות אלו גלוי וידוע שהישמעאלי' והנכרי' מעמידי' בעור ממש ואף הנכרים אין מקפידי' בכך כי הנוצרים הללו בני היונים אינם אוכלי' אפי' גבינ' בימי תענית' לא כאותם אשר בצרפת שכתב הרשב"א ז"ל שאוכלים גבינה וצריכי' ליזהר מטעם בשר וכיון דיש לחוש לעור ס' דאורייתא הוא ולחומרא ועוד אפי' היו מעמידי' בקיב' עצמ' הא דעשאה ר"ת ס"ס היינו לטעמיה דמחלק בס"פ כל הבשר בקיבה עצמה בין צלול שבה לקרוש שבה וקרוש פירש' בעלמא היא ולא מיקרי חלב אצל רש"י ז"ל דאפי' הקרוש חלב מיקרי ונאסר משו' בשר בחלב. וכן העלו הרא"ש והר"ן ז"ל שם וכתב רש"י ז"ל שמתחלה היה נוהג היתר בחלב הקיבה שנמלח בה דפרש' בעלמ' הוא וטועה הייתי בה דחלב גמור הוא דתנן כשרה שינקה מן הטריפה וכו' ולפי זה אין כאן ס"ס אלא ודאי איסורא בין שמעמידי' בעור בין בקיבה עצמה. ומ"ש התו' משם הר"י ן' חיים שיש טעם קצת לאסו' מפני שמולחים הקיבה בעורה כלו' שאפי' אם הוא ס"ס לדברי ר"ת מצוי הוא דאיכא נסיובי דחלבא כ"ש לדברי רש"י דקרוש נמי חלב איקרי אבל במקום שמעמידים בעור ממש הטעם ברור לאסור ולא התיר ר"ת אלא במקום שנזהרים מלהעמיד בעור ומטעם דלא מיקרי דבר שבמנין לו' שאעפ"י שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו משו' דמעיקר' לא גזרו באות' מקומו' שאין נחשי' מצויי' ואף בזה יש להחמיר מן הטע' שכתב הסמ"ק בשם הר"ר יעקב דאע"ג דאנו נוהגי' היתר במים המגולי' היינו משו' דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משו' נחשי' הלכך כי שרינן להו במקום שאין נחשי' מצויים לא יבאו להתיר במקום שמצויים. אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי' טובא אי שרית במקו' שאין נחשי' אתי להתי' אף במקום שהם מצויי' הילכך לפי טעמו של ריב"ל יש לאסו' גבינו' העכו"ם אף במקום שמעמידי' בפרחים והלכה כריב"ל כמ"ש ר"ת ע"כ. וה"ה דרבוותא דפסקו כשמואל משום שמעמידי' בעור הקיבה שאף במקום שאין מעמידי' אלא בקיב' עצמ' או בפרחי' דאסור דהו"ל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו משו' דשייך בהו טעמי' טוב' ואי שרית במקו' זה אתי למשרי במקום אחר הואיל ואין הטעם ברור. ונ"ל דלא ס"ל הך טעמ' דתוס' דכשאסרו תחל' לא אסרו אלא במקום שנחשי' מצויי' שהרי בתחל' לא גלו טעמ' אפי' כששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע הפליגו בדברים שלא לגלות עיקר הטע' עד שיתפש' איסור' וכיון שנתפשט האיסו' בלא טעם מסתמ' נתפש' אפי' באות' המקומות דלא שייך בהו חשש גילוי ולא חשש עור נבילה וחזר להיות דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו.
11
י״בכללן של דברים דלא מבעי' לכלהו הני רבוותא דפסקו כשמואל דהיא גופא גזרה דגבינות העכ"ום במקומות אלו מעמידים בעור הקיבה אלא אפי' לר"ת שפסקו התוספות שפסק כרי"בל דטעמא משום גילוי לא עלה על דעתו להתיר במקום שמעמידי' בעור שאפי' אם לא היה זה טעם הגזרה מ"מ אנן ניחוש לה דספקא דאורייתא היא אלא דהא פליג אשאר רבוותא דפסקו כשמואל שאם עיקר הטעם היה מפני שמעמידין אותה בעור אעפ"י שעכשיו נהגו הנוצרי' שלא להעמיד בעור הגזרה במקומה עומדת אע"פ שבטל הטעם בזה כיון שמתחלה נתפשט איסורו במקומות אלו צריך מנין אחר להתירו ולא דמי למקומות שמעמידים אותם בפרחים א"נ למקומות שאין נחשים מצויים דליכא למיחש לגילוי דאיכא למימר שמתחלה לא היו מקומות אלו בכלל הגזרה ואף בזו הסמ"ק מחמיר דצריך מנין אחר להתירו כיון דבגבינה איכא טעמי טובא וטעו אינשי ולא נשאר למתיר יתד להתלות בו כי נטה לארץ מנלו ופעלו אין ידים לו. והאיש הזה לא די לו שהתיר את האסור אלא שזלזל באיסור גבינות העכו"ם נגד העם וקם בקהל ושוע כי אכילת גבינת העכו"ם הוא כשתיית המים המגולים שאין אנו חוששים להם וכבר ביארנו שדבריו טעות ושגיאה. ואפי' לטעמא דגילוי אין הדמיון שוה שאם אין חוששים למים המגולים לפי שבארצותינו ובזמנינו אין הנחשים להוטים אחר זה ואולי לפי שמצויין להם מים בארצות הלחות הללו כדרך שמצוי להם העפר כי לחמו הוא אבל להוטים הם אחר החלב וחמירא סכנתא כ"ש דדבר שנאסר במנין הוא ואע"פ שבטל הטעם א"א להתירו כדמוכח בפ"ק דביצה. ומה ימריצהו כי יענה ויזלזל את האיסור באזני השומעי' שיקלו ראשם לאכול גבינות העכ"ום שהרי אמרו בפרק מקום שנהגו דברי' המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ורוחצין ב' אחים כא' ואין רוחצין ב' אחים כאחד בכבול ומעשה ביהודה והלל בניו של ר' שרחצו כא' בכבול לעזה עליהם מדינה מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל בבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם אלא שנהגתם בו איסור ומכאן דקדק הר"ן ז"ל דאין לומר טעמא דמפרסמא מלתא להתירא ועוד ראיה מדאמרי' בפרק שני דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' דתנן ועל כלם אין פותחים להם פתח ממקום אחר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וחכם שהתירן בלא פתח והורה לו שמותרים משמתינן לו אעפ"י שמן הדין אין כאן נדר כלל כ"ש כשיש איסור בדבר ואע"ג דהאי איסורא דרבנן הוא מ"מ חיישינן ביה טפי כדאמרי' גבי י"ט שני של גליות דמשמתינין עליה שלא יזלזלו בו ובפ' אין מעמידין אהא דאמר רב נחמן לא תשתעו מיניה דאיכא דאכל נהמא דארמאי כתב הר"ן ז"ל מהא שמעי' שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורן ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה אין מלקין ולא משמתין עליה מי שעבר עליה אלא מוכיחין אותו ואסור לומר שמועה מפיו בבית המדרש עכ"ל למדנו מדבריו כי בדברים שפשט איסורן ברוב ישראל ורוב צבור יכולים לעמוד בה ראוי להלקות ולשמת את העובר ואת המפקפק ומזלזל את האיסור בפני העם ואמ' במס' עדיות שנדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים ודקילא ליה וטבא ליה עבדי' ליה שגזרנו שלא יאמרו שמועה מפיו שאם אינו דומה למלאך ה' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו וצור ישראל יצילנו משגיאות שלא נכשל בדבר הלכה. הצעיר יוסף בכמה"רר משה מטראני זלה"ה.
12