שו"ת מהרש"ם חלק א ס׳Teshuvot Maharsham Volume I 60

א׳להרב הגדול וכו' מו"ה יעקב יוסף הכהן ראבינאוויטץ נ"י אבד"ק קלאכוצק ברוסיא פןלין. קונטרסו הגיעני וע"ד השאלה בשו"ב שנתן כתב לחוכר קריפקע מהקהל כתב באו"ש שלא ישחוט בלא קוויטל ועבר ע"ז והנה מעכת"ה האריך בדין שבועה בכתב והביא בשם השב יעקב שהביא ראי' ממגלה (י"ח) הי' כותבה וכו' אם כיון לבו יצא ופריך היכי דמי וכו' ואי כתיבה כדיבור דמי שפיר יצא והח"ס יו"ד סי' ר"כ תי' עפ"ד התוס' בגיטין דהיכא דכתי' אמירה לא סגי בכתב וה"נ במגלה דכתי' אמר עם הספר לא סגי בכתיבה ורו"מ כ' לתרץ בזה קו' המפורשים ע"ד הירושלמי דדייק ממתני' דהי' כותבה דפורים מותר בעשיית מלאכה והקשו דכל איסור מלאכה הוא רק ביום ודלמא מיירי התם בלילה ותי' כת"ר דהא במעשה א"צ כונה רק בדיבור א"כ בשלמא ביום דכתי' אמר עם הספר לא סגי בכתיבה לכן בעי כונה אבל בלילה י"ל דמהני כתיבה ולא בעי כונה עכת"ד וזה כביר כתבתי בהסכמתי לספר בית יצחק על מגלה ליישב קו' המפורשים הנ"ל בפשיטות עפמ"ש הפמ"ג או"ח סי' ס' להקשות לפמ"ש המג"א בשם רדב"ז דבדרבנן א"צ כונה ואמאי תנן במגלה אם כיון לבו יצא הרי מגלה הוי רק מדרבנן ותי' דד"ק כשל תורה דמי א"כ לפמ"ש הנו"ב דדוקא של יום הוי מד"ק אבל של לילה הוי רק מדרבנן א"כ הדק"ל אמאי קתני שם אם כיון לבו יצא וא"כ א"ש דברי הירושלמי:

ב׳אבל מ"ש רו"מ דבכתיבה דהוי מעשה א"צ כונה יש לפקפק לפמ"ש ר"ת בטעמא דעדות בכתב דביכול להעיד בפיו מהני משום דראוי לבילה וכן העלה התומים סי' צ"ו בטעמא דשבועה בכתב דמהני משום דראוי לבילה א"כ בלא כיון לבו דאי הוי באמירה לא יצא גם בכתב לא יצא ובזה י"ל קו' הח"ס סי' רכ"ז בהא דגיטין ל"ה דבניסת אין מדירין משום דמיפר לה בעל והקשה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם רב"א דטעמא דמהני שאלה בנדר משום דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ נדירנה בכתב דהוי מעשה ול"מ הפרה ע"ש ולפמ"ש ניחא דכיון דכל תועלת הנדר בכתב משום דראוי לבילה א"כ מהני הפרה כמו בדיבור:

ג׳ודרך פלפול אמרתי ליישב קו' הח"ס הנ"ל דהנה בתשו' ב"א יו"ד סי' נ"ד חקר בנשבע שלא ישבע ועבר ונשבע דלא יחול השבועה דאעל"מ והעלה דלשי' מהריט"ץ כן הוא ובמק"א ביארתי דגם לשי' תוס' תמורה דבאיסור שבדה מלבו א"ע מהני היינו דלא אלים איסור שבדה מלבו לבטל מעשה אבל הכא דגם המעשה הוא רק שבועה שבדה מלבו לכ"ע אעל"מ ובפרט לשי' הגמ"ר בודאי כן הוא ועפ"ז הקשיתי בהא דאלמנה נודרת ליתומים הרי בתוספות שם הקשו דתאכל בפנינו הככר שנדרה ממנו ותי' דאינה חוששת אלא באיסור שתעשה כל ימי' ולא במה שתעבור פ"א ולפ"ז ק' מה מועיל במה שנודרת הלא תוכל לישבע מקודם עד"ר שלא תדור וא"כ אם תדור לא יחול הנדר ואף שתעבור בשעת נדר הרי אינה חוששת לפ"א אולם לפמ"ש בשיו"ק פ"ה דפסחים דהא דאעל"מ דוקא בלאו שלוקין עליו ולא באיסור עשה או בלאו שא"ב מעשה [ומה דקשה ע"ז מהא דפריך בתמורה מתורם מרעה על היפה י"ל דלהס"ד הוי ס"ל שאין חילוק ולמסקנא דרבי קרא דתורם מהני י"ל דה"ה בכל מקום דליכא מלקות] א"כ גם בשבועה דהוי לאו שאב"מ א"ע מהני א"כ מיושב קו' הח"ס דנדירה בכתב דנודע דעת תשו' חו"י דבשב"כ לוקין עליו דהוי מעשה א"כ שוב יש לחוש שמא נשבעה שלא תדור ואם תעבור ותדור בכתב דאיכא מעשה שוב אעל"מ אך לפמ"ש בשעה"מ פ"א מק"פ בשם ריטב"א דר"ה סובר א"ע מהני א"כ הדק"ל:

ד׳אולם נראה לפמש"ל בשם תומים דשב"כ מהני משום דראוי לבילה ונודע מש"ס דחולין (פ"ג ע"ב) ורש"י דבמוקדשין דאסור להוסיף על הבנין אינו ראוי לבילה (ועמ"ש בדע"ת סי' א' סקצ' דבר נחמד בזה) א"כ א"ש דאם תדור בכתב יש לחוש שמא נשבעה שלא תדור בע"פ א"כ גם אם תדור בכתב לא יועיל כלל דכיון דאסורה לנדור בע"פ שוב א"ר לבילה ולא יחול הנדר בכתב כלל וא"ש:

ה׳ובסוגיא הנ"ל אמרתי דבר נחמד ליישב קו' הרי"מ בחידושיו לגיטין בהא דפריך על ר"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם הרי בנזיר (דף כ"א:) איכא פלוגתא דאמוראי אם בעל מיגז גייז או מיעקר עקר א"כ דלמא סובר ר"ה דמיעקר עקר א"כ לפמ"ש הרמב"ן ושעה"מ דהכא א"א בפתח ולא בחרטה למפרע כיון שהנדר הי' בשביל סיבה ליטול כתובתה אלא דבכה"ג סגי בחרטה דהשתא חכם מתיר רק מכאן ולהבא א"כ בשלמא בלא ניסת י"ל דמדירין שתאכל לפנינו כקו' התוס' וא"כ לא יועיל התרת החכם למפרע כיון דהכא החכם רק מכאן ולהבא מתיר אבל בניסת אין בזה תועלת דכיון שהבעל מיעקר עקר גם בלא פתח א"כ גם כשתאכל לפנינו לא תעשה איסור כיון דהבעל יפר לה ומיעקר עקר למפרע ומה פריך הש"ס, ונראה בהקדם ליישב קו' הרי"מ שם בהא דניסת אין מדירין והקשה התו"ג הא יכולים להדירה בתנאי אם לא תחזיר להיתומים מה שמקבלת מהכתובה עתה חנם תאסר בקונם ואם תחזור לא יהי' נדר דבזה לא יוכל הבעל להפר דליכא עינוי נפש שבידה להחזיר ותי' דדלמא לפעמים לא יהי' בידה מעות להחזיר ויפר לה וע"ז הקשה סאזימ לפמ"ש הרמב"ן דחיישי' להפרת בעל או להתרת חכם דהא כיון שהנדר לתועלת היתומים א"י להתירו שלא בפניהם כקו' התוס' ותי' הרמב"ן דהכא שכבר גבתה כתובתה ונאסרו כל פירות שבעולם עליה אין כאן תועלת עוד ליתומים במה שלא יתירו לה הנדר דהא גם אם תחזיר לא יופקע נדרה לכן מתירים לה א"כ לפ"ז הדק"ל שידירוה באם לא תחזיר להם מה שמקבלת תיאסר ויהיה בזה תועלת ליתומים וא"א להתיר לה נדרה דגם אם לא יהיה לה מעות איכא תועלת אם לא יתירו נדרה דשמא תתעשר ויהי' לה עכ"ד ונראה דכבר נודע קו' שעה"מ והפלאה כתובות (ע"ד) אמאי מהני תנאי בנדרים הרי א"א לקיים המעשה ע"י שליח כמ"ש התוס' נזיר (י"א) ותי' בהגמ"ר דכתובות והפלאה שם דדוקא במעשה בעי' שיהי' אפשר ע"י שליח אבל בנדר דדיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ למשה"ת וכבר העליתי בחיבורי לחו"מ רסי' קפ"ב דכל נדר שאין לו התרה מקרי מעשה כיון שבדיבורו מתעביד מעשה ודמי לתמורה דמקרי מעשה משום דאין נשאלין עלי' והבאתי מתוס' ב"ק (ק') דמפורש סברא כזו וא"כ אם מדירין אותה באופן שלא יועיל התרה שוב מקרי מעשה א"כ הכא שלא יועיל התרת חכם משום דצריך לפרט הנדר או שמדירין עד"ר ולגבי בעל מהני הפרה אלא שידירוה ע"י תנאי שלא יוכל להפר א"כ הוה הנדר מעשה ושוב לא יחול התנאי כיון דא"א ע"י שליח ותנאי בטל ומעשה קיים וגם אם תחזיר המעות תיאסר בהפירות ושוב איכא עינוי נפש וגם ליכא תועלת ליתומים ושוב יועיל התרה לכן אין מדירים אותה בכה"ג וא"ל דא"כ נימא איפכא דאם יועיל התרה שוב הוה רק כל הנדר דיבור וא"צ משה"ת וחל התנאי ול"ה ע"נ וא"י להפר אבל ז"א דהתרת חכם בלא"ה לא יועיל כיון שנעשה עד"ר או משום דצריך לפרט ורק הפרת בעל יועיל ושפיר מקרי הנדר מעשה כיון דבעל מיגז גייז וחל הנדר עכ"פ עד שעת הפרה ושפיר בעי' משה"ת והתנאי בטל ושפיר הוי ע"נ לכן אין מדירין ואף דבנדרים ("ט) מבואר דגם בנזיר שמשון מהני תנאי אף דל"מ התרה אך לפמ"ש בתשו' חו"י וכס"ד סי' ר"ד דהא דאין לנ"ש התרה רק מדרבנן א"ש ומעתה מיושב שפיר קו' הנ"ל בהא דפריך על ר"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וכו' דאי נימא דר"ה סבר מיעקר עקר א"כ הדק"ל אמאי בניסת אין מדירין הרי יוכלו להדירוה ע"י תנאי אם לא תחזיר מה שנוטלת ולא יהי' ע"נ ולא יוכל הבעל להפר כקו' התו"ג מאי אמרת הרי כיון שאין מועיל התרה הוי הנדר מעשה ובעי' משה"ת ולא חל התנאי כלל כיון דא"א ע"י שליח ותנאי בטל ושוב איכא ע"נ ז"א דנימא להיפוך דאם איכא ע"נ ומהני התרה שוב הוי רק דיבור ומהני תנאי ול"ה ע"נ וא"ל דמ"מ הוי מעשה כיון דהבעל מיפר רק מכאן ולהבא וכמש"ל דז"א דאי סובר ר"ה מיעקר עקר לא הוי מעשה כלל רק דיבור ותיקשי דגם בניסת אמאי אין מדירין ובע"כ דסובר מיגז גייז ופריך שפיר, ודו"ק כי חריף הוא:

ו׳ובעיקר דברי הח"ס שהביא רו"מ דהיכא דבעינן אמירה א"א בכתב הנה הרמב"ן פרשת יתרו בפסוק ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן וכו' וכמוהו ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה והוא פסוק בד"ה (ב') ובמד"ר שם כן הוא דעת ר"א שאמר כן בכתב ור"י סובר שליח שלח לו והרמב"ן דחה דא"א שיהי' ע"י שליח וצ"ע שלא הזכיר מהמד"ר כלל ועכ"פ מפורש דגם אמירה אפשר בכתב וצ"ל כונת תוס' בגיטין דר"י דמפרש ע"י שליח ס"ל דל"ש לשון אמירה בלשון תורה בכתב אבל בלשון ב"א יתכן גם אמירה בכתב וכבר נודע מ"ש הרשב"א בנדרים (נ"ה) דבד"ה איכא קראי דמשתעי בלשון ב"א וה"נ יתכן ויאמר בכתב:

ז׳אבל לדינא א"א להקל בשב"כ שהרי בהגהת מח"א על טור אה"ע (לדף קי"ט) הביא בשם הרשב"א שפסק להדיא דבכתב אני נשבע לעשות דבר פ' ה"ז שבועה כמוציא בפיו ובתשו' רשד"ם יו"ד סוסי' פ' הביא כן מתשו' הר"י הלוי ומי יבא אחריהם להקל נגדם:

ח׳והנה עוד חקר מעכת"ה בהא דכתב הכ"מ פי"ב מטו"א דהא דבעינן גבי הכשר ניחותא דבעלים משום דאא"א דשא"ש והגר"א חידש דבמעשה כיון דאדם אוסר דשא"ש ה"נ מקבל הכשר והעיר רו"מ דכיון דמשכח"ל בלא מעשה לא מקרי מעשה וחזר ודחה דבלא מעשה הרי לא יחול משום דאא"א דשא"ש אך לפ"ז תמה ע"ד המאירי שכתב דהא דמהני שאלה בתרומה משום דמועיל במחשבה משא"כ במעשר דל"מ במחשבה ובע"כ כונתו דבתרומה כיון דמהני במחשבה גם בתורם במעשה מהני שאלה משא"כ במעשר דדוקא במעשה ולהנ"ל קשה דהאיכא נ"מ גם בתרומה בהמעשה שלא יועיל שאלה ושפיר מקרי מעשה לא אדע מהו דהא אי אמרי' דכיון דמשכח"ל גם בלא מעשה שיחול התרומה כל זמן שלא ישאל הרי גם בעושה מעשה בהפרשתו מועיל שאלה ושפיר אמרי' באמת דלא מקרי מעשה ועוד דהתם עכ"פ גוף ההפרשה חל גם בלא מעשה לכן לא מקרי מעשה ואף שיוכל לישאל עליו מ"מ כל זמן שאינו שואל עליו חלה התרומה אבל הכא הרי בלא המעשה אין ההכשר חל כלל:

ט׳ומה שחידש בישוב ד' רמב"ם שהשמיט בדין טמא במוקדשין בדאמר ברי לי שתמה הנו"ב והעלה כת"ר עפ"ד הכ"מ הנ"ל דהתוס' הקשו במה הוכשר דדם קדשים אינו מכשיר ומ"ש דהעבירו בנהר הרי קק"ל ממון גבוה ול"מ הכשר לשי' קצה"ח סי' ת"ה וצ"ל דהש"ס אזיל לרבה בר עולא דס"ל כעולא אביו דאדם אוסר דשא"ש אבל לדידן שפיר פסק רמב"ם:

י׳הנה גם אני דרכתי בסגנון זה ובענין אחר דהנה בחולין (קי"ח ע"ב) פליגי רב ור"י בדין אם יש יד להכשר ופליגי בקרא ובסברא דלרב מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וגם סבר דהכשר לאו תחלת טומאה הוא ור"י ס"ל דנדרש גם לפני פניו והכשר תחלת טומאה ובב"מ (צ"ה) פליגי רב אחא ורבינא בדין פשיעה בבעלים ג"כ אם מקרא נדרש גם לפני פניו וקיי"ל בכל התורה ר"א לחומרא ורבינא לקולא כדאי' בפסחים (ע"ד) א"כ סובר רב אחא כרב ואליבא דרב ל"ש לומר כסברת הכ"מ דא"י להכשיר שלא מדעת בעלים שהרי הכשר לאו תחלת טומאה הוא ובחולין שם פריך רב אחא ממתני' דהכל שוחטין ואהא מוקי לה בטמא במוקדשין א"כ לר"א לשיטתו שפיר י"ל שהוכשר בהעבירה בנהר ואף דקדשים אין לו בעלים חל ההכשר אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם דגם בלא אמר ברי לי לא הוכשר וא"צ שיאמר ברי לי:

י״אועפ"ד הכ"מ אמרתי ליישב הא דחולין ל"ג השוחט בחו"ע ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ופריך טעמא דלא יצא דם הא יצא דם אין נאכלין בי"מ אמאי וכו' הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר ודלא כר"מ וכו' ונשאלתי דבלא"ה לא אתי כר"מ דהא ס"ל דמע"ש ממון גבוה א"כ אינו מקבל הכשר לשי' קצה"ח ואמרתי דכל טעמא דרמב"ם משום דאא"א דשא"ש והרי ר"מ סובר ביבמות (פ"ג) דאדם אוסר דשא"ש וה"ה דמכשיר דשא"ש והרמב"ם וכ"מ קאי לדידן דקיי"ל דאא"א דשא"ש ועמ"ש בחיבורי גי"ד בקו"א שבסופו אות מ' קושיא נפלאה בש"ס דזבחים (צ"ד ע"ב) עפ"ד קצה"ח הנ"ל ולפמש"ל דרבינא סובר דהכשר תחלת טומאה תקשי טפי דהתם הא קאי אליבא דרבינא יעו"ש וימצא בביאור היטב:

י״בומה שהעיר כת"ר דכיון דבהכתב כתב שאם יעבור יאסר שחיטתו כנבלה וטרפה אם מה ששחט בשל אחרים יהי' אסור דאף דאא"א דשא"ש הרי אומן קונה בשבח כלי ואף דבשחיטה מקלקל הרי לפמ"ש הכר"ו סי' י' בעוף ל"ה מקלקל א"כ יהיו העופות אסורים הנה אדרבה בכרתי סי' י' הוכיח דגם בעוף הוי מקלקל אלא שהביא בשם דמש"א דמסופק בזה אבל הכא אי נימא דמה"ט אסורה השחיטה א"כ ליכא שבח כלי כלל ולא קנה ושוב אינו אוסר ואף שתיקן מידי אמה"ח זהו רק קצת תיקון ודוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה חייב אבל בעלמא מקלקל הוא ולפמ"ש בעין זוכר מערכת ק' בשם ק"א דכל דין אומן קונה בש"כ הוא רק מדרבנן והרי במתפיס ואומר שיהי' כנ"ט הוא רק חומרא דרבנן דהא הוי מתפיס בדבר האסור וכל דין אקב"כ הוא רק ספיקא ובדרבנן להקל אבל בשו"ת ברכת יוסף יו"ד סי' ה' העיר לאסור גם מה ששחט בשל אחרים עפ"ד הרא"ה דאיהו לא שרי לה ואסורה באכילה וגם משום דנימא דאעל"מ ע"ש בזה:

י״ג[ובגוף דין אומן קבש"כ כתבתי במק"א להוכיח מהא דיו"ד סי' ק"כ סעי' י' וש"ך סקכ"א דהוה מדאורייתא] ובדבר מה שהביא סוגיא דשבועות (כ"ד) דפריך לרבא דסובר דגם באיסור שבועה חל בכולל ממתני' דיש אוכל וכו' ומייתי גם דברי ר"מ דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת ותמהו המפרשים למ"ל לאתויי מדברי ר"מ הרי גם מדברי הת"ק לבד קשה ג"כ דליתני שבועה וכו' ופלפל בדבר נחמד ואשר אנכי אחזה בזה בישוב קו' המפורשים בהקדם ליישב קו' תוס' ד"ה יש אוכל בהא דפירש"י הכא דמוקדשין חל על חלב בכולל מגו דחל על אבשר שהוא נגד ש"ס דכריתות דמבואר שם דכיון דאקדשה מגו דאתוסף איה"נ אתוסף נמי איסור אכילה ונראה דהנה התוס' בד"ה מיגו וכו' הקשו בהא דפריך ליחשוב שבועה דהא בקל על חמור לא חייל כולל וה"נ שבועה הוי קל על חמור ור"ל דשבועה בלאו וחלב בכרת ותי' דגם חלב קיל משבועה שכן הותר מכללו אצל חיה והקשה במחנה לוי דאכתי מה פריך דלמא מוקי רבא הך מתני' כריה"ג דס"ל בפסחים (כ"ג) דחלב לא מקרי הותר מכללו דבבהמה מיהו לא אישתרי ותי' דהא מוקדשין דחל על חלב משום כולל והוי נמי קל על חמור דמעילה בלאו (וגם לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה מ"מ הרי גם מיתה ביד"ש קיל מכרת כדאי' בפסחים ל"ב) ומהראוי שלא יחול בכולל ובע"כ משום דחלב הותר מכללו ובע"כ דלא סבר כריה"ג ופריך שפיר ע"ש וא"כ מיושבים דברי רש"י דהכא בע"כ ס"ל להמקשן דטעמא דמוקדשין אינו משום מוסיף דהא מבואר בתוס' יבמות (ל"ג ע"ב) ד"ה אמר ר"י וכו' דבמוסיף חל גם בקל על חמור א"כ אי טעמא משום מוסיף הדק"ל מה פריך ליחשוב שבועה הרי י"ל דבקל על חמור לא חל בכולל וא"ל דגם חלב קיל שהותר מכללו דלמא ס"ל כריה"ג דחלב לא הותר מכללו ובע"כ דהמקשן הוה ס"ל דטעמא דמוקדשין הוא רק משום כולל דאיה"נ לא מקרי מוסיף וא"כ בע"כ דהך מתני' ס"ל דלא כריה"ג דאל"כ אמאי חל מוקדשים על חלב ולכן פריך שפיר, וא"ל דאף דאיה"נ לא מקרי מוסיף הרי עכ"פ הוי איסור חמור א"כ אכתי י"ל דמתני' סבר כריה"ג והא דמוקדשין חל בכולל משום דהוי חמור משום איה"נ ז"א די"ל דמוקדשין קל בשנים שהוא רק בלאו וגם יש לו היתר בשאלה קודם שנשחט ונזרק כהלכתו כמ"ש התוס' בכריתות (י"ג:) וחלב לא קיל אלא בחדא שמותר בהנאה וגם הותר מכללו פריך שפיר ולכן הוכרח רש"י לפרש כאן דטעמא דמוקדשין חל אחלב הוא משום כולל אבל למסקנא שפיר מפרש הש"ס בכריתות דטעמא משום מוסיף:

י״דאך דלכאורה יש לדון על תי' המחנה לוי הנ"ל שכתב דהוכחת המקשן דלא אתי כריה"ג מדחל מוקדשין אחלב לפמ"ש הב"י יו"ד סי' ס"ד בשם הרשב"א דהא דדרשי' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבעינן דבר השוה בשלשתן למעוטי חלב האלי' דליכא למימר דאצטריך למעוטי חלב חיה די"ל דכיון שאיסור חלב נאמר בפ' הקרבנות דבר הלמד מענינו שלא אסרה תורה אלא חלב הקרב למזבח וחלב חי' אינו ראוי למזבח והביא בשם רמב"ם דכל שם חלב חד הוא מה שהוא המוטב כמ"ש ואכלו את חלב הארץ ואין לך דבר טוב כדבר העולה לגבוה ע"ש א"כ י"ל דמה"ט חל מוקדשין אחלב דאיך נימא שלא יחול ההקדש א"כ אינו ראוי להקרבה כמ"ש הב"י יו"ד סי' ר"ג דכל קרבן צריך שיחול עליו ההקדש קודם כניסתו לעזרה וכ"ה בת"כ ר"פ ויקרא (וע' בקרן אורה לזבחים (ע') שהוכיח דת"ק דר"מ שהוא ר' יהודה היכא דאאחע"א גם איסור לקברו בין רשעים גמורים ליכא) א"כ ליכא איסור חלב כלל ואיך נימא שאין ההקדש חל על איסור חלב אך י"ל למאי דאיתא בחולין (ע"ה) ותוס' שם (פ"ט) ד"ה בולדות וכו' דאיסור חלב לא חל עד חודש ט' בעובר א"כ משכח"ל הקדש היכא שהוקדש עובר בבטן אמו וא"ל דא"כ איך חל החלב על ההקדש י"ל דמשכח"ל בהקדישו שיחול ההקדש בהגיע חדש ט' ובאים בב"א החלב וההקדש וכיון דעכ"פ משכח"ל הקדש בחלב שוב י"ל דבעלמא אין מוקדשין חל על חלב ומ"מ איכא איסור חלב כיון דמינו ראוי להקרבה כמו דחלב חולין אסור אף שהוא אינו ראוי לגבוה אלא דכיון דבמינו ראוי לגבוה וה"נ בזה. אולם לפמ"ש הפ"י קידושין (ס"ב) וקצה"ח סי' ר"ט דלמ"ד אא"מ דשלב"ל ה"נ א"י להקדיש עובר א"כ לא משכח"ל בכה"ג ושוב י"ל דטעמא דמוקדשין חלב אחלב משום דאל"כ לא יהי' משכח"ל איסור חלב כלל ולעולם דהך תנא סובר כריה"ג דחלב לא הותר מכללו והדק"ל מה פריך וליחשוב שבועה הרי י"ל כקושי' התוס' דבקל על חמור לא חל בכולל וחלב לא הותר מכללו להכי מייתי מדברי ר"מ דסובר ג"כ כת"ק דחייב משום כל הנך אלא דמוסיף נמי שבת והרי ר"מ סובר דאדם מקנה דשלב"ל וכן אדם מקדיש עובר ושפיר משכח"ל הקדש בכה"ג בהקדיש העובר בהגיע חדש ט' ולשיטתו צ"ל דטעמא דמוקדשין חל אחלב משום כולל וס"ל דלא כריה"ג אלא גם חלב הותר מכללו ולכן פריך שפיר דליחשוב שבועה, וא"ש ודו"ק היטב:

ט״וונחזור לעניננו בגוף הנידון אין נ"מ באיסור השבועה דגם בגוף ההעלמה במעות המכס שזכה בו השוכר בכח תקנת הקהל כבר נתבאר בחיבורי דע"ת סי' ב' סק"מ דמשום איסור גנבה אין לו להיות שו"ב לרבים ומ"ש כת"ר מדברי הב"ח שתי' הא דנגנבו לו גדייו וכו' דלא תיקשי לשי' רמב"ם דצריך לבדוק לו סכין משום דשאני דברים שבממון הנה דברי הב"ח הם בקו"א והביא בשם פרישה שתי' דדוקא במומר בפרהסיא או דדוקא אם עבר פעמים רבות והוא תי' דבכל שאר עבירות יש להחמיר לדעת רמב"ם משא"כ בגונב דבר מאכל כמ"ש לא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב דבזה אפי' מוחזק כמ"פ אין לו דין מומר אבל כ"ז בשוחט ליחיד אבל לרבים הרי מפורש בתשו' פאה"ד שהובא גם ביד אפרים סי' א' דבגנב בשר לא יהי' עוד שו"ב לרבים ועוד דהיכא דאיכא חימוד ממון שוב יש לחוש ג"כ שע"י שנחשד בשביל למלא נפשו יכשיר ג"כ הטרפה למלא נפשו ובדע"ת שם הבאתי מכמ"ק דבשו"ב שהוחזק לגנב גם המיעוט יכולים להעבירו ע"ש עוד בזה ובפרט בחתם ג"כ בכתב בתו"ש בדבר הנוגע לתקנת הקהל ע"ש סקמ"ז וסקמ"ח וע"ש סקנ"א בשם תשו' רי"ץ הרא"ש:

ט״זולכן לענ"ד יש להעבירו באם שנתברר שעבר כמ"פ ועכ"פ אין להכשירו אא"כ יצרף עמו אחר שיבדוק לו סכינו וטעיב בבדיקת הריאה ובקבד"ח ע"פ ראות עיני ב"ד:

י״זוביתר דברי פלפוליו הנעימים לא הספיק כעת הזמן לעיין ולכתוב חוו"ד ואתו הסליחה.