שו"ת מהרש"ם חלק א קכ״גTeshuvot Maharsham Volume I 123
א׳להרב הה"ג וכו' מו"ה משה מישל שמואל שפירא נ"י אבד"ק ראגאווא ברוסיא.
1
ב׳מכתבו הגיעני ומה שחקר במה שעושים הרופאים חוקני מזון דרך המעים ויכולים לחיות בהם גם כמה שבועות אם הוא בכלל איסור אכילה ביו"כ כיון שהם בכלל הנאת מעים והביא מדברי הח"ס או"ח סימן קכ"ז וכ"ס סימן קי"א וצידד דדוקא דרך אכילה בפיו חייב משום הנאת מעיו ולשיטת השאג"א סימן ע"ה ע"ו גם בשלכד"א אבל לא בנכנס דרך מעיו מלמטה:
2
ג׳הנה גם לעד"נ כדבריו וטעמא אמינא עפמ"ש בחולין (ע"א ב') כלום עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה וכו' ופרש"י שאם לא יכנס דרך פיו לא יתעכל במעים לעולם ע"ש א"כ הרי כל חיות האדם מתהוה על ידי עיכול המאכל ומתחלק ממנו להכבד וממנו מתהוה דם וכן ממנו נמשך בכח המחלק לכל אבר השייך לו ובפרט אל הלב והגידין אבל במכניסין דרך מטה שאינו מתעכל לעולם הרי אין נמשך ממנו התהוות הדם וכל חיות האברים ואין זה בגדר אכילה כלל וליכא למגזר ביה אטו דרך אכילתן. ומ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ש דהנשבע שלא יאכל ז' ימים הוי בכלל שבועת שוא היינו משום דאף דמשכח"ל שיחיה על ידי חוקנים הנ"ל יותר מן ז' ימים בלא אכילה מכל מקום מתהוה בו מחלת חסרון מרוצת הדמים וכדומה והא דאיתא בירושלמי פ"ב דנדרים דהנשבע שלא יאכל ג' ימים וכו' שהובא בכ"מ שם וכתב דלהרמב"ם הנ"ל גי' אחרת הנה בילקוט מגלת אסתר וכי אפשר לצום ג' ימים ולא ימותו הרי כגי' הירושלמי ואי אפשר לגרוס שם ז"י שהרי קאי עמ"ש וצומו עלי שלשת ימים וגו' וצ"ל דאף שיש יחידים שיכולים להתענות יותר מן ג' ימים מכל מקום רוב העולם אי אפשר לסבול תענית כזה ובפרט האנשים הרכים וענוגים וחלושי המזג מתים מזה ולכן מקרי גם כן שבועת שוא דאזלינן בתר רובא דעלמא ותדע שהרי ידוע כי רבים התענו משבת לשבת וחיו ובע"כ דכונת הילקוט רק על רוב בנ"א. ועכ"פ כיון דליכא עיכול כלל במאכל הנכנס דרך מטה אין בו גדר אכילה אשר עליו יחיה האדם וגם כיון שאין הדם ניזון מזה בלא עיכול הרי הדם הוא הנפש וביו"כ כתיב הנפש אשר לא תעונה. והן אמת דלפי מ"ש התוס' בסוטה (ל' ע"א) ד"ה שלישי וכו' דאין דרך משקה להתעכל בתוך מעיו וכו' אם כן אמאי השותה ביו"כ חייב אבל יש לומר דבמשקה דרכו בכך ולכן חייב אבל באמת דברי תוספ' תמוהים ומבואר בר"ש פ"ט דפרה מ"ה דמשקה מתעכל במעל"ע ודבריו מוכרחים שם מן המשנה וצ"ל דכונת תוס' רק דקודם מעל"ע אין משקה מתעכל אבל בנ"ד שאינו מתעכל לעולם אין זה בגדר מאכל רק כמונח בקופסא וכמו שהם נכנסים כן הם יוצאים ומזה יש לדון במ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב סימן רפ"ב עד סימן רפ"ה שצידד דבשתיית מים כיון שאין זנים כלל ליכא חיוב כרת ביוה"כ ובשער הזקנים תמה עליו ולפמ"ש יש לומר דכיון דמבואר בבכורות (ז' סוע"א) גבי מ"ר של סוסים וגמלים דמיא עול ומיא נפיק לא דמי לאכילה ושתיה דשאר משקים אבל מ"מ כיון שנכנסים דרך הפה יש לומר דמקרי שתיה אבל בנ"ד לכ"ע אין בגדר אכילה ושתיה כלל ומכל מקום בודאי אין לסגף חולה הצריך לאכול ביוה"כ אפילו רק פחות מכשיעור ולזונו בחוקני מזון דכבר כתבתי שחיותו של אדם מן הדם כי הדם הוא הנפש ובכה"ג שאינו מתעכל הוא בכלל עינוי נפש ויוכל לבא לידי סכ"נ:
3
ד׳ומ"ש מדברי האחרונים בדין אכל לצורך פ"נ אם הותר לו אחר כך לאכול בו ביום גם שלא לצורך פ"נ כבר כתבתי בפתיחת חיבורי גי"ד אות מ"א מדברי הרשב"א קידושין (כ"א) דמפורש ד"ז דאסור לו לאכול אח"כ. ומ"ש להסביר דברי הבש"ר על פי דעת הרמב"ן כבר זכיתי בזה בהגהותי על האו"ח שנדפסו בארץ הגר:
4