שו"ת מהרש"ם חלק א ק׳Teshuvot Maharsham Volume I 100
א׳אודות הדו"ד שבא לפני בראובן שהשכיר חנות לשמעון על ג"ש למקח ב' מאות ר"כ לשנה והשוכר החזיק בו מיני סחורות של בגדים ואחר ב' שנים ביטל השוכר מסחרו והכניס בו קמח והמשכיר מיחה בו שעי"ז יתרבו העכברים בביתו ובאו לדין ואמרתי שהדבר מבואר בירושלמי פ"ד דשבת ה"א ההן תבן וכו' כל דבר שמרחיקין מן הכותל אסור לטמון בו וכו' התיב ר"ח והתני המשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה ליידא מילא לא מפני המוץ (ודאי מפני המוץ שבתבואה מקלקלת הכותל מפני החום והכא אמרת דטומנין בפירות. ק"ע) אר"ח מפני העכברים (מפני שמרגיל העכברים בבית) אר"פ אם מפני העכברים ניתני אפילו אוצר של כל דבר הוי יאות קש ר"ח דתחת כל האוצרין דרך עכברים לבא ואטו ימחה בידו מלעשות שום אוצר בתמיה ושפיר הקשה ר"ח וע"ש גם בר"מ בזה א"כ מבואר שאין זה טענה כיון שהשכיר לו סתם והו"ל להתנות עמו איזה סחורה יחזיק שם אבל אם שאלו איזה סחורה יחזיק שם וא"ל שיחזיק סחורת בגדים בודאי אין לו רשות לשנות כיון שיש קפידא בזה:
1
ב׳עוד טען שמען ששכר גם בית דירה בתחלת ג"ש הנ"ל על שנה אחת בסך מאה ר"כ והבטיח לו ראובן באמונתו ובתק"כ שכל זמן שיחזיק החנות ישכיר לו גם הדירה הנ"ל בלא הוספה אלא שלא רצה לעשות הקנין והשטר רק על שנה אחת ובכלות שנה א' התנצל ש' נגד ר' ופיחת לו על שנה ב' והשכיר בסך פ' ר"כ ובהגיע שנה ג' חזר המשכיר שיתן לו להלאה מאה ר"כ והוא לא רצה ופ"א נתווכחו בזה בבית ראובן ואמר ר' לשמעון לך לשלום ונשאר בשתיקה והשוכר סבר שכבר הסכים ר' לדעת ש' וביני ביני עבר תחלת השנה והמשכיר תובע מאה ר"כ וטען השוכר שכבר החזיק בבית כפי שא"ל לך לשלום וזהו הסכמה וגם הרי הבטיחו שלא יקח הוספה והמשכיר טען כי רק כפי מקח ראשון של ב' מאות ר"כ הבטיחו שלא יקח הוספה וכיון שאחר כך פיחת משכירותו אין זה הוספה מה שיקח כמקדם ומה שא"ל לך לשלום היה דיחוי בעלמא שלא יצערו בדברים ולא להסכים בפחות מכפי שרצה אצלו. והנה בדבר ההבטחה שלא יקח הוספה לכאורה היה נראה דתליא בפלוגתא דתנאי ביבמות (נ' ע"א) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות (פוסקין לו בשעת לידתו) זכה משלימים לו לא זכה פוחתין לו דברי ר"ע וחכ"א זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו א"ל לר"ע הרי הוא אומר והוספתי על ימיך ט"ו שנה א"ל משלו הוסיפו לו (אלא שמתחלה רצו לפחות לו) אבל בתחלה כשנולד נפסק לו כל אותו תוספת. רש"י) ובתוס' שם ד"ה משלו כתבו דהא דקרי ליה תוס' לפי מה שנגזר כבר לפחות על ידי עון ע"ש ומוכח דגם בכה"ג שנותנים לו רק כפי שנפסק בתחלה מקרי הוספה מפני שבאמצע כבר נגזר שיפחתו לו ולדעת חכמים צ"ל דס"ל דבכה"ג לא מיקרי הוספה כיון שגם מתחלה נפסקו לו שנים אלו וה"נ בנ"ד אבל נראה דבנ"ד אין זה בכלל הבטחתו כיון שההבטחה היה בעת ששילם לו ב' מאות ר"כ לשנה א"כ בודאי לא נתכוון רק שלא יוסיף מסך זה וכיון שהשוכר שינה לפחות מזה בשנה ב' הרשות למשכיר להשיב שבותו כמקדם:
2
ג׳ובדבר מה שא"ל לך לשלום לכאורה יש ללמוד ד"ז מהא דסנהדרין (ע"ד ב') בהא דבעו מר"א ב"נ מצווה על קדה"ש או לא ואמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רימון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום וברש"י ד"ה לדבר הזה מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עכ"ל הרי שזה לשון הודאה ובירושלמי פ"ג דברכות ה"א בהא דר"י שאל לר"י מהו לצאת לח"ל לכבוד אמו וא"ל אם גמרת לצאת תבא בשלום ומסיק דאין לך רשות גדול מזה שהסכים להתיר לו וכ"ה בפ"ו דשביעית ה"א אך יש לומר דשא"ה דהוי מלתא דאיסורא וכשא"ל לך או בא בשלום הוי כהסכמה והודאה דאל"כ הו"ל למחות בו ולאסור עליו אבל הכא בנ"ד יש לומר שרצה לדחותו מעליו לכן א"ל כן ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך סימן ט' בעובדא שנגמר מקח חזקה בין רו"ש אלא שלא יכלו הקונה והמוכר להתפשר כמה ישלם כ"א מהם שכירות לבאקיף מהחלק שיש לכל אחד בהחורבה וא"ל הקונה להמוכר כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום עשה מה שתרצה ולוי טען שכבר נתבטלה הקנייה שהיה בין רו"ש כיון שלא נתפשרו בסך דמי השכירות וא"ל למוכר לך לשלום ושמעון השיב שאף שא"ל לך לשלום לא פטרו מהקנין ושבועה שביניהם רק היה בדעתו לדחותו מעליו עד שיתפשרו גם לענין השכירות והשיב הר"מ אלשיך דאין המקח מתבטל בדיבור ומכ"ש שהדעת נוטה שאמר כן כדי שיודה לו בסך השכירות עשה הוראת הסילוק וגם הלא רמז לו בפירוש באמרו כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום כלומר כי בזה אני חפץ ע"ש עוד בזה אבל אין מזה ראיה לנ"ד דשא"ה שאמר בפירוש כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום עשה מה שתרצה לכן היה נראה כסילוק וביטול המקח אלא דאפשר שבא רק לדחותו ולאיים עליו משא"כ בנ"ד ומ"מ לדינא נראה דבנ"ד כיון שהמשכיר מוחזק בהקרקע והמע"ה א"א לחייבו בלשון שאינו ברור לפחות מכפי המקח שרצה המשכיר. והנלפע"ד כתבתי:
3