שו"ת מהרש"ם חלק א קל״דTeshuvot Maharsham Volume I 134

א׳להרב וכו' מו"ה שלום גוטמאן נ"י דומו"ץ דק' יאם במאלדוי.

ב׳מכתבו הגיעני וע"ד השאלה בדין נמצא טרפות ודאי בעוף ונתערב בעופות אחרים ולא נודע עד אחר שהסירו הנוצות מעליהן. הנה גוף הדין מבואר בשפ"ד סי' ק"א סק"ח בשם הפר"ת דהוי כדין חהר"ל כיון שלא נודע מקודם ע"ש ואני מצאתי בתשובת פ"י ח"ב חא"ח סוף סימן י"ב בדין חטה שנמצא במצה שנאפית קו"פ שחידש השואל שלא נתבטל קו"פ כיון שלא נודע והוא דחה דבריו דהשתא כשנודע חל הביטול למפרע ואח"ז הוסיף טעם ב' משום דהשתא אינו נו"ט בצונן ע"ש ומוכח דגם בנו"ט מהני הביטול למפרע אבל לדינא צדקו דברי הפר"ת ושפ"ד וכ"ה להדיא בתשובת רדב"ז ח"א סימן רס"ז וע"ש בשפ"ד סוף סימן ק"ט דאף שלא הופשט מהשומן והשומן אינו ר"ל אפילו הכי אין להקל כמ"ש בשו"ת ר"מ זיסקינד וחזר בו ממ"ש בסימן ק"א לצדד בזה וע' בשו"ת ב"ש חיו"ד סימן קכ"ו שפסק גם כן להחמיר בזה וגם פסק דאין להתיר העור משום דמחוסר התכה ובפרט בנמלחו יחד בודאי יש לאסור ע"ש בזה:

ג׳אבל מ"ש רו"מ ראיה מדברי הרא"ש פנ"ה סימן ל"ו שהעלה דחתיכה חיה מקרי ר"ל וראיה מששה דברים דמקדשין דפ"ב דערלה חלפי תרדין וכו' ובחיין איירי דתרדין וכו' אין דרך לבשלן שלמין אלא מחתכין אותן לחתיכות דקות ואז בטילי אלא ע"כ בחיין איירי ולא חזי השתא לאכילה ואפילו הכי לא בטלי משום חשיבותן ה"ה נמי חהר"ל וכו' ע"ש הרי דאף דלצורך אכילה מחתכין אותן לחתיכות ומבשלין ואז לא הוי דבר חשוב אפילו הכי לא בטילי השתא א"כ ה"נ בשומן אף שמתיכין וחותכין לחתיכות קטנות ואז לא מקרי ר"ל מכל מקום עכשיו הוי חהר"ל כבר קדמו החוו"ד סק"ו בזה וע"ש מ"ש ליישבו וכה ראיתי בס' יד"י שנדמ"ח לסימן ק"א שהשיג עליו שהרי הרא"ש למד מזה לדין חהר"ל והוא תי' דשא"ה דגם אחר כך מכבדין בחתיכות שדרכן למנותן משא"כ בנ"ד וגם דבריו תמוהים דהא הרא"ש כתב להדיא דבהנך דפ"ב דערלה אין מבשלין אא"כ חותכין לחתיכות דקות ואז בטל חשיבותן ודמי ממש לנד"ד אך לדינא יש לקיים דברי רש"ל וד"ח דהרא"ש לשיטתו דמחמיר גם בהסרת נוצות אבל לדידן יש לומר דכיון דעור האווזא מפשיטין ומתיכין דמי להסרת נוצות וגם יפה כתב היד"י שם דרובו עומד להתכה ושומן הניתך אינו ר"ל רק מעט הגריווען הנשארים והוא המיעוט מהשומן ולא יתכן להחשיבו להעור לחהר"ל מפני מיעוטו הנעשה גריווען וגם הם אין דינם כחהר"ל מפני שאין דרך לכבד באחד אלא בהרבה מהם וע' תשו' ח"ס סימן צ"א שתמה באמת על ראיית הרא"ש כסברת הח"ד דשאני דבר שבמנין מדין חהר"ל ע"ש וע"ע במ"כ ספר התערובות ח"ג פ"א ותשו' שבו"י ח"ג סימן ס"ח מ"ש בזה ולשיטת שבו"י יש להקל בהפ"מ דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל והוא נגד האחרונים. ומ"ש רו"מ בשם ספר עבודת הלוי לחלק דבמבשא"מ גם דבר שבמנין בטל אינו ת"י ולא אדע ראיותיו לכן אקצר בזה:

ד׳ומ"ש רו"מ דאי נימא דעורות האווזים אין להם דין חהר"ל ובטלים איך נימא דבשר האווזא לא בטל דהוי חהר"ל והשומן יתבטל הנה כבר האריך בשו"ת נאות דשא סימן כ"ג בכמה ראיות דאין חשש להתיר מה שאר"ל ולאסור חצי שהוא חהר"ל ע"ש באורך ואני מצאתי בספר האשכול הל' תערובות סימן ל"ג דמפורש גם כן כן וע' באס"ז ב"ב (קנ"ג) מ"ש בשם הראב"ד ובכ"מ פ"ז מתרומות הט"ז בסופה. והנלע"ד כתבתי:

ה׳סימן קלד

ו׳להרב המאה"ג וכו' מו"ה יהושע העליר נ"י מו"צ דק' סטרי.

ז׳מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו במקוה שרצו לייסד מחדש שמקודם עשו מעין ואחר כך בנו כותל להפסיק ובאמצע הכותל הניחו נקב לבנות שמה על ידי צימענט ולהכניס ווענטיעל של נחשת עם שרויף שעל ידי זה ידחקו המים ויבואו מן המעין לחפירה גדולה עד מלאת מ"ס ובהווענטיעל נעשה השרויף עם ברזא לסתום שלא יזחלו המים מן החפירה לתוך המעין כי מקודם יבא שיעור מ"ס מהמעין ואחר כך ימלאו מים מן היורה עד כי ירבו המים וילכו למקוה הבנוי מלמעלה וירבו השאובין על הכשרים ובכל יום ישאבו ע"י פלומפ המים וימלאו מחדש מן הקעסיל:

ח׳הנה מ"ש רו"מ מכח חשש דנתן ונטל סאה דלשי' הראב"ד בבעה"נ נראה דגם בהמשכה פסול כמ"ש בספר דברי אמת קונטרוס ג' בשמו הנה כבר הארכתי בזה בכמה תשובות והבאתי מדברי הנח"א שבספר האשכול הל' מקוואות סימן נ"א שהוכיח דגם להראב"ד הוא רק חשש דרבנן דלא כמ"ש בס' גי"ט דלהראב"ד פסול מה"ת וגם מבואר בבעה"נ דבמעין מודה דכשר דשאני הכשר מעין ממקוה וכיון דבשאובין שהמשיכוה כולה לשי' רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן כמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' י"ב וע' שו"ת צ"צ החדש סימן קמ"ג שכ"ה גם דעת הרמב"ן ובמהרי"ט יו"ד סימן י"ז העלה דבשאובה שהמשיכה כולה אם יש עוד ספק יש להקל אם כן אין לחוש בזה לדעת הראב"ד שהוא יחיד בד"ז כמ"ש הנח"א שם ועיקר טעם הרמב"ם האוסר רק משום מ"ע כמ"ש הב"י וכן מצאתי באשכול שם דזהו טעם האוסר אלא שהוא חולק עליו גם בזה ופסק להתיר וא"כ בנ"ד שהם מי מעין שהרי הלכו למקום ריקן ע' ב"ש סק"ל וח"ס סימן ר"ט ואף דהש"ך סקמ"א הביא בשם י"א דבהלכו למקום אחר עם השאובין אין לו דין מעין כבר כתבו האחרונים דזה דוקא במעין כ"ש משא"כ בשיעור מ"ס אף שרבו השאובין והלכו למקום אחר יש לו דין מעין לכ"ע כמ"ש בשו"ת כ"ס סימן צ"ט ומשיב כהלכה סימן ט"ז ושו"ת ב"ש ח"ב סימן ס"ג א"כ ליכא חשש בזה אם השאובין באים בהמשכה למקום המקוה שטובלין בה. אך דבאמת נלע"ד דהא דבמעין ליכא חשש מ"ע היינו רק במעין במקום נביעתו וגם בזה העירותי במק"א מדברי הירושלמי פ"ג דיומא הל' ה' בסופה שלא יאמרו כ"ג טובל בשאובין ביום הכפורים והרי התם היה מעין וע' תוס' בכורות נ"ה ובא"ז ח"א בשו"ת סימן תשע"ט אך לפמ"ש בפ"מ ומרה"פ שם דהתם דוקא כשכל המים שאובין אין ראיה ועכ"פ י"ל דבהלכו המים למק"א אף שעדיין יש לו דין מעין מ"מ חשש מראית עין איכא ואם כן בנ"ד יש לחוש לדעת רמב"ם להחמיר בנתן ונטל סאה בדליכא שעה"ד זולת דכיון שבאים למקוה בהמשכה יש לסמוך על המקילין כמו שכתב הישועות יעקב בתשו' שבסוף סימן ר"א ומכל מקום צריך עיון ומ"ש דיש לחוש על הווענטיעל לשי' הנו"ב דקבעו ולבסוף חקקו ל"מ בשל תורה גם בזה הארכתי בתשו' ודחיתי הראיה שהביאו מהירושלמי פר"ע דהש"ס בבלי סוף חגיגה וירושלמי שם נחלקו בזה דהא לרבנן דר"א מזבח נחשת מטמא אי לאו דציפויו בטל אף שהמזבח מחובר בקרקע ונעשה לכך ובע"כ משום דהוי, בשל תורה ובירושלמי מפרש טעמא משום דהכתוב קראו מיטלטל דס"ל דהחיבור מהני גם בשל תורה ואם כן הש"ס דב"ב והירושלמי לשי' אזלי ואכמ"ל וגם מ"ש האחרונים דבנעשה לשמש עם הקרקע לכ"ע מהני הוכחתי מהש"ס דחגיגה להיפוך וגם הב"מ סי' קצ"ח העלה דגם בכה"ג ל"מ החיבור לקרקע אך לפמ"ש הח"ס דהיכא דצורתו מוכחת עליו שעשוי לשמש עם הקרקע טהור יש להקל בנ"ד כי צורת הווענטיעל מוכיח עליו שנעשה לכך:

ט׳ומ"ש רו"מ מתשו' ד"ח דכותל אין דינו כמחובר כבר השגתי עליו בתשו' לראווני ברוסיא והבאתי ראיה מש"ס שבת (פ"א ע"א) דבחפי פותחת חיברן לדלת הוי כמחובר לקרקע וכ"ה בר"ש פי"ב דכלים מ"ג ופי' הר"מ פ"כ דכלים מ"ד וכ"ה בתוספתא פ"ב דעדיות וע"ש ריש פ"ג וכ"ה בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ח וכ"ה בתשו' פמ"א ח"ב סימן ק"ד אך אם החיבור רק על ידי שרויף לא מקרי חיבור כמ"ש בשו"ת ר"מ שיק סימן ר"ד בשם ני"ט וע' תשו' כ"ס סימן צ"ז בזה אבל קביעות במסמרים הוי חיבור כדאיתא בירושלמי פי"ב דשבת ה"א ור"ש פ"ז דכלים מ"ב וע"ש בפי' הר"מ ורע"ב ועוד בכמ"ק ודלא כהכ"ס סימן צ"ח שנסתפק בזה. אך דבנ"ד גם מבלעדי החיבור אין על הווענטיעל שם כלי ואינו מקב"ט כלל כמ"ש בתשו' ח"ס סימן רי"ח ותשובות מהרי"א סימן ר"ז ושם סימן רי"ב ביאר להדיא דהווענטיעל אין לו שם כלי בפ"ע ואין חשש במה שמונע הזחילה עי"ז ואין זה בכלל הוייתו ע"י דבר המקב"ט כלל:

י׳ומ"ש מדברי הרא"ה וריטב"א דל"מ השקה למעין זה איזה שנים כתב לי רב א' מק' וואסלאי דהמעין בלשון אס"ז שהובא בח"ס רס"י ר"ט ימצא דהוא סובר דמעין אינו מטהר אלא בזוחלין לכן הוי מבשא"מ משא"כ לדידן דמעין מטהר באשבורן ובזוחלין וגם שם מיירי שהמעין זוחל וכיון שהשאובין אם יזחלו לא יטהרו ל"ה חיבור אבל במעין עומד באשבורן ולדידן פשי' דהוי מב"מ וצדקו דבריו ובפרט שהרי מדברי הר"ש פ"ג דמקואות מ"ג ורא"ש הלכות מקואות סי' י"ב ואשכול סי' נ"ח מבואר דלא ס"ל כהרא"ה ועמש"ל מדברי תוס' מכות (ד') ואשכול דמוכח גם כן דלא כהרא"ה:

י״אומ"ש מדברי תשובות ברכ"י סי' נ"א ליישב דברי רש"י מכות (ד') דהשקה ל"מ אלא מן הצד ולא באמצע הנה בספר האשכול הל' מקואות סימן נ"ח הביא בשם ר"מ הדרשן דהתם בחבית שנפלה לים הגדול דקוו וקיימי המים לפי שהם מלוחים וכבדים ביותר ואין מים אחרים מתערבים עמהם בנקל לכן ל"מ השקה דהוי מבשא"מ וניכר האיסור אבל במי מקוה ונהרות שהם מים כמוהם ואין ניכר האיסור בתערובתו שפיר מהני השקה ושזהו כונת הש"ס שם דמחלק בין ים הגדול לשאר נהרות וע"ש בנח"א מ"ש בדעת רמב"ם בזה דס"ל ג"כ כן ע"ש (ומזה מוכח גם כן דלא כהרא"ה שהובא לעיל שהרי אנן קיי"ל דכל הימים מטהרין בזוחלין והול"ל דמה"ט ל"מ השקה וכן מוכח מהתוס' שהקשו ע"ד רש"י דהאיכא השקה אך לפמש"ל דגם הרא"ה מחמיר רק כשמי המעין זוחלין ולא בעומדים במקום א' י"ל בזה ולכן עכ"פ כשהמעין עומד שפיר יש להקל וכמש"ל):

י״בומ"ש רו"מ מדברי שו"ת בי"צ סי' ל' דהיכא דצריך להוציאו לפרקים לצורך תיקון לא מקרי חיבור לקרקע והביא ראיה מפי"ב דכלים דארון של גרוסות ר"צ מטמא הרי הרגיש בעצמו דאדרבא רבנן פליגי על ר"צ וקיי"ל כרבנן וגם אין לו דמיון כלל דהתם לא משום חיבור לקרקע הוא אלא משום דהוי כלי העשוי לנחת לכן אם לפעמים מטלטלין לא מקרי עשוי לנחת משא"כ במחובר לקרקע ממש ונראה להביא ראיה מהא דפ"י דשביעית בפלוגתא דכוורת דבורים דלר"א הרי הוא כקרקע וכותבים עליה פרוזבל ואינה מקב"ט במקומה והרודה ממנה בשבת חייב ולרבנן אינה כקרקע ואין כותבין פרוזבל ומקב"ט במקומה והרודה בשבת פטור ובירושלמי שם מבואר דבמחוברת בטיט כ"ע מודו דדינה כקרקע כי פליגי במונחת בקרקע וכ"ה בר"ש סופ"ג דעוקצין בשם תוספתא וכ"ה בפי' הרע"ב שם וגם בשביעית שם ומזה מבואר גם כן שדעת הירושלמי דגם בשל תורה מהני חקקו ולבסוף קבעו במחובר בטיט וברשב"ם (ב"ב ס"ה ע"ב) ד"ה כוורת פי' דמחוברת בקרקע בטיט והוא נגד הירושלמי וצ"ל דלפי הס"ד דטעמא משום דכקרקע דמי כתב כן ולא למסקנא כמ"ש התוס' שם ועכ"פ מבואר מהירושלמי דבמחובר בטיט גם בשל תורה כטומאה ושבת דינה כקרקע וע"ש ברשב"ם (ס"ו ע"א ד"ה ואינה מקב"ט דאם נטלה משם מקבל הדבש טומאה להכי נקט במקומה והרי התם מיירי שאין המקום של בעל הכוורת וקמ"ל שכותבין עליו פרוזבל כמ"ש בתוס' יו"ט וע"ש בפי' הרא"ש (ומ"ש הרא"ש דגם בנטלה ממקומה אינה מקב"ט אלא מדרבנן היינו למסקנא דגם באינה מחוברת דינה כיער לר"א) דהמקום אינו שאול לו כלל כדמוכח בש"ס דגיטין ודומיא דהכי נקט דאינה מקב"ט לר"א ובמחובר בטיט לכ"ע הוא כן לשי' ירושלמי וא"כ סופו ליטלה משם ואפ"ה כל זמן שמחוברת דינה כקרקע וע' תוס' עירובין (ל"א ב') ד"ה ונתן דכיון דאי לא קדיש עומד לתלישה לא מקרי מחובר בתלוש ולבסוף חברו וכ"ה בתוס' ב"מ (נ"ד) אבל היינו בעומד ליתלש מיד משא"כ הכא. ועוד דהכא גם מה שלפרקים מוציאין אותו היא אדעתא לחזור ולחברו לקרקע וגם בעודו תלוש דינו כמחובר כמ"ש הרמב"ם רפ"ט מהל' כלים ובתוס' יו"ט פי"א דכלים מ"ב ע"ש ותבין. ומה שהקשה רו"מ בהא דגל שנתלש ונפל על ראשו דיכול להטביל מחטין וצינורות דהא עומד באויר ול"מ טבילה כמ"ש הר"מ פ"ט דמקואות יעוין ברש"י חולין ל"א ע"ב בד"ה נגזור ראשין וכו' וחגיגה י"ט ע"א ורמב"ם שם הי"ח וימצא דקל"מ, ומה שהקשה בהא דיומא (מ"ח ע"א) דבעי חישב בחפינת קטרת מהו ילפי מלא מלא ממנחה וכו' והא בזבחים (מ"ד ע"א) יליף בכלל ופרט וכלל דדוקא בדאית ליה מתירין פוסל ובתוס' נזיר (ל"ה ע"ב) ד"ה איכא וכו' מבואר דכלל ופרט עדיף מגז"ש ולשי' תוס' מנחות (כ"ה ע"א) ד"ה הא וכו' מבואר דגם פסול ליכא וא"כ קשה קו' תוס' יומא שם ע"ב ד"ה חישב וכו' ותירוצם לא א"ש לשי' תוס' מנחות הנ"ל, הנה לענ"ד לק"מ דהא דכלל ופרט עדיף מגז"ש היינו היכא דהכלל מיותר ואתי לאשמועי' דלא נילוף הגז"ש אבל בדאיכא להשוות הגז"ש והכלל ופרט פשיטא די"ל כן וה"נ הא י"ל דהגז"ש אתי לפסלו והכלל ופרט קמ"ל שאינו חייב לכן בעי שפיר דשמא פסול וכתירוץ התוס' ביומא שם והא דכתבו התוס' במנחות דגם פסול ליכא היינו בדליכא גז"ש להיפוך אין לחלק בין חיוב משום פיגול ובין לפסול ותדע שהרי התוס' ביומא שם (ו' ע"ב) ד"ה הא אינו נושא וכו' כתבו בעצמם דאפילו פסול ליכא דדוקא בשלמים מודה ר"ש משום דאיכא ק"ו משא"כ היכא דליכא ק"ו וזה סותר למ"ש בעצמם (דף מ"ח) הנ"ל ובעכצ"ל כמ"ש דבקטרת דאיכא גז"ש דמי להתם דאיכא ק"ו וע"ע בתוס' זבחים (כ"ג ע"ב) ד"ה הא וכו' ועמל"מ פח"י מפהמ"ק ה"ז מ"ש בזה. והנלע"ד כתבתי: