שו"ת מהרש"ם חלק א ל״בTeshuvot Maharsham Volume I 32

א׳להרב הגדול וכו' מו"ה ישראל יוסף גלאטט ג' מו"ץ דק' בערטש.

ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה שנדרה בעת צרה של חולי בנה סך מאה רו"כ לחלק לעניים באם יתרפא בנה ובאותו יום ספרה לבעלה את נדרה ושתק איזו שעה ואח"כ באותו יום אמר לה שהוא אינו מסכים על הנדר וכעת הגיע בנה לפרק נישואין ורוצה בעלה ליתן לבנו הנ"ל הסך הנ"ל לנדן כי אין ידו משגת כ"כ מבלעדי זאת אם מותר לשנות הנדר:

ג׳ורו"מ הביא מדברי המח"א הל' צדקה דדין נודר לעני אם יכול לשנות לעני אחר תליא בפלוגתא אם באמירה לעניים הוי כמסירה להדיוט וא"כ הוי סד"ד ובזה ל"ש לומר דאזלי' לקולא לנתבע כיון דב"כ וב"כ יוצא מרשותו והספק רק אם יוכל ליתנו לעני אחר כמ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"א סקי"ב כה"ג והנה בגוף הדין כבר העלה מהרי"ט סי' כ"ב ובמח"א שם סי' ב' דדוקא בנודר לעני מיוחד אמרי' כמסלה"ד אבל בנודר בסתם לעניים שאינם מיוחדים לכ"ע לא זכו א"כ פשיטא דיכול ליתן למי שירצה וכבר הארכתי בזה בתשו' שנדפס בחיבורי משפט שלום סוף סי' רי"ב ושם העירותי דלפמ"ש מהרי"ט בטעמא דבעניים שאינם מבוררים לא זכו משום דאין ברירה בדאורייתא ואף דהוי רק מספק ומהראוי לחוש כאן לחומרא ונימא דיש ברירה י"ל דספק ממונא לקולא לנתבע ע"ש א"כ הכא דהספק רק לענין לשנות ליתן לעני אחר ליכא חזקת ממון כמ"ש הש"ך סי' צ"א וכ"ה בתוס' ב"ק (ק"ג ע"ב) ותוס' ב"ב (פ"א ב') שוב ראוי לומר דיש ברירה וזכו העניים ובתשו' פ"י ח"ב ח"מ סי' צ"ה בשם הרמ"ה דלאוקמי אחזקה גם בשל תורה וממון אמרי' דיש ברירה ע"ש:

ד׳והנה עוד העיר רו"מ לפמ"ש במרדכי פ"ד דב"ק דכל דאי הוי אסמכתא כנדר של יעקב אלא דכל דין אסמכתא דל"מ הוא רק מדרבנן ולענין איסור דהקדש לא תיקנו רבנן וא"כ לענין לשנות לעני אחר דמכח חיוב הנדר מותר לשנות אלא משום דכמסלה"ד דמי ויש זכות ממון להעניים אסור לשנות א"כ הרי לענין זכות ממון הוי אסמכתא וממ"נ לא זכו אך דבנמוק"י ב"ב בהא דהאומר אם ילדה אשתי זכר וכו' הביא בשם רשב"א ורא"ה דגם באמר בלשון דאי ל"ה אסמכתא וכ"ה בא"ח סי' תקס"ב עכ"ד. ובאמת שגם בב"י יו"ד סי' רנ"ח הביא דברי רי"ו דאם התנה להציל א"ע מצרה כנדרו של יעקב מועיל ול"ה אסמכתא ושכ"כ המפרשים ועוד הביא בב"י בשם תשובת הרמב"ן ומהר"ם ותשו' הרא"ש דבכל גווני ל"ש בצדקה משום אסמכתא דאמל"ג ככל יפוי כח שיוכל ההדיוט לעשות שלא יהיה בו משום אסמכתא וי"ל דהיינו באסמכתא גמורה הוא רק מטעם דאמל"ג אבל בגוונא דנדרו של יעקב אינו אסמכתא כלל אבל בתשו' הרמב"ן שם הביא ראיה דהמקדיש בלשון אסמכתא קנה ההקדש מהש"ס פרק ב' דנזיר בהא דאמר אמרה פרה הריני נזיר אם עומדת וכו' וכן נראה מדכתיב אם יהיה אלהים עמדי וכו' לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וכו' הרי שהוכיח מזה דאסמכתא קונה בהקדש וס"ל דזהו לשון אסמכתא וסיים הרמב"ן שם דאמל"ג כמסלה"ד ע"ש:

ה׳ויש לדון עוד לפמ"ש הה"מ וכ"מ ריש פ"ט ממכירה דהא דאמל"ג כמסלה"ד הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דלגבי דרבנן שוב מהני הא דאסמכתא ל"ק מדרבנן וכמ"ש כה"ג בתשב"ץ הובא בב"י ורמ"א א"ע סימן מ"ב אבל כפי הנראה בנ"ד היה בלשון נדר והרי כל טעמו של הה"מ שם משום דל"ה בלשון נדר גמור וזה ל"ש בנ"ד. ובגוף סברת מרדכי יש לעיין מדברי התוס' ב"מ (כ' ע"א) בד"ה שובר וכו' ולענין איסור נראה דאם עבד בא על ב"י קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה וכו' מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת וכו' ע"ש הרי דכיון דלענין זכות ממון דעבד מהני התקנה ה"נ לגבי איסורא וי"ל דדוקא היכא דכבר תקנו לגבי גוף העבד שיצא לחירות גם אם בא אח"כ על ב"י מהני משא"כ הכא שנולד תיכף הספק לגבי איסורא ובזה מיושבים דברי רש"י גיטין (ע"ה ע"א) בד"ה מאי דאצטריך וכו' והתקין דבע"כ ושלב"פ תהא נתינה וכו' וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל עכ"ל והוא נגד דברי התוס' הנ"ל ולפמ"ש ניחא:

ו׳והנה רו"מ תמה על המרדכי שהביא ראי' מהש"ס דב"ב (קע"ה) גבי ערב והתפלא מאוד דמשם מוכח להיפוך ובאמת שכבר קדמו הש"ך סי' ר"ז סקי"ח בתמי' זו על הב"ח ובקצה"ח הביא מדברי מרדכי הנ"ל שהם כדעת הב"ח ובחיבורי שם הבאתי שכבר העיר בד"מ שם אות ו' בזה ובתשו' ח"ס חו"מ סי' ס"ו תי' דברי המרדכי ע"ש והבאתי שם מתשו' הרא"ש ורשב"ם ורמב"ן ור"ן דמפורש דהא דאסמכתא ל"ק הוא מה"ת ואח"ז מצאתי בריטב"א לר"ה (כ"ב) דמפורש דאסמכתא הוא גזל של תורה אלא דלא משמע לאינשי איסורא לכן אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש. וע"ש שהבאתי מהנימוק"י ב"ב שהביא רו"מ ושכ"ה גם בנימוק"י פ"ג דנדרים:

ז׳אבל בגוף הדין בנודר לצדקה בסתם הרי מבואר בסי' רנ"ז סעי' י' בהג"ה דמותר ליתן למי שירצה מקרוביו והמעיין במרדכי פי"א דב"ב סי' תפ"ח וסי' תפ"ט ימצא דגם בנודר לעניים אם לא הי' בפני הקהל ליתן לגבאי לחלקם לעניים יוכל לשנות וליתן לקרובו ודוקא באמר ליתן לגבאי לחלק לעניי העיר הוי כמטי ליד הגבאי אדעתא דגבאי נדר ואין לבניו צד זכייה יותר מעניים אחרים ע' ומוכח דבלא אמר ליתן ליד גבאי בידו לשנות לקרוביו וע"ש סימן תצ"ד וסי' תצ"ה וגם בתשובת ריצב"א שבסי' תק"ב שם מבואר דדוקא בפסק צדקה עם בה"ע א"י לשנות ליתן לקרובו משא"כ ביחיד שמתנדב צדקה משלו ואף שכתב שם שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים היינו בנותן תמיד כל הצדקות שלו לאחד אבל בנדר א' יוכל ליתן לקרובו ועוד דהתם היינו שלא יקדים קרוב א' לשאר קרוביו ולא נגד עניים זרים ומצאתי בא"ז הל' צדקה סי' כ"ב שהביא מהא דפאה היה מציל נותן מחצה וכו' ומכאן אני המחבר למד על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה שיכול ליתן לקרוביו וכו' עד מחצה וכו' ולחד מ"ד ב' שלישים וכו' ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר וכו' אבל אם הפריש צדקה סתם ולא גי"ד בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר וכו' זכו בה קרוביו עניים כי מסתמא הנותן צדקה ע"ד התורה נותן והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים ועוד הואיל והוא עשיר קרוביו אינם מוטלים וכו' כ"א עליו וכו' נמצא שזו הצדקה שלהם היא הלכך הם זכו בה עכ"ל וכ"ה בפסקי ריקאנטו סי' ס"ג וזהו דלא כתשו' גן המלך סימן ע' שכ' בפשי' דבסתם צדקה יתן מחצה לקרוביו ומחצה לעניים אחרים ובתשו' מהר"ם זיסקינד סי' י"ט העלה דכל הקדימות שבש"ע סי' רנ"א ס"ג הם רק קודם מעלה א' לחבירו וקרוביו הם ב' מעלות נגד עניי העיר ונגד עניי עולם ג' מעלות ע"ש ומדברי א"ז וריקאנטו הנ"ל מוכח דהקודם קודם לגמרי וזוכה בכל וכ"ה להדיא בתנא דב"א ח"א רפכ"ז וז"ל כיצד יעשה בתחלה יפרנס וכו' ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחותו וכו' ואם הותיר וכו' ואם הותיר וכו' מכאן ואילך וכו' ע"ש וע' בש"ס דכתובות (דף צ' ע"א) לעולם אימא לך וכו' ומאי קודמת לגמרי וכו' וע"ש (דף ק"ו ע"ב) בתוס' ד"ה כדאמר וכו' ועוד מסברא רישא דכל התדיר מחבירו קודם וכו' וכל הנך בקדימה ממש מיירי וכו' ע"ש ובריטב"א קידושין (כ"ז ע"ב) בד"ה ואלא כשנכנס וכו' שקדמה שכיבת וכו' ואשכחן לשון קדימה בכה"ג וכו' חדודה קודם לליבונה וכו' אלא פירושו שהחידוד קודם לחתוך ואין כח לליבון לשרוף כלל עכ"ל ובתשו' שבו"י ח"ג סי' פ"ד במ"ש דלשון הצוואה שנאמר בה לשון להקדים דל"ש אלא בקיימו שניהם כדמוכח בש"ס בדוכתי טובא אבל לא לדחות נפש מפני נפש וכו' ולא הביא מכל הנ"ל ובתשו' ח"ס סוסי' רל"ד כתב ברש"י דכל הקדימות אינן אלא להקדים ולא לדחות וכו' ובסוסי' רל"א הביא בשם הפלאה דמ"מ עניי ביתו קודמין בכל צרכיהם אפי' לעניי עירו שאין להם מזון כלל ודוקא לעניי עירו נגד עיר אחרת אין להם קדימה רק בדבר ששניהם שוים לצורך ע"ש ובתשו' גבעת פנחס סי' ס"ד כתב בפשי' דבעיקר קדימה נראה דאין לו ליתן כל מתנותיו לזה הקודם ולעזוב לגמרי הבא אחריו וכו' וי"ל דהיינו לענין אחיו מאביו דקודם לאחיו מאמו דאיירי שם ותבין:

ח׳סוף דבר שיש לקרוביו קדימה נגד עניי העיר בכל צרכיהם וא"כ אף דבנ"ד נדרה בפירוש לחלק לעניים מ"מ הרי יכולה להתיר נדרה דאף דבנדר שבעת צרה אין להתיר הרי הטעם דהוי כנודר ע"ד המקום בשביל טובה ושמא אינו מסכים בהיתר כמ"ש בתשובת ב"ז סי' רפ"ט ותשו' רמ"א סי' ק"ג וש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח מ"מ בידה להתיר מה שאמרה לחלק לעניים בכדי שיוכלו ליתן לקרוב דזה ודאי ניחא להקב"ה שהוא דעת התורה שצותה להקדים לקרוב לגמרי ומצאתי בש"ג רפ"ג דשבועות שהאריך להוכיח דהיכא דמצוה להיפוך הרי ידעי' דניחא ליה להקב"ה ומצוה להתירו ע"ש. ועוד דהא מבואר בתשו' מהרלב"ח סי' ג' דהיכא דיש ספק בעיקר הנדר יש להתיר אפי' בנדר בעת צרה אפי' לכתחלה וכ"ה בתשו' עבוה"ג סי' יו"ד וה"נ בנ"ד הרי לשי' הסוברים דאמל"ג אינו כמסלה"ד יוכל לשנות וליתן לעני אחר א"כ עכ"פ מהני התרה:

ט׳ועוד יש לדון בזה עפמ"ש בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' ט' בהא דהוכיחו מהר"ם ומרדכי דבהקדש ל"ש אסמכתא מנדרו של יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' והרי הא דאסמכתא לא קניא היינו היכא דהיה יכול להקנותו בלא תנאי אמרינן דלא סמ"ד אבל אם א"א בלא תנאי ודאי דאסמכתא קני א"כ אי נימא דבנודר בעת צרה ל"מ התרה ודוקא בנודר בתנאי כמ"ש הרלב"ח ס"י ג' א"כ דלמא לכך נדר בתנאי שיהא חמור ולא יועיל התרה ובע"כ דסובר דגם בנדר בעת צרה מהני תנאי והסוברים דל"מ התרה ס"ל דבהקדש שייך אסמכתא ע"ש א"כ בנ"ד ממ"נ מהני התרה דאם ניחוש להסוברים דל"מ התרה שוב י"ל דהוי אסמכתא:

י׳וכן מ"ש רו"מ מדברי רדב"ז ופת"ש סי' רנ"ח דאין להתיר נדר כזה הנה בנ"ד שמתירין לצורך מצוה יותר גדולה אין חשש ובפרט כשיש ספק בעיקר הנדר מבואר בתשובת עבוה"ג סי' י' הנ"ל דמותר להתירו אפי' לכתחלה וגם בתשו' ר"ב אשכנזי סי' מבואר היפוך דברי רדב"ז ועיין תשובת ב"ש יו"ד ח"ב סוף סימן ק"ו מ"ש בזה כנלפע"ד בעיקר השאלה:

י״אומעתה לפ"ז בנ"ד יוכלו הבעל ואשתו להתיר להם בפני ג' ובפרט דכיון דהנדר לעניים שאינם מבוררים דלא קנו כמש"ל בשם מהרי"ט ומח"א אלא דיש לחוש שמא יש ברירה ולהחמיר אם כן כיון דאיכא נמי ספק אם גם בעני מיוחד אסור לשנות ולשי' כמ"פ מותר לשנות א"כ י"ל דהוי ס"ס ושרי אלא די"ל דבדשיל"מ אין להתיר בס"ס א"כ עכ"פ ע"י התרה ודאי דשרי ואין חשש מדין נדר בעת צרה או מכח דברי הרדב"ז שהרי אם נחוש שאין לו התרה שוב מותר בלא התרה מכח ס"ס ועמג"א סי' כ"ה סק"ג בשם מהרמ"ל דהיכא דהיה סבור שעושה מצוה ונודע לו שעי"ז מתבטל ממצוה יותר גדולה הוי נדרי שגגות וכהא דסימן רל"ב ס"י ואף דהמג"א סיים דצריך התרה מ"מ מועיל התרה לכ"ע:

י״בוהנה עוד העיר רו"מ במה שהנדר היה שלא מדעת בעלה והביא מתשו' הרא"ש שהובא בש"ך חו"מ סוף סי' צ"ו דבנו"נ בתוך הבית גם בנדרה לצדקה מהני אלא דאם הבעל מוחה פטור א"כ בנ"ד ששתק הבעל בתחלה חל הנדר באמת שכ"ה להדיא בתשו' הרא"ש שם שסיים וז"ל ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא לי' במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום עכ"ל ובתחלת התשו' נשאל באשה הנו"נ בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד וכו' הרי שהשיב על שני השאלות ומבואר דאם שתק ולא מיחה לאלתר מעשיה קיימים ודוקא במיחה לאלתר אין בדבריה כלום וכ"ה בש"ך סי' רמ"ח סקי"ב בשם הפרישה ומ"ש הב"ש סי' צ"א בשם מהר"ם מינץ סי' ז' דאשה הנו"נ ונדרה לצדקה בעלה חייב לשלם ורו"מ הבין דגם בדבר מרובה בדיעבד חל הנדר הנה בתשו' הרא"ש שם מפורש להיפוך דגם בדבר מועט שמקבלין מנשים ה"מ בסתמא אבל במיחה בפירוש גזל הוא ויוכל בכל עת לסלקה מלהיות אפוטרופסית וכבר תמה בתשו' חיים שאל ח"ב סימן ס"ט על הב"ש שלא הרגיש שהוא נגד תשו' הרא"ש אלא שכתב שאין הספר רמ"מ בידו והמעיין בתשו' מהרמ"מ ימצא דמיירי בנדרה קודם נישואין ואחר כך נשאת דכבר חל עלי' הנדר מקודם וע"ז כתב דאשה הנו"נ כיון דמכרה קיים ה"נ מה שנדרה צריכה עתה לקיים בחיי בעלה דנהי דיכול למחות מכאן ולהבא מ"מ מה שנדרה כבר ועשתה קודם לכן נראה שהוא חייב לקיים וכו' ומזה מבואר שלא ידע מתשובת הרא"ש הנ"ל אלא שסיים דלסייע לקרובי' אין ביד הבעל למחות בדבר נכון לפי עשרה ע"ש ובתשו' ח"ש שם השיג גם עמ"ש מהרמ"מ דגם מה שנדרה קודם נישואין חייב לשלם והביא מתשו' בית יעקב וגם הוא האריך בזה ע"ש וגם בתשו' מהר"י אסאד חא"ע סימן מ"ג השיג ע"ד מהרמ"מ הנ"ל מתשו' הרא"ש הנ"ל וע"ש סי' מ"ד וסי' מ"ה עוד בזה ועכ"פ היכא דשתק ולא מיחה לאלתר הרי מבואר בתשובת הרא"ש עצמו דמעשיה קיימים (ועמש"ל סימן מ"ו):

י״גומ"ש רו"מ דבנותן לנדן בנו הו"ל כלוקח לעצמו והרי אפי' בהעשיר והעני אסור ליקח הצדקה לעצמו ואפילו בנדר בהיותו עני כדאיתא בגיטין (י"ב) דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו ובאמת שבמרדכי פ"א דב"ב סי' תפ"ט אי' וז"ל וגדולה מזו נ"ל אפי' בחייו אם הודיעו כבר לקהל שהוא נודר כו"כ לתת ביד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפי' הוא גופי' לא מצי לעכובי לעצמו ודמיא האי מלתא להא דאמרינן בערכין ובפ' הגוזל קמא אחוזתו מה ת"ל וכו' והרי הוא ת"י תהא שלי וכו' יוצאה מת"י ומתחלקת לכל אחיו וכו' ה"נ כיון שאמר בפני הקהל אני נודר לתת להגבאים כך וכך לעניי העיר וכו' הוה ליה כאלו מטו ליד הגבאי וכו' דאטו משום דעני הוא לא יקיים נדרו ועוד הא אמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא מצי למימר בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש וה"נ אמרי' בפ"ק דב"מ השוכר את הפועל וכו' לא ילקט בנו אחריו וה"ה לעני שמפריש מ"ע דלא מצי לעכב לעצמו כי בזה לא יצא ידי נתינה כ"ש בנידון זה וכו' עכ"ל ומבואר דדוקא באמר לקהל ליתן ליד גבאי דינא הכי אבל בנודר בפ"ע יוכל ליתן לקרובו כמ"ש שם לעיל להדיא כן ואם הוא עצמו העני עדיף טפי ורשאי לעכב לעצמו ובפרט לשי' מהרי"ט ח"א סי' פ"ה דבעשיר ואח"כ נעשה עני מותר לו ליקח המ"ע לעצמו ומכ"ש בנדר לצדקה ובפרט בנותן נדן לבנו כשאין ידו משגת ליתן לו דין בנו הגדול כשאר קרוביו ורשאי ליתן לו ואינו דומה ללוקח לעצמו כדמוכח בנדרים (ל"ט ע"א) בשנכסי חולה אסורין על המבקר דלא אדריה מן חיותי' ובר"ן שם דמסתמא כן הוא ודוקא בחלה הוא אבל חלה בנו שואלו בשוק וע"ש בר"ן בד"ה מיתיבי וכו' דלגבי ברי' ל"ה סתם כמפורש דל"ה בכלל חיותי' ע"ש ובט"ז יו"ד סימן רכ"א סקכ"ה דאינו בכלל הנאת אביו כלל ובקידושין (ל"ב ע"א) אב ובנו פודין זל"ז מע"ש ומאכילין זל"ז מעשר עני ופירש"י דאע"ג דחביב עליו ואם לא היה בידו מ"ע הזה היה נותן לו מזונות משלו אפ"ה שרי ע"ש ובבכורות (ל"ה ע"ב) דבנו ובתו מעידין דאא"ח ולא לו אבל אשתו כגופו ובתוס' כתובות (נ"ב ע"א) ד"ה והיה וכו' דלפדות ביותר מדמיהן לעצמו ולאשתו דכגופו שרי אבל בתו לאו כגופו ע"ש וביומא (כ"ב ע"ב) התם איפרעו מגופיה במעשה דילד ואמנון וכו' ופריך התם נמי לא איפרעו מגופי' וכו' נצטרע וכו' ומוכח דמיתת בניו וצערם לא מקרי עונש גופו וא"כ ה"נ כיון שהוא עני ואין בידו לנדן לבנו ונותן לו ממעות צדקה שפיר דמי דלא גרע ממעשר עני דנותן לו וכמש"ל. ובכ"ז אין להקל רק ע"י התרה בפני ג' וכמש"ל:

י״דוכה ראיתי שהביא רו"מ דברי רש"י ב"מ (ט' ע"ב) בהא דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלר"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש טעמא דר"א בעשיר לעני דלר"א אמרי' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני ומיגו דזכי לנפשיה ורבנן ס"ל דלא אמרינן תרי מיגו אבל מעני לעני ד"ה זכה ופירש"י דבאדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה אפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה שלו והקשה הר"ש בפ"ד דפאה מ"ט מהירושלמי פ"ה דפאה מ"ב ר"א בשם ר' יוחנן בהא דשבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת א' ונותן לו אר"א וכי היאך העני זה מחליף דבר שאב"ר מחלפה שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכו' לשיטתן הכובס וכו' ומבואר דבעל השדה גופי' יוכל לזכות בשביל העני ודלא כרש"י וגם כבר תמהו ע"ד רש"י דהא התם אמרי' מיגו דא"ב מפקיר אם כן אין השדה שלו ובתוי"ט ומהרמ"ש תי' דכיון שכבר חל חיוב הפאה ברשותו גם כשיפקיר ויזכה בהפאה עביד איסורא והביאו מרש"י תמורה (ו') ובכ"ז לא הונח קו' הר"ש מהירושלמי דא"כ אמאי לר"א יוכל לזכות עבור העני וראיתי ביד יוסף שתי' דהירושלמי סובר כדעת ר"ח בגיטין (י"א) דטעמיה דר"א משום דסובר דתופס לבע"ח במקום שחל"א קנה ולא משום מיגו והוא תמוה מנ"ל לרש"י להמציא ד"ז ובפרט דר"י גופיה אית ליה בגיטין התם דלא קנה ומנ"ל לומר דר"א אינו סובר כן לדעת ר"י גופיה:

ט״וונראה דהנה הפליתי סי' ס"א סק"ה הביא ראי' דבעה"ב העובר ממל"מ וצריך ליטול לקט שכחה ופאה דפליגי ר"א ורבנן אם חייב לשלם כשיבא לביתו דלכ"ע אינו חייב לצי"ש אלא ממדת חסידות דאל"כ איך אמר ר"א מי שלקט פאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלר"א זכה מיגו דמפקיר נכסיה והא לכשיחזור ויזכה בנכסיו יחויב לשלם לצי"ש ובע"כ דפטור גם לצי"ש ע"ש:

ט״זאך לפמ"ש התוס' בחולין (ק"ל ע"ב) ד"ה תנא וכו' דגם ללישנא דאין לו תובעין דחייב לצי"ש היינו במזיק מת"ע שלקחן באיסור אבל הכא שהיה עני באותה שעה ולקחן בהיתר לכ"ע פטור לצי"ש ע"ש ובאמת שגם ללישנא דטעמא דמזיק מת"כ פטור דכתיב זה היינו במת"כ דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים אבל בלקט שו"פ ל"ש טעם זה וכל הפטור רק משום דאין לו תובעים ומהראוי להתחייב לצי"ש אלא משום דלקחן בהיתר פטור א"כ התינח כשהוא עני באמת אבל בעשיר אלא שיפקיר נכסיו להיות עני וגורם להפקיע זכות העני דודאי אסור כן לכתחלה כמ"ש השעה"מ פ"ח מלולב דדמי למפקיע מחיוב חלה ע"י אפיי' פחות מכשיעור דאסור כדאי' בפסחים (מ"ח) ורמב"ם פ"ו מביכורים הט"ז א"כ שוב חייב לשלם לצי"ש והדק"ל וע' באס"ז ב"ק (רנ"ו) בשם המאירי דכ"ז שאינו מקיים לצי"ש פסול לעדות וא"כ אין זה מיגו כלל:

י״זאולם נראה דהא התוס' בגיטין (מ') הקשו דכיון דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כל אחד יפקיע חובו ע"י קונם ותי' דאלמוה רבנן לשיעבודא דבע"ח א"כ התינח בחוב שמגיע ע"פ דינא אבל היכא שהחוב רק לצי"ש פשי' דיוכל להפקיעו ע"י קונם ותדע דאפי' בחוב שהוא רק מדרבנן גם למ"ד דאין קונם מפקיע מודה כמ"ש הר"ן פ"ה דכתובות א"כ שפיר יוכל לחזור ולזכות בנכסיו ולהדיר העניים בקונם חוץ ממה שיתחייב ליתן להם מן הדין ויופטר מלצי"ש והנה התוס' שם כתבו דטעמא דקונמות מפקיעין משום דב"ח מכאן ולהבא גובה וחל הקונם מקודם וקה"ג לא פקע בכדי ע"ש:

י״חוהנה בירושלמי פ"ג דקידושין והובא גם בר"ן שם ובר"ן דנדרים (כ"ט) בסוגיא דב"פ דלר' אבהו בשם ר' יוחנן גם קדה"ג פקע בכדי וע"ע בר"ן פ"ה דכתובות ע"ש א"כ לשיטתו א"א לפרש טעמי' דר"א משום מיגו דא"ב מפקיר נכסי' דא"כ הדק"ל הרי לר"א יחויב לשלם לצי"ש וליכא מיגו דלדידיה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד כלל ובע"כ דסובר דלר"א תופס לבע"ח במקום שחל"א קנה ולכן מפרשי שפיר ר"א בשם ר"י לשיטתם דגם בשדה שלו קנה אבל רש"י מפרש הכא אליבא דהש"ס דילן דקיי"ל (ובפרט לשי' הרשב"א שהובא בר"ן נדרים שם דעולא מודה לב"פ דעד שיקצצו פדאן חוזרות וקודשות פשי' דא"ש) דקונמות כקה"ג דמי וקה"ג לא פקע בכדי ושפיר יש לפרש טעמא דמגו וי"ל דגם טעמא דרש"י דכיון שכבר נתחייב בפאה גם אם מפקירו וחוזר וזוכה בו חייב בעשה דתעזוב הוא משום דמצות עניים לא פקע בכדי דדמי להקדש וכדקיי"ל דאמל"ג גם בשל עניים כהקדש דמי אבל לר"י דסובר דאפי' קה"ג פקע בכדי מכ"ש דמצות עניים פקע בכדי וא"ש ודו"ק:

י״טומ"ש רו"מ ליישב קו' הר"ש דהירושלמי לשי' דסובר דלב"ה גם פירות שנגמרו מלאכתן למעשר בהפקירן פטורין ממעשר כמ"ש הר"ש פ"ג ממע"ש מ"ו לכן סובר דגם בשדה שלו זוכה לעני אבל לדידן דלא קיי"ל הכי כמ"ש התוס' בב"מ (כ"א ע"ב) שפיר כתב רש"י דכיון דכבר בא לידי חיוב גם כשיפקיר הוא מוזהר אני תמה שהרי דעת ב"ש אינו כן וס"ל דחייב במעשר והרי ר"א מתלמידי ב"ש לשי' הירושלמי גופיה כמ"ש התוס' שבת (ק"ל ע"ב) ד"ה דר"א וכו' דלשי' הירושלמי הא דר"א שמותי היינו מפני שהוא מתלמידי ב"ש א"כ מי דחקו להירושלמי לומר דר"א לשיטתם דרבנן אמר כן הרי עדיף טפי לומר דר"א לשיטתו שפיר הקשה היאך העני מחליף וכו' כיון דהוא סובר כב"ש דלאחר שנגמרו למעשר אין הפקר פוטר:

כ׳ובסגנון זה נ"ל ליישב דברי רש"י בע"א דהא כל טעמו הוא משום דתעזוב יתירה כתיב לאשמועינן דגם אחר שהפקירו אסור לזכות בו כמ"ש התוי"ט ונודע דב"ש סברי הפקר לעניים הפקר ומבואר בתוס' ב"ק (כ"ח סוע"א) ד"ה זה וזה וכו' דדרשי' תעזוב דיש עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולא לעשירים א"כ לשיטתם ליכא קרא להפקר דאסור לבעה"ב לזכות בהפאה והרי לשי' הירושלמי ר"א היינו ב"ש לכן מפרש דלשיטתם דרבנן השיב כן אבל רש"י הרי מפרש בכל מקום בנדה (ז') ושבת (ק"ל) דשמותי היינו שברכוהו וע' תשו' ח"ס חא"ח סי' קמ"ח וחו"מ סי' ר"ה שכ"ה ג"כ דעת התוס' בכמ"ק לכן פי' כפי הש"ס דילן דמוזהר על שלו מתעזוב יתירה:

כ״אוי"ל עוד לפמ"ש הר"ש ספ"ו דפאה דר"י ור"ל פליגי בטעמא דב"ש דלר"י ילפי מתעזוב ולר"ל מקרא דתשמטנה ונטשתה ומסיק בירושלמי דלישנא מסייע לר"ל א"כ ר"י לשי' אזיל ורש"י כתב לדידן דקיי"ל כדעת ר"ל ור' אבין ובר"ש שם מסיק דסוגית הש"ס דילן הוא כר"ל ע"ש וע' נו"ב מ"ק א"ע סי' נ"ט ותבין ומה שהקשה ע"ד המרדכי דכל דיני אסמכתא דרבנן ובאיסורא לא תקנו איך יפרנס הש"ס דסנהדרין (כ"ה) דמוקמי' למתני' כר"י משום ר"ט דאמר אין א' מהם נזיר והרי התם הוי לענין איסור ואפ"ה אמרי' דמשום דהוי אסמכתא אינו נזיר לק"מ דודאי לר"ט דיליף לה מקרא דכי יפליא ומינה יליף למיגמר מינה למק"א כמ"ש התוס' שם הוי מדאורייתא וגלי קרא לענין איסור נזיר אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ט ורק מסברא היכא דלא סמ"ד אמרי' דלא גמר ומקני הוא רק מדרבנן ובאיסורא לא תקנו. ובזה מיושב מה שהקשה להסוברים דבהקדש דאמל"ג כמסלה"ד תיקשי מהא דנזיר דאינו נזיר והרי גם התם שייך אמל"ג כמ"ש רש"י תוס' ביצה (כ') ולפמ"ש א"ש דלר"ט דיליף מקרא דכי יפליא הרי גלי קרא דלא נימא בזה אמל"ג במקום ספק משא"כ לדידן:

כ״בומ"ש רו"מ מדברי הגמ"ר ב"מ פא"נ סי' תמ"ב אני מצאתי ד"ז בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תע"ה אבל בסי' רי"ב כתב להיפוך ומצאתי בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ו וח"ג סי' קי"ז שהביא דברי הגמ"ר הנ"ל וע"ש מ"ש בזה ובעיקר הקושיא שהקשו מהר"ם והגמ"ר בהא דהילני המלכה שנדרה בנזיר אם ישוב בנה מן המלחמה דמוכח דגם באסמכתא חל הנזירות ובע"כ משום דנזירות כהקדש דאמל"ג כמסלה"ד והא בסנהדרין (כ"ה) אמרי' בהא דשנים יושבים וא' עובר ואמר אחד מהם זה נזיר וזה אומר אינו נזיר וחזר ואמר האחד אם זה נזיר הריני נזיר והשני אמר אם אינו נזיר הריני נזיר ואמר ר"י משום ר"ט אין אחד מהם נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה הרי דאסמכתא בנזירות א"נ ונ"ל ליישב דהנה הח"ס סי' רי"ב הקשה דאף דבקרבן י"ל אמל"ג כמסלה"ד מ"מ בנזירות ל"ש לומר כיון שהוא רק מניעת שתיית יין ואחר שחל הנזירות מתחייב בקרבן לכן אמרי' דאין הנזירות חל באסמכתא על הספק וממילא פטור מקרבן ע"ש:

כ״גואולם יש לדון בזה דהנה התוס' בנזיר (י"א ע"א) ד"ה דהוי מתנה וכו' הקשו איך מהני תנאי בנזירות הרי כל דיני תנאי מב"ג וב"ר ילפינן ובעינן שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח דומיא דב"ג וב"ר ונזירות א"א לקיים ע"י שליח ותי' דמ"מ אחרים יכולים להביא הקרבן תחתיו ונחשב כאלו הכל מתקיים ע"י שליח ע"ש והנה אם היינו אומרים דאין תנאי בנזירות הי' התנאי בטל ומעשה קיים בכל אופן וגם אם לא יתקיים התנאי היה חל הנזירות וא"כ לא היה אופן אסמכתא בנזירות כלל כיון שכל התנאים בטלים לולא הקרבן והרי בקרבן שייך לומר אמל"ג כמסלה"ד לכן אמרי' שפיר דליכא דין אסמכתא בנזירות:

כ״דאולם במל"מ פ"ו מאישות העלה דבתנאי לשעבר א"צ שיהיה בו משפטי התנאים דלא ילפי' מב"ג וב"ר אלא תנאי דלהבא א"כ בכה"ג משכח"ל אסמכתא גם מבלעדי הקרבן וזהו דלא כשעה"מ פי"א ממכירה שרצה לחדש דבלשעבר ל"ש אסמכתא וכבר השיג עליו הגאון ר"ד דייטש והובא בהגהות הג' מלבוב ואם כן א"ש דבנזירות דהילני המלכה וכדומה שהיה בתנאי דלהבא א"כ היה ראי' שיתבטל התנאי והמעשה קיים כיון דא"א לקיים ע"י שליח אלא דכיון דהקרבן אפשר בשליחות לכן התנאי קיים ומעתה אין בזה דין אסמכתא שהרי ממ"נ מצד הנזירות עצמו הרי התנאי בטל ומעשה קיים בכל ענין ול"ה אסמכתא אלא דע"י הקרבן התנאי מתקיים והרי בהקרבן אמל"ג כמסלה"ד דמי וגם אסמכתא קניא בזה כיון דכל ענין האסמכתא בגוף הנזירות אינו מתהוה אלא ע"י הקרבן ובקרבן שייך לומר אמל"ג אבל בהא דר"י משום ר"ט בשנים יושבים וכו' שהתנאי הוא על לשעבר אם זה נזיר או לא שפיר מהני התנאי גם מבלעדי חיוב הקרבן לכן הוי אסמכתא דבגוף הנזירות הא ל"ש לומר אמל"ג כמסלה"ד והנזירות בטל וממילא פטור מהקרבן וכמ"ש הח"ס הנ"ל ודו"ק כי הוא עצה נכונה בס"ד:

כ״הואולם ההגמ"ר לשי' אזיל שהעלה בכתובות סי' ר"צ דבנזיר כיון דהוי דיבור ודיבור מהני תנאי אף דא"א על ידי שליח ולא בעינן דומיא דב"ג וב"ר ע"ש לכן הקשה שפיר אבל דעת התוס' בנזיר נראה דס"ל דכיון שהנזיר נקרא קדוש הוי דיבור דאתעביד ביה מעשה לכן בעינן דיני תנאי ושפיר הקשו וע' בפ"י והפלאה כתובות (נ"ו) מ"ש בזה וע"ע בתשובת ח"ס יו"ד סי' ר"כ בזה:

כ״וומה שהקשה בש"ס דב"ק (ע"ו ע"א) דפריך אהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דפטור דבשלמא אטביחה לא מחייב דכי טבח דהקדש קא טבח לא דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וכו' והקשה לפמ"ש התוס' בד"ה אלא אהקדש דהקושיא אליבא דר' יוחנן ולמאי דאי' בירושלמי פ"ג דקידושין ה"א אמר ר"ב אר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום ה"ז הקדש מיד אלא ששייר גיזה ועבודה כל ל' יום ולקמן (ע"ח ע"ב) מבואר דבמכר חוץ מל' יום חוץ ממלאכתה בעי ר"י אם הוי שיור דלא ליהוי בכלל מכרו כולו ולחד תנא חוץ מגיזותי' פטור א"כ לישני דמיירי בהקדש לאחר למ"ד יום דל"ה מכרו כולו משום דשייר גיזה ועבודה ואפ"ה לאו דמרי' טבח כיון דכולו של הקדש ואם כי יפה הקשה אבל בפשי' י"ל דהש"ס ס"ל כדעת ר' אבהו בשם ר"י בירושלמי שם דס"ל דאינו קדוש מיד ואני הקשיתי למאי דאי' בתמורה (י"א ב') דלר"מ ור"י באמר רגלה של זו עולה הרגל קדוש ולא שאר הבהמה ור"י ור"ש פליגי התם א"כ כיון דס"ל להש"ס דרישא לאו ר"ש הוא לישני לישני דמיירי בכה"ג שהקדיש אבר א' ואינו חייב על הטביחה דבעי' וטבחו כולו וגם על ההקדש פטור דבעי' ומכרו כולו ואף שאח"כ מכר השאר מ"מ כיון דלא מכר כולו בפ"א פטור כמ"ש המקנה קידושין נ"ב) ברש"י ד"ה כי ואף דלרבי בברייתא דלקמן (ע"ח ע"ב) דוקא דבר המעכב בשחיטה מעכב ובדבר שהנשמה תלויה בה הרי מודים ר"מ ור"י דפשטה קדושה בכולה אבל י"ל דאתיא כת"ק דברייתא שם דבכל אבר הוי שיור והיה נ"ל ליישב דהא בתמורה שם מבואר דלר"ש פשטה קדושה בכולה בכל ענין א"כ אם מיירי בכה"ג אמאי פליג ר"ש רק בקדשים שי"ל אחריות הרי לר"ש לשיטתו בכל ענין חייב על ההקדש אפי' באין להם אחריות אבל אכתי תיקשי דהא משכח"ל בגנב שגנב עם שותף והקדיש א' חלקו ולא השני דחציה קדוש כדאיתא בזבחים י"ב ע"ב) וטבח לדעת חבירו ופטור על, הטביחה כיון דחציה קדוש קדושת דמים ולאו דמריה קא טבח וגם על ההקדש פטור דל"ה מכרו כולו כיון דחציה קדוש קדושת דמים ולאו דמריה קטבח וגם על ההקדש פטור דל"ה מכרו כולו כיון דחציה אינו קדוש ולכאורה י"ל דהא לר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ור"י גופיה מוקי לה בשוחט תמימים בפנים ולא מוקי כר"ל דבעי לאוקמי בתמימין כדאיתא לקמן (ע"ז ב') א"כ אי מיירי בכה"ג הרי לר"י לשי' אפי' בלקח חצי' קדושה ואינה קריבה דב"ח נדחין ואיך יתכן ע"ז פלוגתא דר"ש דאמר דקדשים שיש להם אחריות חייב אבל ז"א דר"ש לשי' ביומא (ס"ג) דב"ח אין נדחין שפיר משכח"ל בחזר אח"כ והקדיש חברו חלקו ואח"כ טבח א' לדעת חבירו דעל ההקדש כל אחד פטור דלא מכר אלא חציה ועל הטביחה חייב ולדעת ת"ק פטור אטביחה אף דלדידיה שחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ לאו דמריה טבח וכן על ההקדש פטור דכל אחד מכר בהקדשו רק חציה ויש לדון וליישב וקצרתי מאפס פנאי:

כ״זומה שהקשה ע"ד הירושלמי דב"ק שם בהא דפריך ר"ל אדון פודה כלכלה מיד גזבר ממתני' דגנב והקדיש דלפי אקומתות דש"ס דילן (דף ס"ח) אליבא דר"ל אין הוכחה י"ל דהירושלמי לא ס"ל כש"ס דילן בדעת ר"ל וכבר כתבו התוס' בכתובות (ק"ב א') בסוף ד"ה אליבא דב"נ וכו' דבכמה דוכתי פליגי הירושלמי אגמרא דילן גם בדעת אמורא א'. ויותר אין פנאי להאריך: