שו"ת מהרש"ם חלק א ל״חTeshuvot Maharsham Volume I 38
א׳להרב הגאון וכו' מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י אבד"ק פלונסק ברוסיא.
1
ב׳מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו בדבר הנאמן במטבחים ומנקר שהי' בקהלתכם ובעת שנתקבל שילם לנאמן שעבר ששים רו"כ עבור זכותו ונתנו לו הקהל כתב בחת"י שבאם יעבירו אותו ממקומו או כשימות מחויבים המה לשלם לו או ליורשיו הסך הנ"ל שנתן לנאמן הקדום ובשנה העבר שחל"ח הנאמן וקבלו הקהל להם נאמן חדש ולא א"ל שמחויב ליתן ששים רו"כ ועתה בכלות שנה באו יורשי הנאמן הנפטר ותבעו מהקהל הסך הנ"ל והקהל רוצים שיתן זאת הנאמן שנתקבל מחדש לאשר הוא ירש מקומו ואם לאו יקבלו להם נאמן אחר שיתן זאת והנאמן טוען כי אחרי שלא התנו עמו בעת הקבלה ע"ז איננו מחויב בזה עכת"ד השאלה:
2
ג׳הנה בדין אם קבלוהו בסתם תלוי בשני דעות שבחו"מ סי' ס' אי הוי הקבלה לעולם ובתומים הכריע דגבי עני דהוי כנדר הוי גם בסתם לעולם אך דהיכא דאיננו אלא שכר פעולה אם כי בקצה"ח סי' רס"ד סק"ד כתב בפשי' דגם בזה אמירה לעני הוי כנדר והביא ראיה מתשו' מיי' וכ"ה במקנה קידושין (נ"ט) אבל בשו"ת בית שלמה בח"מ סי' י חולק עליו ודחה ראייתו והביא ראיה מהא דהשוכר את האומנין והטעו זא"ז אין לזע"ז אלא תרעומות וסתם פועל עני הוא ומוכח דבכה"ג שאינו מוותר כלום אינו בגדר נדר ואם כן שוב הוי סד"ד והקהל מוחזקים:
3
ד׳אך דיש לדון מכח המנהג כשמקבלים ש"ץ או שו"ב אין מעבירים אותו מאומנתו כל זמן שלא פשע כמ"ש הח"ס חאו"ח סי' ר"ה ר"ו וכן פסק בתשו' נחלה ליהושע סי' כ"ט דאין להקהל לסלק משרת הקהל כל זמן שלא קלקל דדוקא בקלקל והפסיד הוי שתלא וטבחא מותרה ועומד משא"כ בלא קלקל ועוד דאיכא חשדא שיאמרו שנמצא בו פסול ודמי להא דגיטין (נ"ט) דמערבין בבית ישן מפני החשד ע"ש וכיון שלא התנו עמו בשעה שקבלוהו נלע"ד שאינו מחויב ליתן הסך הנ"ל:
4
ה׳ובעיקר הדבר אם סתם לעולם משמע ראיתי בשו"ת ב"ש שם סי' י"ג שהעיר מהא דב"מ (נ"ו ע"ב) בהא דבעי ר"ז שכירות יש לו אונאה או אין לו וכו' מי כתי' ממכר סתמא כתי' והאי נמי ביומי' מכירה הוא ומבואר דהיכא דלא כתיב לעולם גם ממכר ליומא משמע ותי' דודאי גם ליומי' הוי בכלל ממכר אבל לא יתכן לומר דמשמע רק ליומי' וחפש למצוא סמוכין לסברא זו ובאמת שסברא כזו מפורש בתוס' קידושין (י"ג סוע"ב) ד"ה חדא וכו' דבמקום שמדבר מכל אדם הוי יבם בכלל אחר אבל הכא דבעי למימר דמותרת ליבם דוקא אם כן הוי יבם אחר דוקא עכ"ל וכה"ג ממש מבואר ברש"י ב"ק (מ"א ע"א) ד"ה היכא וד"ה אבל ובחי' הר"ן לחולין (י' ע"א) ע"ש:
5
ו׳ובדין אם בשכירות פועל שייך דין אמל"ג כמסלה"ד שהבאתי בשם שו"ת ב"ש שחולק ע"ד קצה"ח יש לי לדון שהרי יסוד סברתו דבמה שמבטיח לו שכירות פעולתו אינו מוותר לנגדו כלום ורמז שבתוס' קידושין (כ"ט ע"א) ד"ה משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה כתבו סברא כזו והוא שהקשו תפ"ל משום דאל"ג כמסלה"ד ותי' בתחלה דכיון שהיה בטעות שלא ידע שישתנה השער ל"ה כמסלה"ד והא דב"ב (קל"ג) מיירי בדבר שאין שומתו ידועה כגון מרגניתא וכו' א"נ י"ל דהתם כששם אותה פחות משווי' מתכוון לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמל"ג וכו' אבל הכא לא נתכוון לוותר כלל שכך היתה שוה באותה שעה ע"ש ואני מצאתי בירושלמי שם הלכה ו' בסופה דמפורש טעמא דמשכו במאתים משום דאמל"ג כמסלה"ד אך די"ל דהש"ס דילן בע"כ דלא ס"ל כן וקיי"ל כש"ס דילן ולפ"ז י"ל דבנ"ד גם לפי טעם א' שכתבו התוס' מפני שהי' בטעות שלא ידע שישתנה השער ה"נ בנ"ד לא ידעו הקהל שיבואו היורשים ויתבעו הסך שהבטיחו להם ולכן יוכלו לשנות עכשיו ממה שהבטיחו לזה ובפרט לפי טעם ב' שכתבו מפני שלא נתכוון לוותר ודאי דלא שייך בזה אמל"ג וכן הוא בריטב"א שם שדחה תי' א' שכתב בשם תוס' דטעמא דדוקא בדאיכא פסידא להקדש אמרי' דאל"ג וכו' וכתב דהנכון דמדינא קציצת דמים שהמוכר או הלוקח קוצץ דמים עם הגזבר לא חשיבא אמל"ג ולא נחית להכי וכו' ע"ש:
6
ז׳ויש לדון לפי דמבואר ביו"ד סימן רכ"ז דזבינא מציעאה הוי הנאה ללוקח ולמוכר אף שקונה אותו בשוויו ומבואר בט"ז חו"מ סוסי' ע"ב דלאו דוקא לענין נדרים אלא גם לענין ש"ש מיחשב הנאה ועוש"ה א"כ מהראוי לומר דאיכא בי' משום אמל"ג ודוקא בזבינא דרמי על אפי' דהוי רק הנאת מוכר ל"ש במכירה משום אמל"ג ועפ"ז יש לדון גם בשכירות פועל דמבואר בט"ז יו"ד סוף סי' רכ"א דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר דמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו ורמז לסי' ק"ס סכ"ג ושם רמז הט"ז להא דח"מ סימן ש"ו דהאומנין ש"ש הן בההוא הנאה שנותן לו ליטול שכר ע"ש הרי דמקרי טובה לפועל ויש לתמוה בהא דכתב הרשב"ץ והובא בב"י סימן רכ"ח וש"ך סק"מ דפועל יכול לחזור בו אע"פ שקבל חרם דהא דאין מתירין אלא בפניו דוקא מחמת טובה והב"י השיג דגם לר"ת בעה"ב עושה טובה לפועל שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו ולא הביאו מש"ס ופוסקים הנ"ל דהאומנים ש"ש הן בההוא הנאה וכו' ובע"כ דכונת הרשב"ץ כמ"ש הש"ך שם ומצאתי בתשו' מהר"ם ב"ב הישנות סימן ע"ב בדין מלמד שנתן ת"כ ללמוד עם בן בעה"ב עד פסח דאין להתיר שבועתו מפני שבעה"ב עשה לו טובה שהשכירו וכן האומנין ש"ש הן ואי משום מצוה דשלום ביתו האיכא כנגדו מצוה ד"ק ע"ש הרי שהבינו כולם דהא דהאומנים ש"ש הן מפני שבעה"ב עשה להם טובה אך דיש לתמוה דבש"ש דב"מ (פ' ע"ב) משני מתני' דכל האומנים ש"ש אפילו תימא כר"מ בההוא הנאה דשביק כ"ע ואגיר לדידיה הו"ל ש"ש ופריך אי הכי שוכר נמי וכו' אלא בההוא הנאה דתפיש ליה אאגרי ע"ש הרי דדחי לטעמא דאגיר לדידיה אולם י"ל דהיינו לר"מ דס"ל שוכר ש"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"י דשוכר ש"ש שפיר י"ל הך טעמא אבל ברש"י שם ד"ה ר"י אומר ל"מ כן והן אמת דהסמ"ע רסי' ש"ו העלה דבשכיר יום ליכא הך הנאה דשביק כ"ע אבל הש"ך חולק עליו וס"ל דאין חילוק ולפ"ז י"ל דבשכירות פועל שייך ג"כ דין אמל"ג כמסלה"ד כיון דעושה לו טובה:
7
ח׳אך די"ל לפמ"ש הט"ז סוף סי' ק"ס דל"ש בזה משום ריבית מפני שאינו מתחסר כלום וע' מח"א הל' ריבית סימן ט' א"כ אין בזה וויתור כלל כיון שהוא אינו חסר כלל א"כ לשי' ש"ס דילן ולשיטת התוס' ל"ש בזה דין אמל"ג ע"פ ב' התירוצים וכמ"ש אך דמ"מ מצד המנהג נראה דהדין כמ"ש. והנלע"ד כתבתי:
8