שו"ת מהרש"ם חלק א ס״זTeshuvot Maharsham Volume I 67

א׳להרב הגאון וכו' מו"ה אברהם מנחם מיינדיל שטיינבורג נ"י אבד"ק סניאטין. מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר מה שנשאל מעכת"ה באיש א' שהי' טובע בנהר ובדרך נס ניצול ובצאתו קבל ע"ע בנדר שלא יכתוב לשון אשכנז קודם התפלה (אם כי פרנסתו הוא מזה) ויאמר תהלים וילמוד החק בכל יום קודם התפלה של שחרית ויתן חומש ממה שירויח בכל יום לעניים וכעת דחיקא לי' שעתא מאוד ומה שמרויח אינו מספיק לו כדי צרכו ואשתו חולנית ואיזה בני' נעדרו ממנו ר"ל ומתיירא לנפשו פן ח"ו נכשל בעון נדרים ובא עתה להתיר לו נדרו מנתינת חומש מדוחק פרנסתו וגם אמירת תהלים והחק קודם התפלה א"א לו לקיימו כי תפלה בציבור עדיף וא"א לו להמתין כ"כ בתפלתו ורוצה להתיר לו שיאמר התהלים והחק כל היום והעיקר אצלו להתיר הנתינת חומש אך דהרדב"ז סי' קל"ד הובא בהגהת רע"א ובפ"ת כתב לנדות החכם שמתיר נדר של צדקה דמפסיד לעניים ומעכת"ה צידד דבנ"ד גם בלא התרה יש להקל וכהא דסי' רל"ב סט"ז בשם תשו' הרא"ש בדין מי ששידך בתו ונדר נדוניא ונתקלקלו החובות דפטור דהוי אנוס ובח"ס סי' רכ"ח כ' דלא משום אונס התיר דעניות שכיח והו"ל לאתנויי רק דהוי כאנן סהדי וכמו שהתנה בכך בפירוש וכת"ר הביא משום דנזיר (י"א ע"ב) דגם בבא האונס אח"כ הוי בכלל נדרי אונסין וא"צ התרה ובאס"ז שם בשם הרא"ש הקשה דלא דמי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר אבל הכא חל הנדר קודם האונס ותי' דמיירי שאמר הריני נזיר לזמן ידוע שיתחיל אז נזירותו וקודם שהגיע הזמן אירע האונס ע"ש וזה סותר לתשו' הרא"ש הנ"ל והאריך בפלפולו היקר בישוב הדבר:

ב׳והנה לענ"ד בפשיטות לק"מ דגם בתשו' הרא"ש שהבטיח ליתן מעות היינו בשעת נישואין כשיכניסנה בעלה כנהוג וקודם נישואין נתקלקלו החובות וא"כ לא הי' חלות השבועה רק אחר חלות האונס ודמי שפיר לנדרי אונסין וכדברי הרא"ש באס"ז נזיר הנ"ל וז"פ:

ג׳ובאמת דהמעיין בתשו' רשד"ם חיו"ד סי' ק"ד שממנו מקור ד' הח"ס שהביא כת"ר ימצא שהביא בשם הרמב"ן בתשו' שהקשה בהא דפותחין בנולד דשכיח דא"כ א"צ התרה דדמי לנדרי שגגות ותי' דשגגה ואונס היינו שהי' בשעת הנדר אבל אם אין בעיקר הנדר שגגה ואונס אף שאירע האונס אח"כ ל"מ כלל והוא נגד תשו' הרא"ש ונדחק בישובו ובאמת שגם בתשו' ריב"ש סי' שפ"ז מבואר דדוקא אם הי' האונס בשעת מעשה אבל אם נתחדש אח"כ צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור על ל"ת:

ד׳אבל לפמ"ש אין סתירה כלל:

ה׳אכן עוד נראה דהנה הריטב"א ונימוק"י פ"ג דנדרים העלו דהא דנדרי אונסים פטורים היינו בנדר בקו"ע וכשיהי' לו לעשות ארעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדר ואפי' רק הפסד ממון דלא אסיק אדעתי' ואפי' אונס דשכיח פטור כיון שאין חלות השבועה עד שעת מעשה וביני וביני ארעו אונס אין הנדר חל אבל בנדר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא לעבור במעשה בידים לא משתרי אלא היכא דשרינן בנבלה ושאר איסורי תורה ע"ש ולכאורה הוא נגד ש"ס דנזיר (י"א) הנ"ל דמוקי פלוגתא דר"ש ורבנן באמר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי כו' שאיני יכול לחיות אלא ביין כו' דפליגי בנדרי אונסין והרי התם בנזיר, הי' הנדר בשוא"ת וכשיעבור וישתה יין ויקבור מתים יעבור בקו"ע ואפ"ה במקום אונס פטור והוא תמי' גדולה לכאורה ואולם נראה דמטעם זה הוכרח הרא"ש שהובא באס"ז שם לפרש דמיירי באמר הריני נזיר לזמן ידוע שיתחיל אז נזירותו וקודם הגעת הזמן חל האונס והיינו דכיון דעיקר הטעם דבנדר בשוא"ת ל"מ אונס לפטרו הוא משום דבשוא"ת חל הנדר מיד וא"כ בכה"ג שנזר לזמן ידוע שוב כיון דאירע האונס קודם הגעת הזמן שפיר האונס פטרו ומעתה מיושב היטב סתירת דברי הרא"ש דבנידון תשו' הרא"ש גבי נדר למשודכת דהי' הנדר לעשות בקו"ע בזה שפיר האונס פוטרו בכל גווני ודוקא בנזיר דהוי נדר להיות בשוא"ת בזה בעי' שיחול האונס קודם הגעת הזמן וז"ב ונכון:

ו׳ומדברי הריטב"א הנ"ל יש סתירה לדברי רשד"ם וח"ס הנ"ל שכ' דכיון דעניות שכיח לא מיפטר מטעם נדרי אונסין ובריטב"א מבואר דדוקא בגיטין ושאר מקומות ל"מ אונס דשכיח משא"כ בנדרים יעו"ש טעמו וגם מבואר מזה כדברי רדב"ז סי' רצ"א שהביא בהגהות רע"א סי' רכ"ח סנ"ב שהביא כת"ר שפסק בנדר לצום לזמן ונחלש דאין פותחין בחולי דלא שכיח ותמה כת"ר מש"ס דנזיר הנ"ל ומד' ריטב"א הנ"ל מבואר דבכה"ג שהי' הנדר בשוא"ת כיון דחל מיד אינו בכלל נדרי אונסין:

ז׳ובעיקר הדין הנה הט"ז סי' רט"ו ובש"ך סי' ר"ד הביאו בשם מהר"ם מ"ץ במי שנדר לתת מעשר מהריוח ומטה ידו ונתחרט וכו' דיכול לחזור בו דהוי דשלב"ל רק מ"מ מדין נדר חייב לקיים נדרו וכהא דח"מ סי' רי"ב ע"ש בט"ז ומבואר דס"ל דלא הוי בכלל נדרי אונסין ואולי י"ל דהתם רק במטה ידו קצת שלא הגיע לגדר אנוס משא"כ בנ"ד וי"ל עוד דדוקא בנתחייב ליתן דבר קצוב האונס פוטר משא"כ בנתחייב ליתן חלק ריוח הרי אם נתמעט הריוח גם החלק נתמעט ול"מ אונס לפטרו וצ"ע אך לענ"ד כיון דקיי"ל ביו"ד סי' רמ"ז ס"ב דלעולם אין אדם מיעני מן הצדקה שנ' והיה מעשה הצדקה שלום והוא מלשון הרמב"ם א"כ לא נוכל לדונו כדין אונס דבודאי לא מן הצדקה מתחסרת פרנסתו ומדוע איפוא יהי' נקרא אנוס עי"ז:

ח׳ומ"ש כת"ר מתשו' מהרי"ט ח"א סי' א' יעוין מש"ך סי' רל"ב סקכ"ב בשם מהר"ם גלאנטי בנידון של מהרי"ט ממש להיפוך מד' מהרי"ט ועוד נ"ל ראי' מתשו' הרא"ש שבטור א"ע סי' קי"ח ראובן חייט שנשבע ליתן לשמעון חצי ריוח ועתה אין בידו לפרנס אשתו וכו' ומוכח דס"ל דלא מיפטר מטעם אונס ע"ש ודו"ק וע"ע בב"י יו"ד סי' רל"ח שהביא ג"כ תשו' הרא"ש הנ"ל וע' תשו' ר"ב אשכנזי סי' ל"ה דמבואר דלא כדעת ר"מ גלאנטי וש"ך סי' רל"ב סקכ"ב הנ"ל והעלה דעניות לא מיקרי אונס כיון דשכיח והו"ל לאתנויי והביא מהרדב"ז שפסק ג"כ כן והעירני ח"א מהירושלמי פ"ה דנזיר ה"ג) ואולם בדין אם להתיר לו שהביא כת"ר בשם רדב"ז דיש לנדות החכם המתיר נדר של צדקה מפני שמפסיד לעניים הנה מלבד שדברי רדב"ז גופי' לא נזכרו בשום פוסק הנה נראה דגם הרדב"ז לא קאמר רק היכא דבידו לקיים נדרו רק שמתחרט ובא לישאל דלשי' כמ"פ נדרי צדקה אין ניתרים אלא בפתח וע' במח"א הל' צדקה סי' ה' ובש"ך סי' רנ"ח סק"ד בשם ר"ב אשכנזי ובמק"א הבאתי מהמלחמות שהובא בש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ו דמפורש דנדרי הקדש ניתרים בין בפתח בין בחרטה ועכ"פ כיון דבא לעבור בשאט נפש בזה ס"ל דאין להתיר לו וגדולה מזו מצאתי בא"ז הגדול בשו"ת סוסי' תשמ"ח דאם נשבע ליתן מנה לפלוני אין נשאלין עליו כיון דאפי' בלא שבועה י"ב משום מחוסרי אמנה ע"ש אבל היכא דבא לישאל מדוחק וכהא דסי' ר"ל בהג"ה וכהא דנ"ד ובפרט בשכבר נכשל דהוי דבר מצוה כמ"ש הרשב"א שהובא במל"מ לענין נדר עד"ר בודאי לא יעלה על הדעת לנדות את הנזקק להתיר לו וע' תשו' רב"צ אשכנזי סי' ט"ו ועבה"ג סי' י' דמבואר דלא כהרדב"ז הנ"ל [וע' שו"ת ר"מ מינץ סי' ע"ג דאם הנדר הי' על דבר אחר לקיימו רק שקיבל ע"ע קנס לצדקה א"כ מסתמא הי' דעתו לקיים הנדר ולא יתן לצדקה שוב בודאי מותר להתיר לו נדרו] וראיתי לכתר"ה בקונטרסו שצידד בזה עפ"ד הסוברים דנדר בלשון שבועה ל"מ כלל ואמנם הנה הב"י סוסי' רנ"ט בבדה"ב בשם רי"ו כ' דבצדקה גם בנדר בלשון שבועה איכא עכ"פ משום בפיך זו צדקה וע' בתשובת ח"ס יו"ד סי' ר"כ באורך בזה והביא מתשו' הרא"ש ג"כ דלדבר מצוה מחויב לקיים ע"ש והיכא דהי' עד"ר גם בכה"ג מחויב לקיים וכדמוכח גם מתשו' הרמב"ן וע' נו"ב מ"ת יו"ד סי' קמ"ה:

ט׳ובדבר מה שמסופק השואל אם נדר עד"ר והביא כתר"ה דברי הפ"י בגיטין דהא דנדר עד"ר אין לו התרה הוא רק מדרבנן וא"כ י"ל דסד"ר להקל אך די"ל דאתחזיק איסורא ובזה העיר לשי' הסוברים דדיעבד מהני התרה וכל האיסור רק לענין לכתחלה א"כ ליכא חז"א לזה עכת"ד הנה בגוף דברי הפ"י לכאורה יש להביא ראי' להיפוך מש"ס דיומא (י"ח) דמשביעין אותו על דעתם שלא יתן האש מבחוץ וקשה הרי כיון דגם באכלה כולה נשאלין א"כ יוכל לישאל אח"כ בפני ג' צדוקים ויעקר השבועה למפרע ומה הועילו בשבועתם ועוד דהיה בידו לישאל עוד קודם יו"כ אחר שהשביעוהו ובע"כ משום דהוי על דעתם ועד"ר אין לו התרה ואי נימא דהוי רק מדרבנן א"כ הרי צדוקי לא יחוש לזה כלל ובע"כ דהוי מדאורייתא. אך דיש לפקפק דהא כבר הקשה הח"ס חא"ח סי' קע"ו דהא לפ"ד הצדוקי הו"ל נשבע לבטל המצוה כיון דלפי דעתם צריך לתקן מבחוץ ותי' דהצדוקי' ס"ל דנשבע לבטל המצוה חלה השבועה כיון דלא ס"ל דרשת חז"ל דלהרע או להטיב למעט מצוה ע"ש וא"כ כיון דגם עד"ר היכא דהוי לדבר מצוה י"ל התרה א"כ אכתי תיקשי מה הועילו בתקנתם וי"ל דהתם טעמא משום דמסתמא ניחא לרבים במצוה אבל כאן הרי לדידן הוי איסורא ולא ניחא לן אך לפמ"ש בתשו' פ"י ח"א חא"ע סי' י"ב דהיכא דאיכא איסורא בדבר גם אם הרבים מוחים מהני התרה גם בעד"ר א"כ הדק"ל שהרי לפי דעת הצדוקי איכא איסורא לכנוס בלא נתינת האש מקודם אבל נראה דכיון דכל היתר נדרים ושבועות פורחים באויר כדאי' בחגיגה י' א"כ הצדוקי' לא ס"ל כלל דין היתר שבועה ונדר ולכן אין לחוש לזה כלל [ובתשו' אחת כתבתי דיש לפקפק בתי' זה והוכחתי מזה דעד"ר מה"ת ל"מ התרה ואכמ"ל]:

י׳ואולם יש להביא ראי' לשי' הפ"י מש"ס דב"ב (קכ"ז ע"ב) דפריך לרבנן יכיר למ"ל כו' אלו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב לי' כו' וקשה הרי נ"מ בנשבע שלא ליתן לו ואף דבידו למיתשל הרי משכח"ל היכא דנשבע עד"ר דא"ל התרה ובע"כ דגם עד"ר הוי רק מדרבנן והתם דקאי אקרא של תורה פריך שפיר אך י"ל לשי' תוס' סוכה ל"ג דגם היכא דאסור למעט מ"מ הוי בידו י"ל כיון דגם בנשבע שלא ליתן מ"מ היכא דעבר ונתן אי עביד מהני לשי' תוס' פ"ק דתמורה שפיר הוי בידו ובמק"א העירותי מדברי תוס' זבחים (צ"ה ע"א) ד"ה מכניסו פחות מג' דגם למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו ל"ה כנכנס כולו והוא תמוה דהא אסור לחתכו ובע"כ דמ"מ הוי בידו וכן צ"ל כה"ג בתוס' יבמות (כ') גבי ראוי להקמת זרע ואכמ"ל אבל מתוס' זבחים (ל"ד) מוכח להיפוך:

י״אויש לדון בזה מהש"ס דשבועות (כ"ט) בהא דכשהשביע משה את ישראל א"ל דעו שלא על דעתיכם אני משביע אתכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי כו' ומסיק כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו ופירש"י כי היכי דתהוי ע"ד אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר עד"ר א"ל הפרה ע"ש וכ"ה בתשו' רשב"א ח"ד סוסי' רצ"ד ומוכח דמדאורייתא א"ל התרה והן אמת דלפמ"ש התוס' שם דליכא למילף מהכא דין עד"ר די"ל דעת הקב"ה שאני א"כ אין ראי' אבל מלשון רש"י ורשב"א ל"מ כן ועוד דגם התוספות לא כתב רק כלפי מ"ש דאין לדייק מכאן דעד"ר היינו בשנים וכן מצאתי בחי' רשב"א שם שכ' דדעת הקב"ה שאני דהוי בצירוף בית דינו והוי שפיר שלשה והיינו דאנן קיי"ל דעד"ר בשלשה אבל עכ"פ הא דעד"ר א"ל התרה הוי מה"ת וע' בר"ן פ"ג דמ"ק שכ' שם דמשה הי' ב"ד עם הקב"ה דמשה רב גוברי' ועדיף מפמליא של מעלה דהא התורה נקראת על שמו וגם נ"ל ראי' ברורה מתשו' הרשב"א ורמב"ן' שהובא בב"י יו"ד רכ"ח בדין מי שנשבע שלא ישחוק שום שחוק במעות ונשתטה וחזר ונשתפה כו' וצידד שם די"ל דרוח רעה הוי חשש סכ"נ וסיים וז"ל ואפשר דמן הספק נשאלין לו אם יש בו דעת לישאל אם הוא לפעמים חלים דאפשר דאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת וא"נ משום שי"ב סכ"נ עכ"ל ומבואר דהיכא דפרט הרבים הוי מדאורייתא:

י״בומכל הלין מוכח דעד"ר הוי מדאורייתא וסברא הוא כיון דתלה על דעתם וגם במהרי"ק שרש נ"ב הקשה בהא דמכות (כ"ב) בהא דיש חורש כו' וליתני שבועה כו' מידי דאיתא בשאלה לא קתני וליתני בנשבע עד"ר ונדחק בישובו ומוכח דהוי מה"ת ולוקה עליו וזהו ראיה ברורה:

י״גודרך פלפול י"ל קו' המהרי"ק דנודע מהתוס' גיטין (ל"ג) שהקשו בכל נזיר הרי הוי הס' שמא ישאל ותי' מדלא שאל עד עתה חזקה שלא ישאל עוד ובתוס' מכות (ט"ו) מפורש היטב וא"כ בנשבע עד"ר דלשי' רשב"א ומל"מ פ"ו משבועות אחר שכבר עבר מהני שאלה דהוי ד"מ שוב הוי ה"ס ול"ש חזקה מדלא שאל שהרי עד עתה ל"ה יכול לישאל ושפיר מיושב קו' המהרי"ק ויש לדון מזה במ"ש התומים סי' ע"ג ע"ד תוס' גיטין הנ"ל ע"ש ותבין וקצרתי:

י״דומ"ש כת"ר מהא דלשי' הר"א דיעבד מותר יש לי לדון דכבר תמהו עליו מש"ס דגיטין דמשני בהא דנודר ועובד דגם למ"ד א"צ לפרט ניחא דמיירי עד"ר והא דיעבד מותר ונראה ליישב בפשי' לפמ"ש הלח"מ פ"ד מיבום הל' י"ז דהיכא דאיכא ב' פסולים דלכתחלה גם דיעבד אסור ע"ש א"כ הרי בהא דנודר ועובד הוי הנדר לדבר איסור דאין להתיר לכתחלה לכ"ע רק דדיעבד מותר ולזה משני עד"ר ושוב איכא ב' איסורי לכתחלה וגם דיעבד אסור ובזה מיושב קו' התוס' מדוע לא משני לעיל בהא דנודרת ליתומים דפריך דלמא אזלא לחכם ושרי לה להס"ד דא"צ לפרט הנדר וא"ש (אך יש להביא סתירה לזה מש"ס דיבמות (ק"ד) דעבד רבה ב"ח עובדא במוק וביחידי ובלילה ואמר שמואל כמה רב גוברי' דעביד כיחידאה מאי קשיא אי מוק סתמא תניא או לילה סתמא תניא כו' ובתוס' הקשו דהא נהי דדיעבד כשר מ"מ לכתחלה פסול ולהנ"ל הרי התם גם דיעבד יופסל כיון שעשה ב' פסולים לכתחלה ביחד ובע"כ דלאו כללא הוא) וא"כ גם בנ"ד כיון דבכלל הנדר שלא יכתוב שאר לשונות קודם התפלה דבאמת אסור לעשות חפציו והוי גדר מלתא דאיסורא ואם יתירו מקצתו יהי' ניתר כולו שוב אין להתיר כלל וא"כ איכא תרתי וגם דיעבד אינו מותר אך י"ל לשי' תשו' רמב"ן ורשב"ץ דבנדר ע"י סיבה א"צ פתח מעיקרא וסגי בחרטה דהשתא ובכה"ג אין שאר הנדר ניתר עסי' רכ"ט וע' בס' בני אהובה פכ"ד מאישות שהעלה דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ן אבל אין דבריו מוכרחים למעיין אך לפמ"ש התו"ג בגיטין שם היכא דאינו עוקר מעיקרא גם הר"א מודה דבעד"ר גם דיעבד אינו מותר ושוב מצאתי בשו"ת רשב"ש סי' ק"ע דלשי' ר"ת ורשב"א דדיעבד מותר הוא משום דעד"ר רק דרבנן ע"ש וכבר הוכחתי מרשב"א גופי' להיפוך ובע"כ דכונת רשב"א כמ"ש הש"ך סי' רכ"ח סקס"ט וגם דיעבד אסור:

ט״ואך בכ"ז יפה כ' כת"ר דבנ"ד דכבר עבר כמ"פ הוי לדבר מצוה כמ"ש הרשב"א ומל"מ ובכה"ג גם עד"ר י"ל התרה וגם כיון דלא פרט ע"ד פלוני לשי' כמ"פ לא הוי עד"ר ולכן יש להתיר לו שבועתו אבל בלא התרה אין בידי להקל והנלע"ד כתבתי: