שו"ת מהרש"ם חלק א קט״וTeshuvot Maharsham Volume I 115
א׳להרב הה"ג וכו' מו"ה יעקב ווייצמאהן נ"י אבד"ק גריידינג ברוסיא:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד שבא לפניו באחד שנתקשר עם חותנו ליקח אחות אשתו הנעדרת בת"כ לבד בלא תנאים והתחייב א"ע אבי הכלה לשלוח לו הנדן למקומו קודיניויץ וכפי דברי החתן היה תנאי כפול עם חותנו למהר לשלחו אליו ליום המוגבל וכשעבר המועד ולא שלח השתדך עם בתולה אחרת יתומה בתנאים וסלקו לו הנדן לידו ואח"ז שלח חותנו הקדום הנדן ולא קבלו וחותנו מכחיש שלא היה המדובר דרך תנאי ולא ידע כי השעה דוחקתו והכלה השניה טוענת כי מתחלה לא נודע לה הדבר ואחר כך כשנודע לה הבטיח החתן לפייס הכלה הראשונה ועי הכינה בגדים וכל צרכי נישואין ותבא להפסד גדול בהתבטלות הקשר כי הבגדים יופסדו ובפרט שאר הוצאות והחתן מרוצה עתה לישא את אחות אשתו לטובת הילדים ומאז היה סובר כי ע"י שלא שלחו המעות בזמנו מסתמא אין הכלה חפצה בו ועתה ניחם בדעתו עכת"ד טענותיהם ורו"מ האריך למעניתו דלפמ"ש הנ"ש סימן ח' בשם התקנות קדמונים דה"ח היה על התשומת יד והקנין רק עבור הנדן וכאן לא היה בדעתם לכתוב תנאים אם כן הקשר הראשון בתקפו ולא חל התקשרות השני כמ"ש בתשו' מהרמ"פ סימן ע"ד לענין אם נשבע שלא ישא אשה בלא הסכמת אמו ואח"ז נתן תק"כ לישא אשה ואמו מיחתה בדבר ופסק שאין התק"כ השני חל שיהיה חיוב לקיימה אלא עבר על שבועת שוא וה"נ בנ"ד עכ"ד:
2
ג׳הנה בגוף תקנת הקדמונים בענין תשומת יד שמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב בסופו שיש חרם קדמונים על תשומת יד בלא קב"ח לקיים התשומת יד אך יש להתיר בשלשים וכולם צריך טעם מבורר להתיר הנה הב"ח ביו"ד סימן רל"ו פי' דתשומת יד היינו שקבלו בקנא"ס אבל בשו"ת הש"מ חיו"ד סימן מ"ח דחה דבריו והעלה דהיינו התק"כ שעושים קודם כתיבת התנאים אבל כבר נודע דעת הט"ז וב"ש סימן נ' דבזה"ז גם בסתם כשעושים רפ הוה כהתנה ע"מ שנכתבו תנאים ויוכל לחזור כל זמן שלא כתבו ובפרט בלא כתבו גם ר"פ פשי' דדינא הכי ויוכל לחזור קודם כתיבת הר"פ והתנאים ואף שאם היה מסלק הנדן הוי כנגמר כמ"ש הב"ש שם אבל כל זמן שלא סילק הוי כלא נגמר הדבר ואף דבשו"ת ב"ש אחרון חא"ע סימן י"ב חולק ע"ד הט"ז וב"ש והביא מתשו' ב"ח סימן י' להיפוך אבל הם מיירי בכתבו ר"פ בקנא ס וחצי נדן קנס משא"כ בנ"ד וגם בתשו' ר"ע איגר מ"ת סימן ע"ה פסק דאין לחייב קנס מצד העובר נגד הט"ז וב"ש ע"ש ומכ"ש בנ"ד שלא כתבו ר"פ כלל יש לומר דלכ"ע כן הוא ומכח התק"כ עצמו לדעתי אין כאן ענין שבועה שאינו מקבל ע"ע בשעת ת"כ שום דבר רק שאומרים זל"ז מז"ט ומברכים זא"ז שיהיה בשעה מצלחת כנהוג ובשו"ת אבני צדק מדעעש סימן כ"ד מחמיר מכח התק"כ ואולי מיירי כשעשו תק"כ בפמ בדיבור בפירוש על שישאו זא"ז. וגם מ"ש רו"מ דיש לומר דההתקשרות השני אינו חל דאעל"מ כבר נודע דעת התוס' דבאיסור שבדה מלבו א"ע מהני ובתשו' פמ"א ח"א סימן ל"ד העלה דהיכא דהלוקח לא עביד איסור אין המעשה מתבטל וה"נ בנ"ד וע' תשו' ח"ס חח"מ סימן ד' וסימן כ"ז וסימן ק"ד ועוד דבנ"ד הרי לא היה התק"כ הראשון שלא ישתדך עם אחרת דנימא שהתקשרות השני יתבטל משום דאעל"מ שהרי אפילו בארוסה לא החרים רגמ"ה שלא ישא אחרת והגם שיש בזה לדון עפ"ד הח"צ ושב"י ושאר אחרונים אבל היינו בארוסה אבל במשודכת ודאי דליכא משום חדר"ג וגם לא עבר על התק"כ שהרי לא היה התק"כ הראשון בפירוש שלא ישא אחרת ואף דממילא משתמע מכל מקום לא יתכן לבטלו משום דאעל"מ וראיתי בשו"ת אמרי נועם סימן ה' בעובדא שנתקשר בשידוכין באוהיו"מ וחזר ונשתדך עם אחרת ופסק דאף דהב"ד כופין אותו לקיים שידוך הראשון מכל מקום חייב לשלם הקנס להשניה ואף שהוא אנוס על ידי ב"ד מכל מקום הרי ידע מקודם שכבר בא בקשר אחר והו"ל לאתנויי עם השניה ואף אם נימא שהי' בדעתו שהראשונה תמחול לו מכל מקום מחויב לפייסה אפי' בתרקבי דדינרי ואף דבגיטין (ל') חשבינן ד"ז לאונס כבר כתב בתשו' מהר"י באסן סימן כ"ט דדוקא היכא שהתנאי היה לפייס את פלוני שיעשה דבר פ' לכן יש לומר שלא אמר אלא שיעשה מה שראוי לעשות ולא לתת תרקבי דדינרי אבל בהתנה ע"מ שיהיה דבר פ' כל זמן שלא יהיה אפילו מצד אונס שצריך לתת תרקבי דדינרי מכל מקום כיון שלא היה במציאות אותו דבר שהתנה עליו בטל המעשה שהרי לא נתקיים תנאו ולכן בנ"ד שהקנס היה אם לא ישאנה כל זמן שאינו נושאה אפילו מצד אונס שצריך ליתן תקרבי דדינרי חייב בקנס וגם משום בושת אף שאין כונתו לבייש כבר כתב בשו"ת עבוה"ג סימן ע"ד דכשמכוון להנאת עצמו ועי"ז מגיע לה בושת חייב וכ"ה במקנה בקו"א ובשו"ת גבעת פנחס סימן ע"ד והביא ראיה מאונס ומפתה דחייב בבושת אף שנתכוון להנאתו וה"נ בנ"ד על שעת ההתקשרות מחויב בבשת אך אם המשודכת השניה ידעה בעת התקשרות מזה יש לומר דאינו חייב משום בשת אבל גם בזה צ"ע דאפשר כיון שהשליש לה מעות סברה שישלם לה בעד הבשת אם לא יפייס את הראשונה אבל צ"ע בזה ומכל מקום העלה שם דמכח ח' הקדמונים אין לחוש שאין ח' השני חל כיון שכבר חל בהתקשרות הראשון דבהתקשרות הראשון חל הח' לישאנה ולא יוכל לישא אחרת אבל בקנס מחויב ע"ש באורך וכדבריו מבואר בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סימן קמ"ח דחייב בקנס ובשת אלא שבטעם הדבר לא נתכוונו לד"א אבל היינו היכא שהתקשרות הראשון היה כדין אבל בנ"ד שלא היה רק תק"כ ולא נדבר בפירוש שלא יעשו תנאים יש לומר דלא חל עדיין הח' ואת"ל שחל מכל מקום חייב בקנס נגד השניה:
3
ד׳אבל מ"ש דבנ"ד שהראשונה אחות אשתו אינו חייב בקנס ד"ז הבאתי בשו"ת שבסוף חיבורי דע"ת סימן ח"י בהגהות לספרי משפט שלום לסימן ר"ז שראיתי בכת"י מהדע"ק שיש ע"ז תקנת ארצות אבל היינו אם נתהוה אחר ההתקשרות אבל בנ"ד שידע מזה ונתקשר עם האחרת פשיטא דבכה"ג לא תקנו ואפילו אם הוא ספק בתקנה מוקמי' אדינא דחייב בקנס. ומ"ש רו"מ מדברי הרשד"ם א"ע סימן כ"ג בשידך בתו לשמעון ואח"כ מתה אחותה ורצה להשיאה לחתנו הראשון ופסק דחייב בקנס ובשת מלבד דמפורש בכתבי הדע"ק הנ"ל דדוקא אם נשארו יתומים לגדלם תקנו כן לטובת היתומים ועוד דכיון שהוא רק תקנ"א אפשר דבימי הרשד"ם או במדינתו לא תקנו כן משא"כ לדידן. וגם יפה כתב רו"מ דבנ"ד שהחתן טוען שהיה התק"כ הראשון בתנאי שאם לא ישלח הנדן לזמנו בטל הקשר א"כ הודאת בע"ד כק' עדים. וכן עלה בלבי בתחלת קריאתי גוף שאלתו והדבר פשוט ומה שכרכר רו"מ נגד זה אינו נכון כלל:
4
ה׳ומ"ש רו"מ בשם רב א' דכיון דבהתנאים של השניה לא נכתב קנס יש לומר דאינו חייב בקנס כלל ורו"מ השיג דגם בלא נכתב כנכתב דמי הנה ד"ז מפורש בחמ"ח סימן נ"ג סקכ"ב לענין עידור וקטט דבדבר שהמנהג כן גם בלא נכתב בתנאים כנכתב דמי ואף דהב"ש כתב בסק"כ דדוקא בידע מהמנהג והוא כדברי הש"ך חו"מ סוף סימן מ"ב אבל הנה בתשו' תש"ח סימן נ"ה האריך לדחות דברי הש"ך והעלה דבתקנת שו"ם גם הוא מודה כיון שהמנהג מפורסם וע' בפת"ש א"ע סימן נ"ג סקי"ג וה"נ בתקנת קנס וע' בתשו' עבוה"ג סימן ע"ד שעמד על חקירה זו לענין הקנס וצידד דגם בלא נכתב כנכתב דמי ואף שכ' אחר כך שאין הדבר פשוט כ"כ אפשר רק במדינתו כפי שכ' שם שבמדינתו אין המנהג לחייב ח"נ קנס כמו במדינות פולין רק כפי שקצבו ביניהם בזה יש לומר שאם לא כתבו לא אסיק אדעתיה ע"ש היטב משא"כ במדינתינו וכה"ג כתב הב"ש בא"ע סימן ק' סק"ב לחלק בין זמן הרמב"ם דלא נתפשט התקנה ובין זה"ז דגם בלא ידע אמרינן דכנכתב דמי כיון שנתפשטה התקנה ע"ש סוף דבר כי לפענ"ד מדינא חייב בהקנס להמשודכת השניה:
5
ו׳ובדבר הוצאת המלבושים שעשתה ללא צורך ויגרעו מערכם עד שתצטרך לנישואין אחרים או גם לשנותם ורו"מ העיר דהוי רק גרמא ורמז להא דכתובות (נ"ז ע"ב) למחר מימרדא ונפקא ונפלת עלואי ופירש"י ונמצאת צריך לתכשיטין אחרים ורמז לדברי הט"ז א"ע סימן נ' וחו"מ סוף סימן ל"ט וסמ"ע בענין שכר הסופר ותשו' רע"א סימן קל"ד שהובא בפת"ש סימן ר"ט סקי"א עכ"ד והנה כבר הארכתי בענין זה בחיבורי לחו"מ סימן ר"ד ובהגהות שנדפסו בשו"ת שבסוף חיבורי דע"ת בשו"ת סי' ח"י והבאתי מכמ"ק בזה ואח"ז מצאתי בתשו' מהרשד"ם חא"ע סימן ל"ב באמצע התשו' שביאר דעת הרמב"ם דאף על גב דבעלמא הגורם פטור מכל מקום הכא אמדינן דעת הבריות שהוא כמוכרח במעשה ההוצאה כי גדול כבוד הבריות וכיון שהמנהג בעיר בהוצאות הללו אדעתא דהכי נחתי והו"ל כמזיק ממש והיכא שאינו בא אלא להחזיק בידו גם הראב"ד מודה ע"ש ועפ"ז צדקו דברי רע"א דגם הראב"ד לא נחלק אלא בדבר שלא היה מדובר בפירוש לעשותו אלא שהמנהג בזה אבל בכה"ג שנכתב בהתנאים לעשות בגדים לפי כבודה אם כן היתה מחויבת ואנוסה בכך לכ"ע חייב מדד"ג וגם אי נימא דלא כדעת רע"א וגם היכא שצוה לעשותו פטור היינו היכא שאינו מחויב בכך משא"כ בנ"ד לכ"ע הוי ברור היזקא וחייב לשלם וע' תשו' הריב"ש סוף סימן ה' שפסק בפשיטות כדעת רמב"ם וכבר העיר בזה המל"מ פ"ו מזכיה הכ"ד ובנ"ד נראה דגם הראב"ד מודה:
6
ז׳ומ"ש רו"מ דגם אחר שיצא פסק הפשר לא נתרצית הכלה השני' למחול וחשש רו"מ לסדר הקידושין עם הראשונה ע"פ ח' הקהלות והביא מדברי הט"ז יו"ד סוף סימן רל"ו ודברי סמ"ע סימן רמ"ה ותשו' בי"ע סוף סימן קי"א דבנותן הקנס אין לחוש על ח' הקהלות. הנה בתשו' מהרי"ו שם כתב להוכיח דלא נתקבל תקנת הקדמונים בזה ולכן אין מדקדקין בכך וע' בהגהת רב"פ על הנו"ב סימן ס"ח בזה ובנ"ד שלא נכתב בהתנאים שהקנס לא יפטור יש לומר דלכ"ע בנותן הקנס פטור וכיון שנעשה פשר בקגא"ס בעסקי ממון אין לחוש יותר ועוד דהא דאין להתיר ח' ותק"כ שנעשה ע"ד חבירו היינו בנוגע לטובת חבירו אבל בנ"ד שנעשה פשר ואין בידה לתבוע ממון יותר שוב אינו נוגע לטובתה ויוכל להתיר גם בלא דעתה וכה"ג מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סימן א. אבל בדליכא צד היתר כגון שיודעים שנתקשר החתן עם אחרת ולא בא עמה לעמק השוה בודאי אסור לסדר לו חופה וקידושין דהא בידו למחות והוי כמסייע ידי ע"ע:
7
ח׳ומה שנסתפק בקנה בקנין כסף לבד וקודם שקבל עליו מש"פ חזר ומכרו לאחר אם נקנה המקח להשני הנה בד"ז כבר הארכתי בחיבורי משפט שלום סימן ר"ד והבאתי מתשו' ר"מ אלשיך סימן י' דס"ל דגם קודם שקיבל מש"פ אין לו זכות בגוף המקח ורק לטותא דמש"פ וביארתי דתליא בב' דיעות שבש"ע עפמ"ש בתשו' נו"ב מה"ק יו"ד סימן ס"ט ע"ש ותבין והבאתי מהצל"ח פסחים (ל"א) שביאר בדעת רמב"ם שאין זה קנין אלא כל דהו לפטור מבכורה לבד ע"ש ותבין ואחר צאת חיבורי מצאתי בתשו' הר הכרמל סימן ל"ו שהעלה דכל זמן שלא קבל מש"פ הוי קנין גמור והביא מהש"ס דב"מ פ' הזהב גבי עובדא דשומשמי ורי"ף שם וגם (מדף ע"ד) ע"ש באורך ואני הבאתי ראיה לדבריו מהרמב"ם סוף פ"ט דתרומות ה"י שפסק דכהן שמכר פרה לישראל בכסף לבד ולא משך אסורה לאכול תרומה דמד"ת מעות קונות ונשאלתי דהא לשיטת הר"מ סופ"א שם דתרומה בזה"ז דרבנן אם כן הרי הם אמרו דכסף אינו קונה ואמאי לא תאכל תרומה ולשיטת הה"כ ניחא דלא הפקיעו חז"ל הקנין אלא לאחר שקבל מש"פ וכל זמן שלא קבל המש"פ הקנין קיים. וגם העליתי שד"ז תלוי בפלוגתת רש"י והרא"ש דהא בש"ס דעירובין (פ"א סוע"א) דבנתן מעות לחנוני לא זכו מעותיו משום דלא משך וברש"י כתב טעמא משום דלא סמ"ד והוי שלא מדעתו והרא"ש תמה דבלא"ה אין כסף קונה ולפמ"ש הרי התם לא חזר בו חנוני וכל זמן שלא קבל מש"פ הכסף קונה ובע"כ דלהרא"ש לא קנה כלל ודעת רש"י דקנה כל זמן שלא קבל מש"פ לכן הוצרך לפרש משום דלא סמ"ד והוה שלא מדעתו. ומצאתי בתשו' הרשב"א ח"ה סימן רנ"ו במי שקנה. פירות במעות ולא משך והמוכר אינו רוצה לחזור בו והלוקח אסרו בנדר אם הנדר חל והשיב דכל זמן שלא משך לא קנה ואינם של לוקח ואינו יכול לאסור דשא"ש והביא ראיה מהא דעירובין (פ"א) הנ"ל דבנתן מעות לחנוני דכיון שלא משך לא זכה בהעירוב ע"ש הרי מפורש דגם בכה"ג לא קנה. והנלפע"ד כתבתי:
8