שו"ת מהרש"ם חלק א קי״גTeshuvot Maharsham Volume I 113
א׳להרב המאוה"ג וכו' מו"ה חיים פריעד נ"י אבד"ק סאיא, סט. פעטאר בארץ הגר
1
ב׳מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו בבכור שנולד ביד ישראל וכבר בא ליד כהן ונפל בו מום בצרימת אוזן על ידי חתך ויען שהיה ביד כהן א"א להתיר גם אם היה מום מובהק ושוב אחר איזה זמן בא עכו"ם משרת ישראל אל הדיר של הכהן ושבר את רגל הבכור מארכובה ולמטה ונתברר כי אדונו הישראל גרם זאת בדברו עם המשרת מכח הבכור שמזיק ואוכל וא"ל הישראל שאם ישברו רגלו ונכשר לשחטו והמשרת פחד מלעשות שמא יתפסהו הכהן ויענשהו והבטיח לו הישראל שלא יענש מאומה ואדרבא הכהן יחזיק לו טובה ולכן עשהו עכת"ד השאלה:
2
ג׳הנה מה שהאריך רו"מ בענין מום של צרימת האזן ומקום התנוך או הסחוס היכן הוא והביא מש"ע התניא בסוף הל' פסח ותשובות הש"מ סימן נ"ז שהחמירו בזה הרבה דלא נחשב סחוס רק מקום העב שבתחתית האוזן ממש סמוך לנקב הפתוח לעצם הגלגלת ממש ובתפאי"ש על משניות פ"ו דבכורות תמה דאם כן הוי מום שבסתר ורו"מ צידד בכונת פסקי מהרא"י סימן רמ"ד דכל מקום הקשה במשמוש היד בהאוזן הוא הסחוס וגם הביא בשם ספר שבילי דוד שהקיל בזה אלא שלא הביא דברי האחרונים הנ"ל והנה גם בשו"ת ב"ש חאו"ח סוף סימן ס"ח כתב גם כן דמלשון פסקי מהרא"י ותשובות מהרי"ל נראה יותר להקל וזה כמה שנים הארכתי בזה בתשובה להרב אבד"ק ראזינטוב ולהרב אבד"ק פראבוזנא וכתבתי ראיה מלשון המשנה דנקט נפגמה אזנו מן החסחוס דהול"ל מהחסחוס ומדנקט מן מוכח דחסחוס לאו דוקא אלא כל הסמוך ודומה לחסחוס דמי לחסחוס והבאתי ראיה לדקדוק לשון זה מש"ס דבכורות (ז' סוף ע"א) בהא דמ"ר של חמור וכו' דפשיט לה מדתנן שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא נינהו ופירש"י מטמא הוה משמע מגופא דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמי לחלב עכ"ל וה"נ מדנקט מן החסחוס ש"מ דכל מקום הקשה ודומה לחסחוס בכלל ובסיפא דמתני' נקט אבל לא מהעור וגם לפי גי' שברש"י מן העור וכ"ה לקמן (ל"ז ע"ב) מלבד דבתשובות ח"צ סימן ס"א הוכיח דדוקא דרישא עיקר וגם לפי דעת הרא"ש שבט"ז יו"ד רס"י נ"ה דהיכא דהדיוקים סתרי להדדי מחמירין הרי י"ל דגם בסיפא קמ"ל דכל מקום שהוא רך הוא בכלל עור ובזה ביארתי לשון רש"י במשנה שם ואכמ"ל וגם הבאתי ראיה מהא דפ"ו דבכורות (דף מ' ע"ב) אוזן הגדי שהיתה כפולה בזמן שהוא עצם א' מום ופירש"י שאין להם אלא תנוך א' שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה ה"ז מום ואם אינם עצם א' שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וכ"ה ברע"ב שם הרי שהתנוכים הם למעלה בתחתית האוזן ממש וגם בס' בית דוד על משניות רפ"ו השיג על התוי"ט והעלה דכל מקום הקשה שבאוזן ואינו עור ממש דין חסחוס יש לו ע"ש ומ"מ כתבתי דיש להחמיר לדונו כספק בכור אך דיש להקל להטיל בו מום על ידי עכו"ם כיון דהוי עכ"פ מום עובר כמ"ש רש"י דמן העור הדר בריא וכ"ה במהריט"א ועכ"פ מה"ת מותר להטיל בו מום קבוע כמו שכתוב ביו"ד סימן שי"ג ובדרבנן יש לסמוך על דברי המקילין אך דבנ"ד אין נ"מ בכ"ז כיון שנעשה בידי כהן:
3
ד׳אולם בדבר המום האחר שהטיל המשרת העכו"ם בפקודת הישראל לטובת הכהן בודאי אין שום צד קולא להתיר להכהן שנעשה המום בשבילו כמ"ש רו"מ מתשו' מהרי"א יו"ד סי' שמ"ג ושד"מ מפסקי מהרא"י סי' קס"ט ועוד כמה שו"ת ויפה השיג ע"ד הל"ש בחידושי דינים אות רכ"ו שצידד דגם לשי' השפ"ד אפשר דגם לדידיה שרי אף שצוה להעכו"ם לעשות מום. ומה שהאריך רו"מ בדין אם להתיר לאחרים והביא דברי התב"ש סי' ט"ז ושפ"ד סי' צ"ט ול"ש בחי' דינים ומ"ש בכונת דברי הל"ש שכתב דבנעשה המום על ידי אחרים גם התב"ש מודה דבעכצ"ל דמיירי שנעשה המום על ידי עכו"ם דאל"כ הרי האחרים עשו איסור הדבר פשוט שכן הוא ומ"ש רו"מ דלפ"ז לשי' הסוברים דכל איסור הטלת מום בזה"ז הוא רק מדרבנן ובתשו' כ"ס סי' קנ"ח הוכיח שכן עיקר א"כ יש להקל א"כ אפילו בעשה המום בעצמו הוי רק מדרבנן ואפ"ה ס"ל להש"ך ופמ"ג דאסור לשחוט לכתחלה ומוכח דס"ל דגם בדרבנן קנסו לאחרים שלא ישחטו ומנ"ל להקל על ידי עכו"ם הדבר פשוט דס"ל להל"ש בדעת הש"ך רס"י שי"ג סק"א דס"ל דילפינן לה מקרא והוי מה"ת וע' תשובות ב"א יו"ד סימן ע"ה באורך בזה וע' תשובות רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סימן ק"י בזה:
4
ה׳ומה שהקשה רו"מ עמ"ש בתשובתי שבדע"ת סי' ט"ז להתיר ליתן לכהן אחר במתנה באופן שאין בה טוה"נ והא אכתי איכא חששא דאם נתיר ליתן לאחרים לשחטו אהני מעשיו הרעים ליפטר מטורח הטיפול שזהו עיקר הטעם דכהנים חשודים מפני הטיפול והטורח הנה אני בניתי יסודי עפ"ד מהריט"א וכ"ס שכתבו דכל האיסור משום החזקת טוה"נ והיינו דאף שרוצה ליפטר מטורח הטיפול אבל לא ירצה להפסיד ממונו עבור זה לגמרי דאל"כ הרי בידו להכניסו לכיפה עד שימות או באופן אחר ובע"כ שאין דרכו להפסיד ממונו דמ"מ עומד ומצפה שמא יפול בו מום ויהיה מותר אבל חשוד להטיל בו מום באמרו שיתירוהו לו עי"ז אבל אם יצטרך ליתנו לאחר בחנם באופן שלא יהי' גם החזקת טוה"נ לא הועילו לו מעשיו ואי משום שיופטר מן הטורח בשביל כך לא יעשה המום שהרי בידו כמו כן להמיתו בענין אחר:
5
ו׳ומ"ש עמ"ש בתשו' שם שיצוה הכהן המקבל לעכו"ם להטיל בו מום אחר דלמ"ל ד"ז כיון שכבר יש בו מום אלא שיש לחוש שמא עשהו הכהן או בגרמתו א"כ מה יועיל בו מום שני הדבר פשוט דגבי מום ראשון דלשיטת כמ"פ אסור מן התורה יש דיעות דאסור גם לאחרים לכן הסכמתי עם השואל שיצוה גם הכהן השני להטיל בו מום על ידי עכו"ם דמטיל מום בבע"מ לכ"ע רק איסור דרבנן ובדיעבד יהיה תרי דרבנן ושוב יש לסמוך ע"ד המקילים. ובנ"ד שהעליתי לעיל דע"פ מום ראשון שנעשה בידי הכהן צרימת האוזן לשיטת רוב הפוסקים הוי מום אלא דכיון שנפל ביד כהן אסור אם כן כשחזר ועשה המשרת העכו"ם בו מום הוי כמטיל מום בבע"מ דהוי רק דרבנן ועל ידי העכו"ם הוי תרי דרבנן אם כן שפיר יש להתיר שיתנהו לכהן אחר או לישראל אחר וכמ"ש רו"מ. והנלע"ד כתבתי:
6