שו"ת מהרש"ם חלק ב ק״וTeshuvot Maharsham Volume II 106

א׳ב"ה א' במדבר תרנ"ט ברעזן להרב הה"ג חו"פ וכו' מו"ה יעקב יוסף הכהן ראבינאוויץ ז"ל אבד"ק קלאבוצק רוסיא:

ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בס"ת שנמצא בו אות מן השם בן ד' הקדוש שנדבק לאות אחר והסופר אומר שניכר שנעשה לאחר הכתיבה והביא מד' נו"ב מ"ת יו"ד סו' קס"ט דבנדבק לאחר כתיבה אין להתיר למחוק דשמא הלכה כהסוברים דלאחר כתיבה אינו פוסל ואין למחוק בחנם הגה בגוף הדבר הגם שבחידושי רע"א לאו"ח סי' ל"ב סט"ז פסק דכיון שעושים ד"ז משום ספק שמא הלכה דפסול מקרי ג"כ ע"מ לתקן וגם בתשו' ב"א יו"ד סי' ס"א העיר בסברא זו והביא מתשו' הר"ן שבב"י יו"ד סי' רכ"ח לענין חל הנדר אבל בתשו' גבורת אנשים לאבי הש"ך ז"ל סי' ח' מבואר כסברת נו"ב וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות והבאתי מתוס' חולין (ד' פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר וכו' דאם אשה היא זה הטמטום אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחי בא ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה וכו' אבל הכא ליכא צורך היום כלל וכו' ע"ש והרי טמטום ספק איש ספק אשה כמבואר בש"ס שם ואיכא צורך לצאת י"ח הספק ובע"כ דגם בכה"ג כיון דלפי צד הספק שהיא אשה ליכא צורך אין כאן אפי' צורך קצת וה"נ בנ"ד וגם הבאתי ראי' מתשו' מהרי"ל שהובא במג"א סי' תק"ט סק"ב וע"ש ביד אפרים ותבין אך דא"מ לדינא העליתי דהדיבוק שנעשה בין האותיות מותר למחקו שאין בו שום קדושה דאף דגם בלא כונה רבים מחמירים שלא למחוק היינו משום דסתמא לשמה כמ"ש הרדב"ז ח"א מי' ע"ז וזה דוקא במה שראוי וצריך להאות אבל מה שמקלקל צורת האות אדרבא סתמא לאו לשמה קאי כמ"ש כה"ג בתוס' נזיר (ד' כ"ח סוע"א) ד"ה משום וכו' דכיון דהפר לה וכו' שוב אין עומדין וכו' דסתמא שלא לשמה קיימי וכו' ע"ש וכ"ה ברדב"ז שם וע' בסנהדרין דף מ"ח ע"א) דחזי לי תפיס לי' וכו' ובט"ז א"ח סי' תרע"ב סק"א:

ג׳אולם הנה רו"מ העיר דגם לשי' הנו"ב הרי אי נימא דאסור פ למחקו משום קדושת השם לא הוה ראוי לבילה ופסול וכבר נשאלתי בזה מהרב המוץ דק' קאזיווע והביא ג"כ מהמש"ז סי' ל"ב סקי"ח ושם הארכתי אם משום איסור מחיקת השם מקרי אינו ראוי לבילה או דנימא דרק אריה רביע עלי' כמו באיסור שמת ומקרי ראוי לבילה אף שאסור למחוק משום חשש קדושת השם ובפרט אי נימא דליכא במחיקה אלא איסור דרבנן דאפי' בנטפלין לשם דעת כמ"פ דהוי רק מדרבנן ומכ"ש בזה א"כ פשיטא די"ל דמקרי ראוי לבילה ועתו"ס פסחים (דף פ' ע"א) ד"ה אתה מדחהו וכו' וא"ת השתא כשמשלקהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחניגתו שא"י לבא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא ולעשות ביום ראשון מה"ת דתחומין דרבנן וכו' ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון וכו' אבל הכא מחזי חזי אלא שא"י לבא וכו' ע"ש, ובתוס' חגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה אלא וכו' דהתם גברא בר חיובא ואריה הוא דרביע עלי' שא"י לסמוך וכו' ומוכח דגם בכה"ג שהוא ערל וטמא אמרי' דהוי רק ארי' רביע עלי' והנה רו"מ הביא ג"כ ראי' מהא דיומא (דף ז' ע"ב) דפליגי ר"ש ור"י בציץ אם מרצה באינו על מצחו דלר"י אינו מרצה ור"ש אמר כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ומבואר שם דבנשבר הציץ לכ"ע אינו מרצה כי פליגי בתלוי בסיכתא ונראה מזה דמשום דראוי להיות על מצחו מרצה א"כ אכתי תיקשי ביו"כ שא"א לו להיות על מצחו אמאי מרצה ובע"כ דבכה"ג מקרי ראוי לבילה ובאמת דלפ"ז לא הוה צריך להוכיח מיו"כ דממקומו הוא מוכרע דאר"ש מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי לא בעי מיעל לביהכ"ס ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא אבל י"ל שאינו מטעם ראוי לבילה אלא דהציץ מרצה כל זמן שיש ציץ בין מונח על מצחו בין תלוי על הסיכתא משא"כ בנשבר דליכא ציץ שירצה:

ד׳ומ"ש ראי' מהתוס' חולין (ד' מ' סוע"א) ד"ה חייב וכו' שהקשו אמאי חייב משום ש"ח הא אינו מתקבל בפנים דאין קרבן יחיד קרב בשבת ותי' דכיון דאם זרק הורצה חייב ולא מקרי מחי"ז דאינו אלא משום דאיו העשה דוחה לל"ת דשבת הרי היכי דבדיעבד מועיל מקרו ראוי כיון דרק ארי' רביע עלי' הנה מלבד דהתם איכא ריבויא דקרא לחייב אחוץ כל הפסולין שאם עלו לא ירדו כמ"ש התוס' שם מש"ס דזבחים (דף ק"ט) א"כ אין ראי' למק"א ועוד דכבר כתב בשו"ת ב"א חאו"ח סי' כ"ג דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' ולא תליא כלל אם עלו לא ירדו וע' בט"א חגיגה (דף ט') מה שתמה ע"ד התוס' הנ"ל ממשנה פ"א דכריתות דמוכח דלא כנזילוקם וע"ע בצל"ח פסחים (דף צ"ז ע"ב) ותשו' מהר"י אסאד חא"ח סי' קצ"ו באמצע התשובה והנה בתוס' כתובות (דף ל' ע"א) ד"ה א"ב כתבו דאנוסת ומפותת עצמו אף דאם נשא נשוי ולא יוציא מ"מ כיון דלכתחלה לא ישא מדאורייחא אינה ראוי' לקיימה קרינן בה ע"ש הרי דאף דבדיעבד לא תצא הוי בכלל אינה ראוי' לקיימה כיון דמדאורייתא לא ישא וגם מוכח מזה דאי הוי רק מדרבנן הוי בכלל ראוי' לקיימה:

ה׳ומ"ש רו"מ מפלוגתת רש"י ותוס' חולין (דף ד') אי הוי בר דמים י"ל דכיון דאסור רק מדרבנן וכבר כתב הה"מ פ"א מאישות ה"ד דבדרבנן לאו כ"ע זהירי לכן הוי בר דמים וע' תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' צ"ו דדוקא בגזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן אמרי' כן א"כ עכ"פ לענין ממון אמרי' כן וע' רשב"א יבמות (דף ל"ו) דמשמע להיפוך מסברת מהר"י אסאד ועכ"פ אין ראי' משם לנ"ד:

ו׳והנה מה שהביא רו"מ בשם הא"ח שצידד לומר דקודם מ"ת לא הי' בלשון אכילה גם איסור הנאה אני מצאתי כן בתשו' מהרי"ל סי' קס"א וז"ל מטיבותא אמינא דאפי' לר' אבהו אין איה"נ מאמה"ח דמדאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי דהקישה לדם לא נאמר לגוי וא"כ נמי א"ב אמ"ה לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל וכו' ע"ש וכפי הנראה ס"ל דגם לר"מ כן הוא ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם רפ"א מחו"מ שכתב דחמב"פ אסור בהנאה מדכתי' לא יאכל ותמהו כולם דהא הרמב"ם פסק כר"א דגם לא יאכל משמע איה"נ ורו"מ האריך למעניתו בפלפלו היקר לקדש דחמץ שיש היתר לאיסורו לאחה"פ אין ראי' דמשמע איה"נ אלא דחזקי' בע"כ ס"ל דלאחר זמנו בלאו אבל הנה בירושלמי מבואר סברא זו לענין חדש דמותר בהנאה משום שקבע הכתוב זמן לאיסורו וגבי חמץ לא משני הכי וכבר ביאר בגה"ש שם משום דחמץ אסור להשהותו לאחה"פ א"כ ה"נ בזה ועוד שהרי הש"ס דילן פריך מחדש ולא משני הכי הרי דלא ס"ל לחלק בזה אבל לענ"ד י"ל דהא מבואר בר"ן דכל טעמא דביטול בלב מהני משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"כ אי נימא דקודם מ"ח אין איה"נ בכלל אכילה אף דהשתא לדידן נאמר לאו מאש גם לאחר מ"ה מ"מ עכ"פ קודם מ"ת לא נאסר בהנאה וא"כ אין ביטול בלב בכלל עשה דתשביתו שהרי הי' החמץ ברשותו וא"כ אמאי מועיל השבתה בלב לדידן כיון דאינו בכלל השבתה דקרא ובפרט לפמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) שכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהם א"כ גם עכשיו לא יועיל הביטול לכן כתב הרמב"ם דאיה"נ נשמע מלא יאכל בציר"י א"כ גם קודם מ"ת נאסר חמץ בהנאה והי' מועיל ביטול והוא בכלל תשביתו דמשמע השבתה בלב ומה שהביא מדברי הרמב"ם שפסק כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכלו איה"נ משמע ופסק דאין בגידין בנ"ט ופסק דגיה"כ מותר בהנאה והוא נגד הש"ס הנה בימי חורפי הארכתי בזה בדרך דרוש ופלפול וכעת נראה ליישב בדרך פשוט דהנה האחרונים הקשו דאף שאין בגידין בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה מ"מ הותרה בכלל לכלב תשליכון אותו דבשר טרפה דעכ"פ ראוי לכלב ותי' דהתם כתוב ובשר בשדה טרפה ואין גיד בכלל בשר וע' בצל"ח ותשו' ח"ס א"ח סי' פ"ו אולם הנה בחולין (ד' ס"ח ע"א) מבואר דבשר שיצא חוץ למחוצתו נאסר משום בשר בשדה טרפה ופירש"י חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שהרחם הו"ל מחיצתו להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון קדשים נמי מהאי קרא נפקא לן ע"ש הרי דלשון בשר לא קאי אטרפה עצמה כלל אלא על שיצא חוץ למחיצה וקמ"ל שדינו כטרפה א"כ הדק"ל דשפיר י"ל שהותר בכלל טרפה ואולם הנה בחולין (דף קט"ז ע"א) סובר ר"ש דבב"ח מותר בהנאה ויליף מגז"ש דקדוש ואנשי קודש ובתוס' ד"ה מה להלן הקשו דהא יליף לעיל בק"ו מערלה דאסור בהנאה ותי' דבההוא קרא דבשר בשדה טרפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסירי בהנאה לכן ס"ל לדידן דגלי ק"ו למילף הגז"ש מבשר שיצא חוץ למחיצתו לאסור בהנאה ור"ש ס"ל דאין מקרא יוצא מידי פשיטו ופשטי' דקרא מיירי בטרפה ממש לכן יליף בגז"ש מטרפה דמותר בהנאה וגז"ש עוקר להק"ו ע"ש א"כ ה"נ כיון דלר"ש פשטי' דקרא מיירי בטרפה וכתי' בי' בשר בשדה ליכא למילף היתרא דגיד דאין גיד בכלל בשר לכן פריך הש"ס לר"ש לשיטתו מנ"ל דגיד מותר בהנאה אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק דבב"ח אסור בהנאה והך קרא דבשר בשדה נדרש לבשר שיצא חוץ למחיצתו וגבי טרפה עצמה לא כתיב בשר כלל א"כ כשהותרה טרפה גם גידה מותר בהנאה וצדקו פסקי הרמב"ם:

ז׳ועוד נראה דהא הפליתי הקשה נילוף גיד בק"ו מדם דבכרת ומותר בהנאה ומכ"ש גיה"נ ותי' דשאני דם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול ע"ש אבל הרי דעת רמב"ם דדם שבשלו עובר עליו אבל י"ל דשאני דם שהותר בשל דגים וחגבים אך דגם גיד הותר בכללו שהותר בשליל וצ"ל דהש"ס פריך למ"ד דנוהג בשליל או דהש"ס פריך לפי הס"ד דאכתי לא ידע דדם מותר בהנאה משום דאתקש למים לכן פריך על גיה"נ אבל להרמב"ם דפסק דאינו נוהג בשליל ולמסקנא דדם אתקש למים שפיר ילפי' גיה"נ מדם בק"ו דמותר בהנאה לכן פסק הרמב"ם שפיר דגיה"נ מותר בהנאה. זו"ז ראיתי פלפולו הנחמד בסוגיא הנ"ל ויישר חילו:

ח׳והנה רו"מ הביא עוד מסוגיא דביצה (דף י"ב) דתני תנא קמי' דריב"א השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה וא"ל דאמר לך מני ב"ש הוא דאמרי' לא אמרי' מתוך וכו' דאי ב"ה האמרי מתוך וכו' והקשו בתוס' דהא ליכא אפי' צורך קצת ולכ"ע לא אמרי' מתוך ותי' דמקרי צורך קצת שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן והקשה בצל"ח דהא קיי"ל דלא יזרוק וליכא שום צורך וע"ז תי' רו"מ דכיון דאיסור זריקה רק מדרבנן וארי' רביע עלי חשיב ראוי ולענ"ד ז"א דלענין צורך יהי' מאיזו טעם שיהי' כיון שאין בו צורך אסור לעשות מלאכה ביו"ט:

ט׳ומה שהביא קו' התוס' אמאי לא אמר דכר"ע הוא דס"ל דלא אמרי' מתוך וגם קו' התוס' אמאי לא נקט שלמי נדבה נראה ליישב דכבר הקשה בשו"ת בש"ר סי' ס"ח לשי' ריב"א דגם בדאיכא עול"ת מ"מ הל"ת נדחה מפני העשה ונשאר רק עשה א"כ אמאי לוקה בשוחט עולת נדבה נימא עדל"ת ונראה דנודע מהש"ס דנזיר (דף מ"ח) ותוס' דלדידן דקיי"ל כר"ע אין עשה דוחה ב' ל"ת והנה בשבת (דף ע"ה) השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה רב אמר אף משום צובע ובתשו' ח"צ סי' צ"ב ביאר טעם הרמב"ם שלא פסק כן משום דאין צביעה באוכלין ונודע מ"ש הרשב"א מנחות (דף כ"א) ומל"מ פי"א משבת ופ"א מתו"מ דאימורין שהם כליל לגבוה אינם בכלל אוכלין ויש בהם במליחה משום עיבוד ע"ש א"כ הכא בעולה שהיא כליל שוב איכא נמי משום צובע א"כ איכא ב' מלאכות בשחיטה ואין העשה דוחה לכן לוקה אך לכאורה יש לדון דהא בש"ס דשבת שם קאמר אימא מלתא דלא ליחכי עלואי דניחא לי' בצביעת בשר בית השחיטה דליתי אינשי וליזבנו ומבואר בתו"ש סי' ש"כ בשם אור יקרות משום דאל"כ הו"ל משאצל"ג ע"ש א"כ הכא בקדשים דלגבוה הרי ל"ש ד"ז וליכא משום צובע וא"כ הדק"ל אבל י"ל דהכא אזיל למ"ד דמשאצל"ג חייב וא"כ א"ש דהתינח בעולת נדבה אבל בשלמים שאינם כליל לגבוה שוב ליכא משום צובע דאין צביעה באוכלין א"כ הדק"ל דנימא עדל"ת לכן נקט רק עולת נדבה והנה במהרש"א ב"ב (דף קי"ט) כתב דר"ע דאמר דמקושש הי' משום דלש"ש נתכוין שידעו שגם במדבר המחלל חייב מיתה והוי משאצל"ג ופטור אלא שהעדים לא ידעו מזה וחייבוהו בב"ד ע"ש א"כ מיושב קו' התוס' דנימא ר"ע הוא ולפמ"ש ניחא דלר"ע לשיטתו הדק"ל דנימא עדל"ת:

י׳ובזה מיושב קו' הישויע"ק סי' שט"ז סק"ו לשי' הח"צ הנ"ל דלמא אתיא כב"ה דאמרי' מתוך אלא דחייב משום צובע דליכא בי' מתוך שהותרה לצורך אכילה דהא לצורך אין צביעה באוכלין כלל ולפמ"ש ניחא דאי כב"ה דאמרי מתוך א"כ לא נשאר רק מלאכת צובע לבד דלגבי איסור נטילת נשמה שפיר איכא מתוך א"כ שוב הדק"ל דנימא עדל"ת:

י״אוי"ל עוד בסגנון הנ"ל גם ע"פ דברי הפ"י שהקשה דלמא מיחייב משום מפרק דבקדשים צריך לדם וחייב משא"כ בחולין וליכא למימר מתוך ולפמ"ש י"ל דבאמת מה"ט חייב משום דאיכא ב' איסורים ואין העשה דוחה אבל אי נימא מתוך שוב תיקשי דנימא עדל"ת ובזה מיושב קו' הישויע"ק סי' תצ"ה בהא דאמרי' בש"ס דלמ"ד נו"נ קרבים ביו"ט קרא דלא עולת חול קאי ביו"כ דהא י"ל דקאי ביו"ט בהקטרה דל"ש מתוך דאיכא משום מעבד במליחה ולפמ"ש ניחא דכבר כ' הכ"מ פי"ג, משחיטה הי"ט דהיכא דהל"ת ועשה אין באים ביחד העשה דוחה כל א' לבדה א"כ בהקטרה שפיר העשה דוחה את האיסור דמעבד ובפרט דהא גבי איסור הבערה אמרי' מתוך:

י״בוהנה התוס' תירצו על קושיתם הנ"ל דלימא ר"ע הוא דניחא לי' למינקט ב"ש דס"ל הכי בהדיא ותמה הצל"ח דגם בדברי ר"ע הוא כמפירש להדיא ונראה ליישב דהנה כבר הקשה הרא"ש מלוניל בהא דדייק הש"ס מדר"ע דדייק דתשביתו מעיו"ט שהרי. אמרה תורה לא תבערו אש ובע"כ דלא ס"ל מתוך דלמא אית לי' מתוך אלא דיליף דין ביעור חמץ מנותר וכמו שאין שורפין קדשים ביו"ט כן ה"נ בחמץ וגם רו"מ הביאו. אולם נראה עפמ"ש תוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה וכו' וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי ניליף משרפת קדשים דלא דחי וכו' וי"ל דשא"ה דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשרפו אחר יו"ט וכו' ומיהו קשה לקמן גבי שרפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוי גמרי' מכלאים בציצית דלידחי אי לאו לא תבערו וכו' וי"ל דהתם נימא א"א להמתין שיש לדון מיד ולשרוף שלא יענו הדין וכו' ע"ש ומבואר דהיכא דאיכא מצוה שלא לשהות לא דמי לש"ק א"כ א"ש דודאי חמץ לא דמי לנותר דשאני נותר שאפשר לשרוף אחר יו"ט אבל בחמץ א"א להשהותו לאחר יו"ט שהרי עובר בב"י בכל רגע אך דלפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט) דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר דלאו דב"י הוי נל"ע א"כ ה"נ יוכל לשהותו אבל ז"א דכל טעמא דהתוס' משום דלאו הנל"ע אין לוקין עליו ובמכות (דף ד' ע"ב) לחד גירסא סובר ר"ע דלאו הנל"ע לוקין עליו א"כ לר"ע לשיטתו שפיר דייק דבע"כ ל"ל מתוך דליכא למימר דטעמא משום דילפי' מנותר דשאני נותר דאפשר לשרפו אחר יו"ט משא"כ בחמץ עובר בכל רגע א"כ כיון דאיכא ב' גירסאות בזה שוב אין הדבר מפורש עכ"פ לכן אמר ב"ש הוא וא"ש דברי התוס' ובעיקר קו' התוס' י"ל עוד דכבר הקשו אמאי לוקה נימא הואיל וא"ב מיתשל ותי' דא"כ יהי' חשב"ע וע' במנ"ח מצוה רצ"ח א"כ הרי ר"ע סובר חב"ע לאו דאורייתא כמ"ש האו"ח פסחים (דף כ"א) לכן לא מצי לאוקמי כר"ע והנה כבר הבאתי בשם הפ"י שהקשה דגם לב"ה דא"ל מתוך יתחייב משום מפרק כיון דבקדשים צריך לדם ובזה ל"ש לומר מתוך דבחולין הא א"צ לדם וליכא משום מפרק ונראה דהא מבואר בזבחים (דף ל"ב) ויבמות (דף ז') רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ופליגי אביי ורבא אם דוקא היכא שהותרה אמרי' הואיל ואשתרי ולרבא דוקא היכא שהוא דחוי' אמרי' הואיל ואידחי אידחי משא"כ היכי דאשתרי לגמרי להא אשתרי ולהא לא אשתרי וא"כ הרי התוס' כתבו דגם לב"ה איכא בעולת נדבה משום לכם ולא לגבוה אלא דאינו לוקה א"כ כיון דעכ"פ איכא עשה דלכם ולא לגבוה הוי רק דחוי' ומיושב קושי' הפ"י דהכא דאידחי איסור דנטילת נשמה משום מתוך אידחי נמי איסור דמפרק אע"ג דליכא בי' מתוך דהואיל ואידחי ובזה מיושב קו' התוס' ביצה (דף י"ט ע"א) למ"ל לב"ה גבי עולת ראיי' קרא דלד' תיפוק לי' דשרי משום מתוך והיינו משום דגבי עולת ראיי' שזמנה ביו"ט ליכא משום לכם ולא לגבוה וע"ש במהרש"א וישויע"ק סי' תצ"ה בכוונתם וע"ש בפ"י ומים עמוקים בזה ולפמ"ש ניחא דאדרבא כיון דליכא בזה משום לכם ולא לגבוה א"כ אי אמרי' מתוך הוי היתר גמור ולא דחוי' ול"ש לומר הואיל ואשתרי ושוב הוי סד"א דאסור משום מפרק דליכא בי' משום מתוך כקו' הפ"י לכן אצטריך קרא דלד' להתיר וא"ש ודו"ק. ונחזור לענינינו והנה בדין דבר המועיל דיעבד ואסור לכתחלה אי מקרי ראוי יש להעיר מהא דכתבו התוס' בפסחים (דף ה' ע"ב) ד"ה לא וכו' דכיון דדיעבד כשר אם שחט הפסח קודם לתמיד מקרי זמן שחיטה וע"ש (דף י"א) גבי מקום שאי אתה מביא וכו' וע"ש בתוס' (דף ק"ח ע"א) ד"ה נימא ותוס' שבת (דף ע"ב ע"א) דאע"ג מביאין קדשים לביה"פ מ"מ כיון דאם עבר והתנה מה שעשה עשוי לא חשיבא הידיעה גורם הכפרה וברא"ש פ"ד דכתובות סי' ג' דכיון דהקידושין תופסין בדיעבד ולא מחמת זיקתן אסורין להנשא אף דלכתחלה אסורים קרינן בי' לכשתנשאי לאחר וע' כה"ג בא"ע סי' י"ז סל"ה וט"ז סקמ"ט מדברי רשב"א וב"י ובתוס' מנחות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה כבשי וכו' דלחם לא מקרי מתיר כיון דבדיעבד אם הביא קודם לשתה"ל כשר ובתוס' זבחים (דף ס"ט ע"א) ד"ה ואין דנים וכו' דכיון דאם עלה לא ירד הכשרו קרינן בי' ועוד בכמ"ק ולכן דברי הב"ח והט"ז יש להם מקום וכדאי הם לסמוך עליהם ובשו"ת שנ"ח השיג מדברי רשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) בהא דמתנת שכ"מ דלר"י בשבת אמרו אע"ג דליכא למימר מגו דיכול להקנות ולכתוב ק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"ש ומוכח דבשבת א"ר לבילה אבל י"ל דעכ"פ איכא ק"ו בחול דלנגד שבת הוי טפי ראוי לבילה ועוד דהתם הקנין נעשה בעדים והאחרים לא יעשו דבר איסור בשבילו ואינו בידו משא"כ היכי דיכול לעשותו בעצמו הוי בידו וראוי לבילה:

י״גולענין המחיקה אם יעשו ע"י קטן כדעת הב"א הנה בשו"ת ד"ח חיו"ד סי' קי"ט חולק עליו והעלה שאין בזה שום צירוף ומלבד זה צריך זהירות ואומנות שלא יגע ח"ו בקצה האות של השם וכבר נתבאר למעלה דבנ"ד אין שום חשש למחוק הדבק שבאמצע בין ב' האותיות ואין בו שום קדושה. לכן מוטב שיעשהו הסופר בעצמו והנלע"ד כתבתי: