שו"ת מהרש"ם חלק א נ״גTeshuvot Maharsham Volume I 53

א׳להרב הגאון מו"ה משה מישל שמואל שפירא נ"י אבד"ק ראגאיוע במדינת ליטא בעהמח"ס הארת השמש.

ב׳מכתבו הגיעני וע"ד השאלה באחד שקנה קמח לפסח בעיר הסמוכה כעשר פרסאות והוליכם ע"י עגלונים עכו"ם מכפר סמוך כששה ווערסט ויען כי הגשם היה רב הוכרחו להתעכב בבית מקורה ביום ועש"ק ופנה היום הקדים היהודי הקונה שנסע עמהם והלך לעיר והעכו"ם העמידו שמנה העגלות בגורן א' בכפר שלהם ועמדו שם עד יום ב' בבקר וכחצות היום באו העירה והשקים היו תפורים מבחוץ כנהוג והקונה אמר שהחבישה ואזירה של השקים בעגלות היו הכל כפי שהניחם כי השקים היו כרוכים במחצלאות ולמעלה בתבן ולמעלה בכיסויי בגדים של הגוים ולמעלה חבושים בחבלים הדק היטב החבילה לעגלה קשורים בחוזק ולא הי' שום חותם על השקים זולת שאמר שהכיר שהתפירות עם העניבות בסוף היה כענין שתפר אותם וגם קשורים כפי שקשרם בעת הנחת הקמח על העגלות ויצאו מערערים על הקמח ויש ממנגדיו שאמרו שלא באו העגלות מכורכים כלל ולא קשורים רק השקים היו מונחים על העגלות עכת"ד השאלה והנה מה שהאריך כת"ר בדין הקמח אם צריך ב' חותמות אם יש בו איסור תורה והנה מכח חשש לתיתה בודאי הכל לפי המקום והזמן אך במ"ש הצ"צ סי' ל"ב והובא גם בח"י סי' תנ"ג דגם אם רק מיעוט מכבסין אסור משום דכל קבוע כמע"מ יש לדון לפמ"ש הה"מ פ"ב משבת ה"כ דאף שפירש לפנינו כיון שאין נ"מ בהספק עד שפירש למק"א לא הוי קבוע א"כ כשקונים הקמח קודם הפסח קודם ז"א הרי עתה אין נ"מ בהאיסור וכשיגיע ז"א כבר פירש מהקביעות וכה"ג כתב המג"א סי' תל"ט סק"ג בהא דבככר קטן תלינן שאכלו העכבר משום דהוי ס"ס והקשה המג"א הרי בעינן שיוודעו ב' הספיקות כאחד ותי' דכיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' ובאותה שעה כבר נודעו ביחד ע"ש הרי שהידיעה קודם ז"א הו"ל כלא נודע ובפמ"ג בא"א סק"א העיר מדברי הה"מ בהא דחתיכה בפי עכבר דהול"ל דדוקא אחר ז"א איכא דין קבוע ובלבוש מבואר דגם קודם ז"א ונדחק בזה אבל מדברי מג"א הנ"ל נראה דס"ל דמיירי לאחז"א דקודם ז"א הו"ל כלא נודע כלל ובזה מיושבים דברי התוס' פסחים (ט' ע"ב) ד"ה היינו תשע חנויות והביאו פירש"י בהא דט' ציבורין של מצה ואחד חמץ ואתא עכבר ושקל וכו' היינו תשע חנויות ופירש"י דקיי"ל דכל קבוע כמע"מ והקשה ר"י היכי מייתי ראי' מט' חנויות דהוי סד"א ואזלי' לחומרא והכא סד"ר הוא ותי' דמיירי שלא ביטל החמץ ותמהו הפ"י והא"ח דאכתי יבטלנו עכשיו ולפמ"ש א"ש דהכא הא בעכצ"ל דמיירי לאחז"א דאל"כ ל"ש דין קבוע כלל וא"כ הרי לאחז"א ל"מ ביטול:

ג׳אך גם אי נימא כדעת הלבוש י"ל דשא"ה דמיירי בזמן בדיקה ויש נ"מ לענין אם חייב לבדוק הבית בזמן בדיקה שתקנו חז"ל לבדוק לכן שפיר י"ל מדין קבוע אבל בקנה קמח קודם הפסח דבשעת קביעותו אין נ"מ כלל אלא לאחר שכבר פירש והגיע ז"א ואז כבר פירש מן הרוב:

ד׳ובפרט בכה"ג דנד"ד שהישראל קנה קמח של פסח אלא שע"י סיבה נשאר ברשות העכו"ם והעכו"ם הביא הקמח לבית ישראל א"כ את"ל שהעכו"ם החליפו הרי פירש מהקביעות שלא בפנינו א"כ פשיטא די"ל דכל דפריש מרובא פריש וגם הצ"צ מודה בזה ולכן אם רק מיעוט לותתין אין חשש על הקמח:

ה׳אך באם שהרוב לותתין בודאי אסור מה"ת דכל דפריש וכו' דהלתותין בחזקת חמץ כמ"ש בתה"ד סי' קמ"ט ורו"מ הביא בשם ס' מגן האלף דכיון דבעי שימור מה"ת מחזקינן איסורא בלתותין כדין דגן שנטבע בנהר. וא"כ הכל לפי הזמן והמקום:

ו׳אכן עוד העיר כת"ר דבשנה הזאת שהי' שם גשמים הרבה בעת הקציר ורוב חטים יש בהם מצומחים הרבה יש לחוש יותר בלתיתה דבמעט לתיתה יתחמצו הגרעינים אולם בעניי לא אדע מהו דהגרעינים שצמחו בלא"ה הם חמץ ואותן שלא צמחו הרי שלטו בהם הגשמים ולא פעלו בהם לחלוחית ובמה איפוא נמציא עליהם חשש ע"י הלתיתה יותר מבשאר חטים והן אמת שראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב חא"ח סי' ל"ט בדין חטים של שמורה שי"ב מצומחים עד שאין ס' לנגדם והעלה דאין להתיר ע"י ברירת המצומחים מהם עד שיהי' ס' דמ"מ אין זה בכלל שימור משעת קצירה כיון שהי' בהם חשש שנשרו במי הגשמים אבל היינו לענין שמורים אבל מ"מ כשרים לשאר מצות וגם בגוף דבריו יש לפקפק ובשו"ת שם ארי' בהוספות סי' י"א מבואר להיפוך דאדרבה בחטים שמורים יש להקל יותר לתלות גם המצומחים מליחות החטים ע"ש ומדברי הסמ"ק שהובאו במש"ז סי' תנ"ג סוסק"ב מבואר דמותר לברר יפה המצומחים עד שיהא ס' נגד המצומחים ובכלבו העתיק ג"כ ד"ז ביתר ביאור דהיינו כהא דפסחים (ל"ג) דאחמיץ במחובר ע"ש א"כ פשיטא דאין חילוק בין חטים שמורים או לא כיון דאין החשש על אחר קצירה אלא על הזמן שהי' עוד במחובר אך באמת אם רוב החטים יש בהם צמוחים הרבה שאין ס' לנגדם בלא"ה י"ל דאיכא איסור תורה דהא מבואר בתשו' ח"ס חא"ח סי' קכ"ט דחטים מצומחים בכשרים הוי מבשא"מ בטעם ואף דבתשו' בר"א חא"ח סי' ל"ו העלה בפשי' דהוי מב"מ וכ"ה בנש"א כלל קכ"ו אבל מצאתי בכתבי הגה"צ בעל דע"ק שכתב ג"כ דאינם שוים בטעמא ודוקא בשמא הויין מב"מ ולכן דינם כמבשא"מ וכן מצאתי במנ"י כלל ל"ט אות ט"ז שכ"כ בפשיטות בדעת הסמ"ק ושכ"ה בעט"צ (ובמה שפלפל שם בענין ביטול יבש ביבש קו"פ תמהני מתשו' רשב"א שבמג"א סוסי' תמ"ז סקמ"ה דהוי בכלל ניכר האיסור ואינו בטל כלל) וגם בשו"ת עט"ח חא"ח סי' ה' הוכיח כן קצת מתשו' הר"ן וא"כ בלא"ה איכא איסור תורה וע' במש"ז סי' תמ"ה סק"ד די"ש של פסח צריך ב' חותמות דהוי מבשא"מ אבל בתשו' נו"ב מ"ת או"ח סי' ס"ו מבואר להיפוך דבשוים בשמא בעינן שינוי גמור בטעמא ע"ש ועפ"ז יש מקום לדון גם בנ"ד אבל מ"מ קשה להקל נגד דעת כל הגדולים הנ"ל ולכן באם רוב החטים י"ב הרבה מצומחים י"ל דהוי איסור תורה וצריך ב' חותמות ולפי מ"ש כתר"ה דכיון דרבים המה ריחים של קיטור ושם אין לותתין כלל אין כאן חשש של תורה ולפמ"ש גם בלא לתיתה איכא בשנה זו חשש של תורה:

ז׳אך לפמ"ש רו"מ שהקמח הזה הי' טוב ויפה מאוד ולא הי' באפשר להחליפו שיהי' לו ריוח הרבה רק איזה ריוח מעט ובכה"ג אין לחוש לחילוף וכמ"ש כה"ג הר"ן וש"ך סי' קל"ו סק"ב א"כ ה"נ בנ"ד אך דמ"מ עכ"פ בעינן חותם א' דבלא חותם כלל גם בריוח מועט חיישי' כמ"ש הפר"ח סי' קי"ח סקל"ו להוכיח כן וכ"ה בבית מאיר שם אך דהתם מבואר דדוקא בדליכא טורח אבל במקום טורח לא טרח בשביל ריוח מועט וא"כ בנ"ד אם היו קשורים ומהודקים היטב בהתבן ומחצלאות וחבלים בחוזק וגם כיון שהי' המשקל מכוון והיו צריכים לחזור ולשקול השקים שפיר י"ל דבשביל חשש ריוח מועט אין לחוש לחילוף וע' תשו' מבי"ט ח"א סי' ר"ח באמצע התשו' בכ"ז:

ח׳ומ"ש רו"מ דהקשר הוי סימן כדמוכח בב"מ (כ"ג ע"ב) דבקשר שאין הכל רגילים בו הוי סימן וכ"ה באו"ה שער כ"ב די"א ודי"ב קשה בעיני לסמוך ע"ז דודאי העכו"ם עצמם עשו הקשרים כיון שהיו הרבה עגלות ואין דרך שיעשה הישראל הקונה בעצמו כל הקשרים ומ"ש בשם ס' רב טובך סי' נ"ט שהתיר בקדרה מכוסה ומחופה במטפחת מהודק ומקושר דלא גרע מחותם א' דלא גרע מסתימת מגופה מהודקת היטב שהתיר בתשו' עבוה"ג סי' צ"ח דהוי כחותם א' וה"נ בזה ורו"מ פקפק בדבריו והנה לא ראיתי ספר זה אבל בודאי אין לסמוך על דבריו חדא שהרי בתשו' שבו"י ח"א סוסי' ס"ג כתב ע"ד עה"ג שאין דבריו מוכרחים להקל נגד דעת האחרונים ושגם העה"ג עצמו לא הקיל אא"כ יש עוד צד להקל ע"ש ועוד שאם אמרו בסתם יינם דקיל אפי' משאר איסור דרבנן יאמרו להקל במקום שיש חשש איסור של תורה וגם אין לדמות טרחא לטרחא ובודאי לפתוח הכיסוי של מטפחת שסביב הקדרה והקשר איננו טרחא גדולה כ"כ וחלילה להקל אך בנ"ד באם ששקלו כל השקים והי' המשקל מכוון י"ל דהמשקל סימן כדאי' בש"ס דב"מ (כ"ג) וחו"מ סי' רס"ב ואף דמבואר במהרי"ט ופר"ח סי' קי"ח סוסקל"א דאין להקל ע"פ המשקל גבי גבינות היינו משום שהדרך שנחסר מהמשקל בדרכים משא"כ בנ"ד אבל לא ביאר רו"מ במכתבו אם שקלו הקמח אבל י"ל דהעכו"ם מירתת עכ"פ שלא יתפס אם ישקלוהו וכה"ג מבואר בתשו' מהר"ם שיק יו"ד סי' פ"ג לענין מדה וצע"ק וע' בתוס' ע"ז (דף ע' ע"ב) ד"ה לא מסרה וכו' אם מצאן הישראל כמו שהניחם מלאים כשרים דכוותי' ואשכחן גבי בגדים וכו' כמו שהניחם טהורים וכו' ע"ש וה"נ י"ל בנ"ד:

ט׳ומ"ש כת"ר מדברי הט"ז סי' קי"ח סק"ג שפסק כהב"ח דבדיעבד מהני מפתח במקום חותם והש"ך בנה"ך חולק עליו יעוין בתשו' הר המור סי' י"ג שהסכים להט"ז ודלא כהש"ך אבל בסי' י"ד פסק כהש"ך וגם בפרי תואר סק"ז פסק כהט"ז אבל בתשו' ח"צ סוסי' ל"ט פסק בפשי' דמפתח אינו כלום:

י׳ומ"ש שהקונים אמרו שמכירים בטב"ע את הקמח הנה לפמ"ש הט"ז רסי' ס"ג סק"א דדוקא בדרבנן מהני טב"ע של כל אדם אבל בדאורייתא דוקא ת"ח נאמן בט"ע א"כ לפמש"ל דהכא איכא חשש של תורה שוב ל"מ ט"ע של מי שאינו ת"ח וע' בב"י א"ע סי' קל"ב בשם הראשונים דהיכא דיש לחוש שמא משקר משום הפסד שכרו או שלא יהי' עליו תרעומות אפי' מכירו בט"ע אינו נאמן אלא במגו וכ"ה בב"ש שם סקי"ג ומכ"ש בנ"ד שנוגע להפסד גדול ואף דמבואר בריטב"א ובדה"ב שבב"י א"ע סוסי' קנ"ג דבאיסורים כל א' נאמן ע"ע בט"ע בדבר שהוא שלו וברשותו ודוקא במה שהוא ביד אחר אינו נאמן אלא צ"מ ע"ש וע' בנה"ך יו"ד רסי' ס"ג ובמש"ז שם בשם רמב"ן ורשב"א מ"מ הרי מהא דסי' קל"ב מבואר דבמה שנוגע להפסדו אינו נאמן ומכ"ש במקום הפסד רב כזה וגם יש לפקפק בגוף הט"ע של קמח אם יש להכירו וכמ"ש כת"ר בעצמו ולפמ"ש הבל"י סי' ס"ג בשם נ"ש אין ע"ה נאמן בט"ע כל דהו ולשי' שפ"ד שם בעי' שבעתן העין וכ"ה בנו"ב מ"ת א"ע סי' ס"ב וע' תשו' ר"מ שיק יו"ד סי' פ"ג ושבט מיהודה לחולין (דף צ"ה):

י״אומ"ש רו"מ די"ל בנ"ד דהעגלונים לא מרעו נפשייהו להחליף דומיא דאומן לא מרע נפשי' הנה בש"ך יו"ד סי' ש"ב סק"ד מבואר דדוקא בדבר שיכול לעמוד על הבירור וכ"ה במש"ז א"ח סוסי' רנ"ג בביאור יותר וא"כ מאן יימר דבנ"ד הוא כן וגם לפמ"ש בתשו' ח"צ סוסי' ל"ט יש לפקפק בהיתר זה ע"ש ותבין:

י״בומ"ש עוד דכיון שהקמח טוב ויפה מאוד אין לחוש לחילוף הנה במג"א סי' תקי"ז סק"ג מבואר כעין זה וע' בש"ך יו"ד סי' ר"א סקט"ז וסי' רע"א סק"ו ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ד סוסי' רצ"ט שפסק ג"כ בפשי' דבאינו נהנה בחליפין אין לחוש כלל:

י״גומ"ש רו"מ מדברי מהרי"ט ופר"ח הנה אני מצאתי בפסיקתא פ' פרה ילמדנו רבינו פרה אדומה וכו' אם מותר לישראל ליקח מן הגוים כך שנו רבותינו אין לוקחין וכו' דברי ר"א וחכ"א לוקחים ומ"ט של ר"א וכו' מפני שהגוים חשודים על העבירות להחטיא את ישראל וכו' ומייתי עובדות שעשו להכעיס להחטיאם ומ"מ דעת חכמים שאין לחוש לכך וע' בש"ס דע"ז (כ"ג ע"א) טעמים אחרים אבל מ"מ מהפסיקתא מוכח דפליגי בזה ר"א ורבנן אבל י"ל דהתם טעמא דרבנן משום שהיו מקובלים סימנים להכיר בפרה כמבואר בפסיקתא שם לכן לא חששו לזה וע' תשו' ח"צ סי' ל"ט שהאריך לדחות כל ראיות מהרי"ט בזה ופסק ג"כ דהיכא דאינו נהנה בחלופין אין לחוש לכך ע"ש, וע' בכר"ש לאו"ח סי' תנ"ג בשם תשובה מאהבה ח"א סי' ס' שהתיר קמח של פסח שהי' ביד עכו"ם בלא חותם ואין הספר ת"י לידע טעמו ונימוקו:

י״דאולם באם האמת כדברי המערערים שלא היו העגלות מכורכים וקשורים מסביב קשה להקל לענ"ד שהרי הקונה אמר שהוליך אותם כרוכים וקשורים היטב וכיון שהוכחש מהעדים שהעידו שהובא הקמח בלא כריכה וקשירה א"כ יש הוכחה שהעגלונים נשתמשו בהקמח שהרי יש ריעותא לפנינו דומיא דחביות סתומות ונפתחו דסי' קכ"ט סי"א וסי"ב וסי' ק"ל ס"ח וה"נ הרי הוא הוליכם כרוכים וקשורים ופתחו העכו"ם הקשרים:

ט״וובפרט לב' לילות הראשונים אין להקל בזה בשום אופן וע' בכנסי"ח סי' קמ"ה אות ב' והנלע"ד כתבתי:

ט״זובדבר מ"ש בענין כלי זכוכית לפסח שי"ל דהוי ס"ס שמא הלכה דאינו בולע ושמא פולט ע"י הגעלה יעוין בזל"א הספרדי אות פסח לסי' תנ"א ג"כ להקל בשעה"ד:

י״זובדין כלי בלעך גלויזירט שהעיד ששמע מהגאון מוהר"ש זאנוויל מווארשא שהי' בפאבריק ובחן שרוב המינים שעושין מהם הגלויז מועיל בהם הגעלה ומיעוט יש בתוך המינים הנ"ל שאין מועיל בהם הגעלה ולכן אינו מכשירם לפסח ע"י הגעלה כיון דחמב"פ במשהו ורו"מ צידד דשמא ע"י התערובות משתנה גם החרס הנה כיון שא"א לברר ד"ז כעצמים בבטן וכו' איך נבא להקל אבל שמעתי שאם מושחים הכלי מבפנים ומבחוץ בשמן ונותנים הכלי לתוך האש הוא מתלבן היטב ואין בו חשש קלקול כלל ואני הבאתי סמוכין מדברי הר"ש פ"ח דשביעית מ"ח דע"י השמן והאש הכלי מתחסם אלא דשם מיירי בכ"ח אבל מ"ש רו"מ מהא דפי"א דכלים ברזל טמא וכו' אם רוב מן הטמא וכו' וכן מן החלמא ומן הגללים כבר ראיתי לגדול א' בתשו' שהעיר בזה וסיים בעצמו שאין לדמות דיני טומאה לדיני או"ה לענין בליעה אך דכיון דהגלויז הוא רק קליפה וסתם כלי יש ס' כנגד הקליפה א"כ בשאר איסורים הוי ככלי שדרכו להשתמש בשפע אבל לענין חמב"פ אין מזה מקום להקל זולת ע"י ליבון וכמ"ש: