שו"ת מהרש"ם חלק א רי״אTeshuvot Maharsham Volume I 211
א׳להרב וכו' מו"ה ישראל איסר אייזענבערג נ"י ראבד"ק באקאווסק.
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד המעשה בבחור א' ושמו צבי אריש עובד בהפאבריק אמר בין הפועלים בחורים ובתולות שמצא טבעת זהב והנערים א"ל להראותו להם והראה להם וגם הבתולה רחל בת שמואל אהרן בקשה להראותו לה והחזירתו לו והנערים נעשה ביניהם סכסוך אם הוא זהב או כסף ואם הוא מסומן שהוא זהב ובקשו להראותו להם שנית וכן הבתולה הנ"ל ביקשתו ע"ז וכשהראה לה פעם ב' ובשעה שנתן לה א"ל הרי את מקודשת לי מיין כפרה ביסט דוא וע"ז העיד ע"א הבחור אברהם פייער. גם העיד הבחור יהושע פיש ששמע שהבתולה צוותה להראותו לה אם הוא כסף או זהב ואם הוא מסומן והראה לה ואמר בלשון הנ"ל אבל לא ראה הנתינה לידה והבתולה הודית שקבלה הטבעת ומחמת שנבהלה החזיקתו מעט ואח"ז הניחתו על השלחן ואח"ז חזרה והסתכלה בהטבעת מהו. ואחר שיצאו ב' העדים העיד אחיו של הבחור יהושע שראה ג"כ ככל הנ"ל ושמע שא"ל נוסח הנ"ל ונתן לידה הטבעת והמקדש אומר שעשה כן לשחוק בעלמא עכת"ד השאלה:
2
ג׳והנה יש לדון דכפי מה שלא ראה עד ב' הנתינה לידה נשאר רק עדות של עד ראשון והגם שהעד השלישי העיד ג"כ כל העדות יש לצרף דעת הריטב"א בשם מורו דבקידושין גם בראיי' לבד בנמצא קא"פ עדותן בטלה וכן מצאתי בתשו' רי"ן הרא"ש סי' פ"א וכתב דגם להסוברים דבהגדה תליא מלתא יש לומר דבקידושין מודים דבראייה תליא ע"ש וה"נ הרי ב' אחים ראו כאחד ולשיטת כמ"פ גם בלא נתכוונו להעיד בטל העדות ובנ"ד שכולם לא נתכוונו לשיטת הש"ך רסי' ל"ו בטל כל העדות אך די"ל דכיון שאחיו לא ראה הנתינה שזהו עיקר הקידושין הרי לא נצטרפו גם בראייה לבד ואם כן איכא ב' עדים על הקידושין:
3
ד׳אבל י"ל דהא בנתינה לבד בלא האמירה אין כאן חשש קידושין שהרי אמרה להראותו לה מהו אם כסף או זהב וגם בעלמא נתינה לבד אינה כלום ועל האמירה הרי נצטרפו קרובים ובטל העדות אבל הרי דעת רוב הפוסקים דבהגדה בבית דין תליא ומה שאמר שעשה כן דרך שחוק כבר כ' רו"מ דכיון דההוכחה הוא רק ממה שאמר מיין כפרה ביסט דו והרי כיון שאמר תחלה הא"מ ל"מ גם מה שאמר תוכ"ד דברי שחוק דהא קיימא לן דבקידושין תוכ"ד לאו כד"ד:
4
ה׳ומה שנ"ל לצדד בזה הוא כי הנה הבתולה ביקשתו להראותו לה לידע אם הוא כסף או זהב מסומן וכמו שבקשוהו כל הנערים שם בזה ואם היה נותנו לה והיתה משליכתו היתה חייבת באחריותו אלא שהוא אמר בשעת נתינה האמ"ל אם כן מה שנטלתו מתחלה ליכא שום הוכחה לקידושין אלא דאחר שא"ל כן היה לה להשליכו והרי הוא אמר תוכ"ד שלשתוק עשה כן ואם כן שוב לא הי"ל להשליכו ולא לחוש לדבריו ולא הוצרכה להשליכו ולאו נשי ד"ג לידע דבקידושין תוכ"ד לאו כד"ד וגדולה מזו איתא בקידושין י"ג א' מי דמי התם בפקדון והבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינה ניהלה ואם אי' דלא ניחא לה לישדינהו ופריך ר"א אטו כולהו נשי ד"ג ה"נ סברה אי שדינא להו מתחייבנא ואף דהתם מסיק אתון דשמיע לכו חושו לה היינו משום דמעיקרא בתורת קידושין יהבינהו ולא הדר ביה מהקידושין והכל יודעים דבכה"ג אינה חייבת באחריות כמ"ש הר"ן שם אבל הכא שהיא אמרה בפירוש להראותו לה שנית כמו שהראה לה בראשונה והחזירתו לו וגם הוא שאמר האמ"ל חזר ואמר דברי שחוק שתהא כפרתו פשיטא דלאו כולהו נשי ד"ג וסברה שתתחייב אם תשליכהו וישבר או יאבד בחור וכדומה ואף שהבתולה בעצמה אינה טוענת כן מכל מקום הרי י"ל דהיא סוברת שאם תאמר שעל ידי הבהלה לא השליכתו מיד עדיף לה ועוד שהרי כיון שיש לנו אמתלא וליכא הוכחה דלשם קידושין עיכבתן שוב הוי כמקדש בלא עדים וכמ"ש כה"ג במהרי"ט בחי' לקידושין והובא לשונו באב"מ סימן מ"ב סק"ז דכיון שאין העדים יכולים להעיד על מה שהיה בלבה הוי כמקדש בלא עדים וע"ש באב"מ שהביא גם מהריטב"א קידושין מ"ב שכ"כ והן אמת שהאב"מ סימן כ"ז סק"ו הוכיח שם דלגבי רצון האשה לא בעינן עדים וסגי בהודאתה וזה סותר למ"ש בעצמו בסימן מ"ב בשם מהרי"ט דאפילו באמרה בלבי היה להתקדש ל"מ היכא דיש לחוש שרצתה לשחק בו וצ"ל דבהא דסימן כ"ז נוטה יותר לומר שהיה בלבה להתקדש וצע"ק אבל בנ"ד גם לפ"ד האב"מ שבסימן כ"ז הרי היא לא הודית שהיה בלבה להתקדש ואדרבא אמרה שביקשתו רק להראותה ורק על ידי שנבהלה לא השליכתו ואם כן פשיטא דבלא העדאת עדים לא הוי קידושין והרי העדים אין יודעים מאיזו טעם לא השליכתו שהרי שמעו שהמקדש אמר תוכ"ד לשון שחוק והיתול ובאמת בכל מקום שנותן לה דינר ואומר האמ"ל בדינר זה אם השליכתו מידה בפניו לא הוי קידושין כמ"ש בסימן ל' ס"ז ובתשו' ח"צ סימן קט"ו מבואר דהיינו בהשליכה תוכ"ד וביאר דאף דבקידושין תוכ"ד א"י לחזור היינו בנגמרו הקידושין כגון שנתרצית מתחלה בפי' לקידושין אזי א"י לחזור בה אפילו תוכ"ד אבל בלא אמרה כלום אלא הוא אמר לה ונתן לה קידושין וזרקתן מידה תוכ"ד מעולם לא נתרצית בקידושין אבל אחר שיעור כדי דיבור הפסקה הוא וכבר נגמרו הקידושין ע"ש ובתשו' ארי' דב"ע חא"ע סימן ט"ז הביא בשם קה"י להג' מליסא ז"ל ובשם הגאבד"ק סניטין שצדדו דגם בהשליכתו אחר כד"ד כל זמן שעסוקין באותו ענין הוכיח סופו על תחלתו לבטל הקידושין וכן בהחזירתו לידו בניחותא בלא השלכה דינא הכי ואף דבדין הוכיח סופו ע"ת פליגי תנאי ולדידן הוי ספיקא היינו בדבר שאין בו אומדנא על תחלתו ומתחלה לא היה לנו מקום ספק ע"ז אבל בקידושין דרב מנגיד מאן דמקדש בלא שידוכי ואם כן גם מתחלה היה לנו מקום ספק אם נתרצית לקידושין וליכא הוכחה ממה שלא זרקתו תוכ"ד כיון שהעיד העד שנבהלה מאד והבתולה ביקשה מתחלה רק להראות לה הטבעת גם בהחזירתו אחר כ"ד מהני והביא בשם הגאון מפ"ב שדחה ד"ז וגם הוא האריך לדחות והביא בשם ס' ג"א לאבי הש"ך בשו"ת שבסופו שכתב גם כן כדעת הח"צ אבל בנ"א שם מיירי שלא השליכתו עד שא"ל העדים מה אתה עושה ובתשו' א' הארכתי בזה והבאתי מהמרדכי פ"ג דקידושין סימן תקל"א שהביא בשם ס' החכמה מעשה בנערה משודכת לכהן בא פריץ א' בבית הנערה עם ב' עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קידושין עד לאחר שעה אמר לעדים הוו עלי עדים שקדשתיה וא' מן העדים אמר וכו' השליכי כי לקידושין נתן לך והשליכה והשוו כל הגדולים שהקידושין ל"ה קידושין וכו' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום ועוד דהוכיח סופו על תחלתו שהשליכתו ואי' פ"ב דחולין ובפי"נ דהיכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופו על תחלתו וכו' עכ"ל ומבואר דלפי טעם ב' גם בלא טעמא דשתיקה לאח"מ מעות מהני מה שהשליכה אף שהיה לאחר כ"ד שהוא כדי ש"ש תלמיד לרב שהרי לא השליכה עד אחר שא"ל העד כמה דיבורים להשליך אפילו הכי אמרינן הסע"ת ואף דהתם שתק בתחלת נתינת הטבעת אלא שאחר כך אמר הוו עדים שקדשתיה מכל מקום הרי המרדכי לא מה"ט התיר אלא משום הסע"ת והביא גם כן הראיה של הג' מסניטין הנ"ל ושם הבאתי עוד ראיות וגם מתשו' מהרמ"ל סימן קל"ט שהביא בתשו' אדב"ע שם וגם הח"צ רמז אליו מוכח דגם לאחר כד"ד מהני ההשלכה ואם כן ה"נ הרי הבתולה אמרה שהניחתו על השלחן ולא נתבאר בהגב"ע אם העדים העידו ג"כ כן או להיפוך:
5
ו׳ועוד דבנ"ד הרי אמר בינתים דברי השחוק שתהיה כפרתו ולכן לא השליכתו. ועוד דבנ"ד יש גם כן אמתלא מוכחת מלבד מה שהנערה בת י"ד שנים ויש לומר שלא הבינה מתחלה כלל לשון הקידושין אף שאמר האמ"ל דכבר כתב הב"ש סימן כ"ז סק"ה דגם בלשון זה אין כל הנשים מבינים והכל לפי הענין ובתשו' הרי"מ חלק א"ע סימן ח"י כתב בנערה בת י"ג שנים יש לומר דנאמנת לומר שלא הבינה ועל כל פנים הוי רק ספיקא ובצירוף עוד ספק הוי ס"ס וע"ש עוד בזה ואף שלא אמרה שלא הבינה יש לומר דעל כל פנים מה שלא השליכתו מיד היה מחסרון הבנה עד שאח"ז הרגישה והניחתו על השלחן או אפשר שסוברת שההתנצלות שאמרה שנבהלה יועיל לה יותר:
6
ז׳ועל כל פנים מהראוי לשאול אותה על ד"ז אולי תאמר שלא הבינה. וע' בתשו' נודע בשערים מ"ת א"ע סימן נ' דבנתן לשום פקדון אף שחזר ואמר האמ"ל נאמנת לומר שלא הבינה וע"ע בתשו' רע"א מ"ת סימן נ"ג ותשו' מהרא"ל צונץ א"ע סימן י"ט ומהר"ם מרוטברג האחרונים סימן י"ג:
7
ח׳ועוד יש לדון בזה דאף דבקידושין תוכ"ד לאו כד"ד היינו בגמר ענין הקידושין כפי הראוי לכתחלה וכפי המנהג אבל בנ"ד שלא סיים במאמרו בטבעת זה כדמו"י אף שאין זה מעכב כמ"ש במקנה בקו"א לסימן כ"ז ובתשו' ח"ס והובא בפת"ש שם סק"ג דלא קיימ"ל כדעת הר"נ שבהגמ"ר מכל מקום הרי על כל פנים לכתחלה ראוי לומר כן וגם כבר פשט המנהג לומר כדמו"י וכל זמן שלא סיים כראוי יש לומר דלכ"ע מהני מה שסיים בדברי היתול להוכיח שגם מקודם היה כונתו כן וכה"ג כתב בדרישה בא"ח סימן ס' דאף דברכות אינן מעכבות מכל מקום בלא בירך על כל פנים צריך כונה לצאת י"ח המצוה והיינו דכיון שלא עשה כפי הראוי לכתחלה סתמן לאו לשמה קאי ע"ש וה"נ בנ"ד אף אי נימא דבחזר מדיבורו גם בכה"ג ל"מ אבל בכה"ג סופו מוכיח על תחלתו שנתכוון רק לשחוק בעלמא:
8
ט׳ולכן בצירוף מה שהיו שם ב' אחים בשעת אמירתו האמ"ל יש מקום להתיר הבתולה הנ"ל. ובכ"ז מפני חומר הענין אני ירא להקל זולת אם יסכים עוד גדול א' וגם רו"מ ישים עיונו היטב ויסכים בזה אזי אצטרף עמהם. וע"ע בענין תוכ"ד בקידוכין בב"ש סימן ל"א סק"ו ואב"מ שם וסימן ל"ז סקכ"ב ובמקנה בקו"א לסי' ל' ס"ז בד"ה נטלתו וכו' חידש דבמעשה מבטל מעשה תוכ"ד גם בקידושין כדמוכח מלתא שגם מתחלה לא נתרצית ע"ש:
9
י׳והנלע"ד כתבתי.
10