שו"ת מהרש"ם חלק א קל״הTeshuvot Maharsham Volume I 135
א׳להרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם וכו' מו"ה אברהם שליט"א מק' סאכטשאב ברוסיא פולין הנה כבוד הד"ג חזר והשיב על מ"ש לו (לעיל סימן י"ד) ואבא על סדר דבריו והנה במה שכתבתי לו דאין ראיה מהא דגידמת חולצת בשיניה ודחיתי ראייתו ועל זה השיב דראייתו מהפוסקים שהעתיקו דין גידמת דחולצת בשיניה שיש בזה טירחא גדולה והו"ל לאשמועינן דמהני על ידי שליחות וג"ז אינו מוכרח דהפוסקים נקטו עיקר דינא דהש"ס ועוד דלפמ"ש במכתבי הקדום דגם נשים מחויבות במ"ע דחליצה אם כן י"ל דמצוה בה יותר מבשלוחה אבל י"ל דתליא בשני תירוצי התוס' בחולין (כ' ע"א) ד"ה לא למעוטי וכו' שהביאו ראיה דשן עדיף משמאל לענין מליקה כדאשכחן לענין חליצה דגידמת חולצת בשיניה ובירושלמי משמע דחליצה בעי ימין ושמא אין כ"כ ראיה דדלמא ליכא עכובא בימין וה"ה אם חלצה בשמאל כשרה ע"ש ואם כן אי נימא דגם לכתחלה כשר בשיניה שפיר י"ל דמצוה בה יותר מבשלוחה אבל אם רק בדיעבד כשר א"כ ליכא למימר בזה דמצוה בה יותר מבשלוחה כיון דהיא עצמה אינה יכולה לקיים כפי חיוב המצוה לכתחלה והשליח יקיים חליצה בימין:
1
ב׳ומ"ש כת"ר ששמע שנמצא בדרשה נדפסת (והוא בס' אהבת יהונתן עה"ת פ' ויחי] גידמת חולצת בפיה ופי' על ידי שליח שתעשה בדיבורה אבל הרי לפנינו הגי' חולצת בשיניה ואני מוסיף שהרי בש"ס דילן ובירושלמי דייק דחולצת בשיניה מ"ט מידי וחלצה ביד כתיב ואי הכונה בפיה שתעשה שליח א"כ איך דייק לה מדלא כתיב וחלצה ביד והן אמת די"ל לפמ"ש הרשב"א ובאה"ע סי' קמ"א ס"א בהג"ה דאם אמרה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו אבל באמרה לקבל מבעלה תוכל לקבלו מיד שלוחו א"כ ש"מ דידו אתי למעט שלוחו וא"כ י"ל דדייק מדלא כתיב וחלצה ביד דהוי ממעט שלוחה ש"מ דחולצת בפיה ר' ע"י שלוחה ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סימן ר"ז ס"א בשם הקה"י בזה ולפמ"ש שם דהיכא דמוכח יתורא דלישנא שאני והבאתי מדברי הרשב"א וסמ"ע סי' ל"ט סקמ"ה יש לדון גם בנ"ד דאי הוי כתיב ביד הוי אתי למעט שלוחה ומ"מ כיון דבש"ס בבלי וירושלמי וכל הפוסקים גרסי בשיניה וגם כבר הבאתי מהתוס' חולין דמפורש כן וכ"ה בא"ז הל' חליצה סי' תרע"א באורך א"כ בודאי אין לסמוך על הדרשה הנאמרת בדרך דרוש ואגדה וכבר אמרו בירושלמי פ"ב דפאה אין למדין מן האגדות והמדרשות וצדקו מאד דברי הד"ג נ"י. וע' סנהדרין מ"ט ע"א לדבר אתו בשלי וכו' על עסקי שלי ופירש"י מלשון של נעלך ששאלו גידמת במה חולצת התחיל שוחה לפניו ומראהו כך חולצת בשיניה ושלף חרבו והרגו ע"ש הרי מפורש כמ"ש. ומ"ש על דברי הפ"י שהבאתי דבדבר שאינו מפורש בתורה אלא מסברא לא אמרינן אין היקש למחצה ועל זה תמה הדר"ג על דברי הפ"י מהא דילפינן פסח דורות מפסח מצרים דאינו בא אלא מן החולין כדאי' ביבמות (מ"ו) ומנחות (פ"ב) ור"א ור"ע פליגי רק אם דנים אפשר מא"א והרי גם בפ"מ לא נאמר בפירוש אלא מסברא. לענ"ד לק"מ דשא"ה דאיתא היקשא מפורש ועבדת בחדש הזה שיהיו כל העבודות שוות רק במה דממעט קרא בפירוש כדאיתא בפסחים (צ"ו) אינם שוות אבל הכא נהי דאתקש אשה לאיש דבעינן שיהיה איש ולא קטן וקטנה אבל מנ"ל דגם בשאר דברים איתקש ואף דאין היקש למחצה בזה שפיר י"ל כסברת הפ"י ועוד דהתם כיון שבמצרים לא היה עוד מעשר כלל שהרי לא נצטוו עוד על המעשר עד אחר שנתנה תורה הו"ל ככתוב בפירוש וע' תוס' זבחים ט' ע"ב בד"ה איתיביה וכו' דגם בהיקש דזאת התורה תורה אחת לכל החטאות אליבא דר"ש לא איתקש אלא במידי דכתיבא בהדיא בחטאת גופא אבל שינוי קודש לא כתיב בהדיא ע"ש והכא י"ל גם לרבנן כן. ומה שהקשה מהא דמנחות (ז' סוף ע"ב) ושם (ח' רע"א) בדין חביתי כ"ג דלר"י אינה קדושה לחצאין ולר"א מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין ופריך לילף מדם והקשו בתוס' הרי בדם ליכא מתוך ובשאר מנחות מודה ר"א דלא קדשי לחצאין כיון דלא קרבין לחצאין ותירץ דאפילו ליכא מתוך בשאר מנחות מכל מקום כיון דקדשי חביתין לחצאין מאיזה טעם שיהיה ילפינן שאר מנחות מינייהו ומבואר דלא כהפני יהושע הנה מלבד דהפני יהושע בעצמו שם הביא מהתוספות דלא סבירא ליה כן ואם כן י"ל דהוא יסבור כתירוץ ב' של התוס' שם. אבל גם אי נימא דלא כהפ"י היינו בדבר שאינו נגד כלל שבתורה אבל הכא בכל התורה מהני שליחות מלבד בדברים פרטיים שמיעטה התורה בפירוש כגון סמיכה ויבמה ועגלה ערופה כמ"ש התוס' בערכין (ב' ע"א) ד"ה קרבנו אם כן זהו חידוש שחדשה תורה אם כן אף דבחליצה באיש ל"מ שליחות הוא רק משום דבדבר שבגופו ואתיא ממילא ל"ש שליחות כלל כמו בתפלין וכדומה אם כן אמאי נימא דההיקש דאשה לאיש אתי להוציא מן הכלל ממה שבכל התורה בדבר שאינו בגופו ולא אתי ממילא דמהני ביה שליחות ובכל חידוש קיי"ל דהבו דלא לוסיף. וגדולה מזו מצינו בזבחים (צ"א ע"ב) בהא דמזלף יין ע"ג האישים דלר"י דסובר דשא"מ אסור אף על גב דגלי התם קרא דאשה ריח ניחוח עקרינן למשמעותיה דקרא למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים שלא יהא נגד הכלל שבכל התורה וע' ברש"י בזה וע' בתוס' כתובות (מ"ה ע"א) ד"ה תנאי היא וכו' דלא מפליג לעיל בין אשתני גופא לאשתני דינא אלא לרבא דאמר מיש"ר חידוש הוא וכו' אם כן יש לנו להעמיד בפחות שנוכל דהיינו לא אשתני גופא וכו' ע"ש ובר"ן נדרים (ס"ז ע"ב) ד"ה אימא וכו' דלהכי בלחוד הוא דאוקמה ברשותא דארוס ולא למידי אחרינא וכו' אין לך לזכות בארוס אלא בפחות שבשיעורין וכו' ע"ש וה"נ בזה מהראוי לומר דלא קאי על זה ההיקש דאשה לאיש והרי מצינו בתוס' יבמות (צ"ט א) ד"ה מתי וכו' דאף על גב דבכל דוכתא הוקשו עבדים לקרקעות הכא יש לחשבם כמטלטלי דלא סמ"ד עלויה ע"ש הרי דבדאיכא סברא לחלק לא אמרינן אהלמ"ח וה"נ בנ"ד:
2
ג׳ומ"ש בדין קריאה דלא מהני ביה שליחות כמו דבק"ש דודאי האומר לחבירו שיקרא קר"ש עבורו דל"מ משום דהוי גם כן כמצוה שבגופו תמהני שהרי מבואר בירושלמי דברכות ובר"ן סופ"ג דר"ה כל הברכות מוציא רבים י"ח חוץ מבהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ובק"ש דכתיב ושננתם שיהא כאו"א משנן בפיו ובתפלה שיהא כל אחד מבקש רחמים אם כן אין משם ראיה וע' במט"א דיני קדיש אות ט' באורך בענין זה מכמ"ק וגם הוא לא הזכיר מהירושלמי ור"ן הנ"ל ועמג"א כי' הפ"ד סק"ג וסי' תפ"ט סק"ב ומחה"ש שם ובטור וב"י סי' קפ"ו ובט"ז שם אבל מ"מ לדינא צדקו דברי מעכ"ת דהא בביכורים שליח אינו קורא לפי כא"י לומר האדמה אשר נתת לי אם כן ה"נ א"י לומר לא אבה יבמי ולזה העירני הגאון מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק במכתבו:
3
ד׳אבל מ"מ הרי ברשב"ם ב"ב (פ"א סוף ע"ב) מבואר דגם על ידי שליח הבעלים קורים בביתם ואין חילוק בין אם קרוב לירושלים או רחוק וגם לשי' תוס' שם (פ"ב א') ד"ה עד וכו' דאין הבעלים קורין הרי מבואר באס"ז שם בשם רמב"ן ורשב"א הטעם לפי שא"י לומר הנה הבאתי שהרי הם לא הביאו אבל הכא הרי היבמה תוכל לומר בפני בית דין שבביתה מקודם מאן יבמי להקים וגו' וכשיודיעו ב"ד למקום היבם מזה יאמר הוא לא חפצתי לקחתה והשליח יעשה הרקיקה ואמירת ככה יעשה דזה יוכל גם השליח לומר כמובן:
4
ה׳ומ"ש עמ"ש מדברי התוס' יבמות (פ"ו) דהיכא דא"א להקיש בכל דבר ל"ש לומר אין היקש למחצה דאין משם ראיה דשא"ה דבתרומה איסור זרות היינו שאינו כהן ובמעשר הרי לוי אוכל אלא דנרצה ללמוד דמי שאינו לא כהן ולא לוי לא יאכל על זה כתבו דכיון שא"א להשוות לגמרי לאסור על מי שאינו כהן שהרי לוי אוכל לכן לא מקשינן משא"כ בנ"ד והביא גם מתוס' קידושין (מ"ד ע"א) ד"ה צווח דאף על גב דר"ל לא מקיש לענין קטנה מ"מ יש להשוותם בכל מה שנוכל להשוות. אם כי סברתו נכונה אבל לפמש"ל דטעמא דקריאה ל"מ על ידי שליח הוא משום שא"י לומר מאן יבמי וגו' אם כן הרי למאן דס"ל דאין דנים אפשר מא"א גם בהיקש אם כן ה"נ בנ"ד וכן רקיקה דל"מ על ידי שליח ללמ"ל משום דבעינן שיראו הרוק יוצא מפי היבמה והוי מידי דממילא גם כן אין ראיה מזה לחליצת האשה דכבר כתבתי דכיון דבכל התורה שש"א כמותו אין ללמוד בהיקשא כיון דאיכא סברא לחלק וכבר הבאתי מהתוס' יבמות (צ"ט) לענין עבדים דהוקשו לקרקעות כה"ג ותדע שהרי בביכורים שליח מביא ואינו קורא ולא ילפינן בהיקשא הבאה מקריאה אף על גב דאדם דן היקש מעצמו ובע"כ מטעמא דכתיבנא:
5
ו׳ומ"ש עמ"ש על טעם ג' דככה ממעט רק במה שהוא מעשה באיש א"כ לא אימעיט מזה שליחות של האשה ותמה כת"ר שהרי כתיב יעשה לאיש שהאשה תעשה מעשה באיש וע"י שליח הרי אין האשה עושה המעשה באיש אני תמה על תמיהתו אטו כתיב ככה תעשה היבמה באיש הרי כתיב ככה יעשה בציר"י וקמ"ץ שהוא לשון מתפעל שיהא נעשה מעשה ומשמע גם אם יהיה נעשה על ידי אחרים כמ"ש רש"י פ' בא יעשה בציר"י משמע על ידי אחרים וע' זבחים (ס"ד ב') מי כתיב ימצה ימצה כתיב וברש"י קידושין (י"ד ב') ד"ה מכרוהו דכי ימכר ע"י אחרים משמע וע' רש"י כתובות (ס"ט ב') גבי אבלים ינחם ובב"ק (ז') ישלם ישולם ובתוס' סנהדרין (ט"ו ב') ד"ה אימא ועוד בכמ"ק עצמו מספר ומזה הטעם נראה עוד טעם דאין ללמוד חליצת האשה מקריאה ורקיקה או מחליצת האיש מהיקשא דהכא גלי קרא דככה יעשה דמהני בדיעבד גם על ידי שליח דאל"כ הול"ל ככה תעשה היבמה לאיש ואף שהיבמה בעצמה אומרת כן מכל מקום אם היה דבר זה מעכב שהיבמה עצמה תעשה כן הול"ל כן ללמדנו דככה בא לעכב גם ד"ז:
6
ז׳ומ"ש עמ"ש ראיה דאי נימא דשליחות הוי כידיעה בלא ראייה אם כן למה חייב לשמאי הזקן בצא הרוג הנפש הא בד"נ ל"מ ידיעה בלא ראייה וכת"ר הביא מתוס' שבועות (ל"ד ע"א) ד"ה דאי וכו' דאין חילוק בין ד"מ לד"נ הנה הרשב"א חולק ע"ד תוס' שם וע' בב"ש א"ע סי' מ"ב סקי"ב ותומים סוף סימן צ' וגם בהגמ"ר דקידושין סי' תקס"ד וע' תשו' מהרי"ק שרש קכ"ט באורך שהעלה דגם בד"מ ל"מ שום אומדנא בעולם ואין לחלק בין אומדנא לאומדנא אא"כ המעשה ברור אלא שמסופקים בדעת הנותן יעו"ש היטב וע' תשו' רדב"ז ח"א סי' ה' וסי' תמ"ח וסי' ר"כ וחש סי' תרע"ח ותשו' צ"צ סי' ע"ט וגם לשי' תוס' הרי לפי הס"ד דהש"ס בסנהדרין הוי ס"ל לחלק בין ד"מ לר"נ ואיך יפרנס הש"ס פלוגתא דשמאי ורבנן וע"כ לא נחלקו רבנן על שמאי אלא משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או מטעם דרשא דקרא ע"ש והרי בלא"ה ל"מ על ידי שליח משום דהוי כידיעה בלא ראיה, ומה שכתב כת"ר דבאומדנא חזקה כזו לכ"ע מהני גם בד"נ אף אני אומר דבכה"ג מיחשב כראייה לענין חליצה. וגם כבר הביא כת"ר בשם הרה"ג מסאראצק נ"י שהשיג על זה לדעת הפוסקים דשליחות קידושין א"צ עדים אם כן אף ידיעה אין כאן שהבעל קדשה:
7
ח׳ומ"ש כת"ר עמ"ש בתשובתי דראוי לקיים הקריאה ורקיקה אחר החליצה וצידד כת"ר דאף שאין הסדר מעכב מ"מ י"ל דקריאת מאן יבמי אחר חליצה לאו כלום הוא הנה גם לפ"ז הרי כבר נתבאר דהיבמה יכולה לומר מאן יבמי בפני בית דין שבעירה קודם חליצה כמו בביכורים דלשי' רשב"ם הבעלים יכולים לקרות בביתם וגם לשי' תוס' וש"פ שם מודו הכא א"כ הרי הקריאה ורקיקה שאחר חליצה בודאי יוכל להיות אחר זמן, ומ"ש כת"ר דאמירת ככה יעשה אם אין עסוקין עוד באותו ענין אין לו משמעות כלל אינו מוכרח די"ל דגם אחר זמן יוכלו לחזור ולעסוק באותו ענין ולפרש שעל ידי שלא רצה לייבמה רוקקת בפניו ואומרת מאמר ככה יעשה וגם בלא"ה הרי כבר הביא כת"ר מחידושי רמ"ה לסנהדרין דלנוסחי דילן דגרסינן אי אקדים פ' וחליץ לית לן בה ה"פ אי קדים וחליץ מקמי קריאה קמייתא לית לן בה אך לפירושי צרפת גרסינן אי אקדים רקיקה לחליצה ל"ל בה ומסתייע מדמייתי תנ"ה בין שהקדים וכו' ולנוסחי דילן ל"ק דכיון דבהקדים רקיקה לחליצה כשר ה"ה בכולהו וסיים בצ"ע ובחידושי הר"ן מפרש אי אקדים רקיקה לחליצה הנה גם מדברי הר"ן אין הכרח די"ל דה"ה בכולהו וזהו שהניח רמ"ה בצ"ע י"ל דהיינו אם גם לפירושי צרפת י"ל כן ולנוסחא דידן בודאי כן הוא אם כן אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש כה"ג הב"ש באהע"ז סי' ק"ח סק"ד ובש"ס שלפנינו (ק"ו ע"ב) אר"י מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל מצוה הכי ואי אפיך ל"ל בה הרי דנקט נמי הקריאה שקודם חליצה ובכולהו אי אפיך ל"ל בה ודמייתי תנ"ה בין שהקדים חליצה לרקיקה וכו' היינו כמ"ש הרמ"ה דה"ה בכולהו וגי' זו היא גם בא"ז הל' חליצה סי' תר"ע ותדע שהרי הרי"ף השמיט ברייתא דבין שהקדים וכו' והעתיק רק מימרא דר"י דקוראה וקורא וכו' וסיים דאי אפיך לית לן בה וכ"ה בעיטור אות גט חליצה וכ"נ להדיא בקיצור פסקי הרא"ש אות י"ט וז"ל וקוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי וחולצת ורוקקת וקוראת וכו' ואם שינה אין הסדר מעכב עכ"ל ומבואר שדעת הרי"ף ועיטור וקיצור פסקי הרא"ש כדעת רמ"ה וכ"נ דעת הא"ז ולכאורה היה נ"ל קצת ראיה דקריאה דקודם חליצה אם קרא אחר כך אינו כלום מהא דיבמות (ק"ה ע"א) ולרבי עקיבא מאי שנא רקיקה דפסלה לעלמא ומאי שנא קריאה קריאה דאיתא בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא ליה ופירש רש"י דא"נ אמרינן דתתייבם לא מיחלפי לאינשי בחליצה דליכא למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קריאה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ואמרי מדרקקה ודאי חלצה ברישא ואפילו הכי הדרא ומתייבמת ע"ש ואם בדיעבד מהני כל הקריאה אחר חליצה אכתי אתי לאחלופי כהא דסוכה (מ"ח ע"ב) אלא שהיו משחירין בשלמא דיין משחיר אלא דמים אמאי משחיר כיון דבעירה של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי דפעמים היו מחליפין הרי דדבר הכשר דיעבד מזדמן לפעמים כן וה"נ בזה אבל באמת לק"מ דודאי דבר האסור לכתחלה לא שכיח שיזדמן כדאיתא בגיטין (ס"ז ע"א) ובפרט בדבר הנעשה בבית דין הרי בית דין זריזין כדאיתא בפסחים (ל"ו) ועוד דכיון דעכ"פ איכא למיתלי שנעשה כהוגן לא אתי לאחלופי ולכן לענ"ד גם בקריאה דקודם חליצה אין הסדר מעכב ומצאתי בשו"ת מהר"י מברונא (שהיה בימי מהרי"ו והובא כמ"פ בפוסקים) סי' ל' דמפורש דגם בקריאה דקודם חליצה אין הסדר מעכב ומותר לקרות אחר חליצה ורק למצוה מהמובחר יחלוץ שנית ע"ש באורך ובסימן ל"ג עוד בזה:
8
ט׳אבל מ"ש כת"ר ראיה מהא דפסק הרי"ף סופמ"ח דאם אינה יכולה לומר לא אבה יבמי בב"א הויא בכלל א"ר לבילה והרי בידה ללמוד והוכח שבידו עדיפא ממחוסר זמן ובע"כ דגם בכה"ג שראוי לאחר זמן אינו בכלל ראוי לבילה יפה כתב ואחרי שבכל פרט יש עיקולי ופשורי ובפרט שכבר הבאתי בתשובתי מדברי הרשב"א בשם הר"י דמפורש דחליצה ל"מ על ידי שליח גם בהאשה וגם מדברי הספרי נראה כן להדיא ועוד מכמה הוכחות חלילה להקל בזה:
9
י׳והנה הגיעני עוד מכתב בענין זה מהגאון אבד"ק קונצק נ"י והביא גם כן ראיה דל"מ על ידי שליח מדברי הכ"מ פ"ב ממלכים ה"ג בהא דמלך אינו חולץ ולא חולצין לאשתו ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה אסורה להנשא משום שגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל עכ"ל. וקשה דמכל מקום תחלוץ על ידי שלוחה ולא יהיה לה גנאי ובע"כ דל"מ על ידי שליח והנה באמת דברי הכ"מ צע"ג שהרי ברמב"ם שם מפורש דטעמא שאין חולצין לאשתו הוא משום דאי אפשר לייבמה כך אין חולצין והוא משום דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה וכמ"ש שם הרמב"ם בדין המלך דהואיל ואינו חולץ אינו מייבם משום דס"ל דכל שאינו עולה לחליצה א"ע ליבום וכמ"ש בפיהמ"ש רפ"ב דסנהדרין וע"ש בתוי"ט ועתוס' יבמות (י' ע"ב) ד"ה איהו ושם (מ"ד ע"א) בד"ה ונייבם ובב"ש רסי' קס"א (וע' תשובות ספר יהושע בפו"כ שבסופו מהא דחרש וחרשת שאינם חולצים ומ"מ מייבמים ונעלם ממנו דברי תוספות יבמות (מ"ד א') ד"ה כל שאינו עולה וכו') וכפי הנראה יש חסרון תיבות בכ"מ ומתחלה העתיק טעמו של רמב"ם והוסיף די"ל גם טעם דאין חולצין את אשתו כיון שאפילו יחלצו לה אסורה להנשא ועוד משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול או דר"ל שאם היתה מותרת להנשא לאחר משום עיגון דידה היינו מתירים לה לחלוץ ולא היינו חוששין על הגנאי אבל כיון שאסורה להנשא אנו חוששין להגנאי. ועכ"פ כיון שאסורה היבמה לחלוץ מטעם שאינו ראוי ליבום ורק לסניף הוסיף עוד טעם משום בזיון המלך אם כן היכא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי לא מצי עביד ואין משם ראיה. ומכל מקום לדינא ח"ו להקל כמש"ל ועוד הרבה הגאון הנ"ל בראיות ואין עת האסף כיון שלדינא כן עיקר:
10
י״אובדבר מה שצדדתי בתשובתי לצרף מה שהיבם פוקר ומלעיג על מצות חליצה והבאתי מדברי הפר"ת סימן קי"ט דמי שאינו מאמין בדבר אחד מן התורה או דחז"ל דינו כמומר לכל התורה ועושה יי"נ במגעו וכעת שבתי וראיתי שדברי הפר"ת צע"ג וח"ו לצרף דבר זה גם לסניף וראיה מש"ס דכריתות (ז' ע"א) בהא דמוקי ר"י למתני' במבעט דאמר אין יוה"כ מכפר וכו' ור"ל סבר מבעט נמי מכפר עליה יוה"כ ובפלוגתא האומר לא יתכפר לי חטאתי אביי אמר אינה מכפרת רבא אמר מכפרת וכו' כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר וכו' והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יו"כ מכפר על שאינן שבין וכו' מאי שאין שבין וכו' כי הא דעולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וכו' גברא בר כפרה אלא וכו' שאין שבין דאמר לא תכפר עלי חטאתי וכו' ובתוס"ח שם כתבו דר"י ור"ל לא פליגי אלא ביה"כ שמכפר גם על המזיד אבל בחטאת גם ר"ל מודה וכן אביי ורבא לא פליגי אלא בחטאת ע"ש. וברמב"ם פ"ג משגגות ה"י מבואר דמבעט היינו שאינו מאמין בכפרתו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין ע"ש ואי נימא דהוי כמומר לכה"ת אם כן איך עלה בדעת רבא לומר דמכפר הרי כל קרבן של מומר פסול דאימעט מקרא כדאיתא בת"כ ובחולין (ה') ועוד מכמ"ק דבמומר לכה"ת לכ"ע קרבנו פסול ובע"כ דלא נחשב כמומר לכה"ת:
11
י״בוהנה מעכ"ת הביא גם כן ראיה בשם הגאבד"ק קונצק נ"י מש"ס דחולין (קל"ב ב') דכל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ופירש"י שאומר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו אין לו חלק בכהונה ואין לו חלק בקדשים ע"ש ומשמע דדוקא באינו מודה בעבודה אבל אם כופר במצוה אחרת שבתורה יש לו חלק בכהונה ואי חשוב כה"ג כמומר ואסור בפסח יאסר גם בשאר קדשים מהיקשא דזאת התורה כעין מה שכתבו התוס' יבמות (ע' ע"ב) בד"ה דפסח דאונן דאסור בקדשים יליף מפסח בהיקשא הנ"ל ופסח גמר ממעשר. הנה לענ"ד יש לדחות דהנה בצל"ח פסחים (ע"ג א') הוכיח מהסוגיא שם דלא משני בפסח תיקן להוציא מידי אמ"ה משום דכל בן נכר לא יאכל בו מה שאין כן בשאר קדשים משני שפיר דתיקן מידי אמ"ה לב"נ כמ"ש רש"י שם ע"ש. ומבואר שדעת רש"י דשאר קדשים מומר אוכל בהם וא"כ לרש"י לשיטתו אין ראיה כלל ולשיטת התוס' הרי יש לומר דאינו מודה בעבודה היינו שחולק בדעתו ומכשיר הפסול או להיפוך כעין זקן ממרא אבל אינו מומר וכופר ואפילו הכי אין לו חלק וגם בלאו הכי אין הכרח גם לשיטת תוס' דאיתקש קדשים לפסח לענין אכילה דודאי לא איתקש בכל דבר שהרי הפסח אינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי וה"נ יש לומר דמומר מותר לאכול וע' זבחים (צ"ט ע"ב) דגם הפסול לעבודה ואינו ראוי לחיטוי אוכל וע"ש בתוס' ד"ה אינו חולק וכו' והגם דיש לדון עוד בזה מכל מקום עכ"פ אין ראיה להיפוך:
12
י״גועכ"פ אי אפשר לצרף דבר זה לסניף בנ"ד ולחשבו כמומר וגם יפה כתב כתר"ה דכיון שלא נתברר אם היה כן בעת מיתת אחיו יש לומר דהשתא איתרע ובד"ז כבר הארכתי בחיבורי דע"ת סימן א' סקכ"א וסקכ"ב. והנלע"ד כתבתי:
13
י״דלא שלחתי תשובתי הנ"ל להגאון מסאכטשוב יען כי אין נ"מ לדינא שגם אני הסכמתי בזה לאיסור):
14