שו"ת מהרש"ם חלק ב קס״חTeshuvot Maharsham Volume II 168
א׳להרב המאוה"ג וכו' מו"ה חיים זוסמאן הכהן נ"י מו"ץ דק' לאנדאן מכתבו הגיעני ואשר דרש דרש ממנו בשם הרה"ג מו"ה נפתלי אדלער הכהן נ"י הרב דמדינה מענגעלאנד אודות העגונה הנה כבר נשאלתי בזה מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה נחום ירושלמסקי נ"י אבד"ק אוסטראלענקא ברוסיא פולין וזה אשר השבתי לו:
1
ב׳קונטריסו הגיעני וע"ד השאלה בדבר העגונה מלונדון כפי שהציע הרב הכולל דשם היות שזה ג' שנים נסע א' ושמו שלאסס בספינה מעיר ליווערפיל שבמדינת ענגלאד לעיר קארק שבמדינת אורלאנד והמרחק כמו ח"י שעות ויותר וכל היום ישב ה' שלאסס על גב הספינה וסיפר עם האנשים עד כמו שעה י"א בלילה ובבקר כאשר קמו הנוסעים והמלחים ממשכבם ראו המלחים כן תמהו כי האיש שלאסס נפל מהספינה כי הים הי' סוער קצת גם אולי הפיל א"ע לים כי קצת רוח רעה שלט בו ביום ההוא שסיפר לאחד ממיודעיו שם כי חלם חלום שבאותו לילה ימות והרב החובל הממונה העיד כי כל אותה הלילה לא קרבה שום ספינה קטנה או גדולה אל אותה האני' וקרובי האשה פרסמו המאורע במכה"ע שאם מי יודע או שמע דבר ממנו יודיע להאשה ואין קול ואין קשב והדבר בא לפני הערכאות והשופטים קבלו תעודת בעלי הספינה וחייבו את חבורת האחריות (אסיקוראציאן) לשלם את חיובם ומאז חלפו גם. עברו משך ג' שנים והאשה העגונה בוכה ומבכה עלי ימי נעורי' ודופקת על שערי רבנן להתירה עכת"ד השאלה. והנה מעכת"ה יצא כגבור חלוץ למצוא פתחים להתירה ודרש דרש משה מעמדי להסכים עמו:
2
ג׳[א] הנה מה שהביא מדברי הר"א מוורדן שהובא במרדכי סוף יבמות סי' צ"ב שדקדק מדאמרו משאל"ס אשתו אסורה ולא אמרו אסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר והאריך למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ד' שנים וכמה אמתלאות מוכיחות שמת כי הכלים שלו נמצאו על שפת הים אבל הרי הביא שם בשם הר"א ור"ב. וראבי' שחלקו עליו ובב"י סי' י"ז כתב דהגס לבו בהוראה להתיר בזה עתיד ליתן את הדין וגם בתשובותיו סי' א' דחה דברי מבי"ט בשתי ידים במה שצירף דברי הר"א הנ"ל ורמז להרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו וכנה"ג הגב"י אות תפ"ב בשם הרא"ש והנה אני מצאתי באגודה סוף. יבמות סי' קמ"ה שהעתיק תשו' הר"א להתיר ואף שרמז לעיין בס' ראבי' אבל לא הביא מחלוקותם ומצאתי מקור דברי הר"א בתשו' רי"ן הרא"ש אחר סי' צ"ב וז"ל ועוד מצאתי תשובה אחרת וז"ל שלמה יתן וכו' אני הצעיר עבדכם באתי להראות דברי רבותי לפניכם וזה העתק הר"א מוורונא שהוא מרא דעובדא רואה אני מדאמרי' משאל"ס אשתו אסורה וכו' והדבר תלוי בעיון יראי ד' כי על כל עובדא. אתינא הכי הוה עתה זה ז' שנים בין פסח לעצרת שטבעה ספינה בים סמוך לעיר פיזרי וכו' בפחות ממהלך יום ובע"ש נסעה הספינה שהי' בה ר"ש ויהודי א' מקהל פאנו ובליל שבת בא רוח וכל הספינות שבאותו ים באו ליבשה כי הדיחם הרוח לצד ישוב ושמענו כי יותר מן ס' ספינות נשברו באותו לילה וגם ספינה אחרת שהי' בה יהודים אחרים מאותן מקומות נשברה בשבת וחזרו לביתם במו"ש הנה חזקה שאם היו בחיים איך הי' עומדים ז' שנים חוץ לביתם וכו' ומצאו משברי הספינה והכלים של שמן שהי' בה על הים והכירתם אשת ר"ש והתירום לה עכו"ם שמצאים ואותו ר"ש שאנו מסתפקים להתיר אשתו הי' בחור ואשתו בחורה והי"ל בן ובת ממנה ואבי' בחיים ועשיר ושלח אביו שלוחים לספרד ולא מצאוהו וחזקה שאינו עובר על כבוד אביו וחזקה שאינו עובר על שאר כסות ועונה ועוד שרחמי האב על בניו הקטנים ועוד שתפס קנין אדעתא דשבועה לחזור שעל כל אלה החזקות י"ל נסמכם לרובא דספינות שנטבעות בים למיתה ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא הו"ל מיעוטא דמיעוטא וע"כ לא אמרו משאל"ס אשתו אסורה לעולם. כי הכל לפי ראות ת"ח ע"כ הי' נראה בעיני שאשתו מותרת להנשא לכתחלה וכל ת"ח יש לו לדקדק להתיר וללכת בתר חזקה כי הגוים אשר הי' בספינה לא נראה א' מהם לעולם ולא הספנים וכל מה שכתבנו למעלה הוא לסמוך חזקה לרובא וכו' כי נ"ל שיזכה לשמים כל חכם שיכול להראות פנים להתיר וכו' והרבה חשו רבותינו בענין בנות ישראל ועתה יראו רבותי והנראה בעיניהם יכתבו להסכים עמי ועם חבירי וכו' אליעזר בר"ש עכ"ל ומבואר דדוקא בצירוף כל אותן חזקות התיר בזה ובתשו' מהר"י מברונא סי' רט"ו כתב וז"ל ומ"ש מהר"י מרופרוק יצ"ו לעיל דהכא איכא רוב להתיר כיון שלא בא זה כמה שנים אזלי' בתר אומדנא דדעתא כדאמרי' גבי צ"מ קלא אית לי' קשיא לי טובא שאני התם דודאי נפל למשאל"ס ורובם לא סלקי לכן אזלי' בתר אומדנא אבל עובדא דנא דליכא שום ודאי בעולם לא אזלי' בתר שום אומדנא והכי איתא בהדיא בתשו' שבא"ז בתשו' ראב"ש דדייק מדלא אמר אסורה לעולם שעושה חזקה א"א עובר על כבוד או"א וחזקה א"א עובר על שארה כסותה וענותה שכל אלו החזקות יש לנו לסמוך לרוב ספינות המוטבעות למיתה וכו' אלמא דוקא מחמת רוב דודאי נפלו במים ספק עלו אם לאו אבל כה"ג אין שום צד לשויי' מיעוטא דמיעוטא ובסוף אותה תשובה מסיק שאם הי' חייב לנושים בו או שמריב עם אשתו או שאינו בר תשמיש אז בטלין כל החזקות ואפי' במקום קרוב ואפי' גברא רבא ואפי' בכמה שנים לעולם אסורה עכ"ל ומבואר ג"כ דדוקא בצירוף חזקות הנ"ל הסכים להתיר ואם נודע שלא הי"ל שוה קטט עם אשתו וגם יש לו בנים קטנים יש לצרף גם בנ"ד קצת חזקות מהנ"ל ועינינו הרואות כי הראב"ש לא הי' יחיד בד"ז כמו שעלה בדעת רבינו הב"י ז"ל ורבים אשר הסכימו עמו בזה [ב ] ובדבר החשש שלא שהו עד שת"נ שהאריך כת"ר להביא מדברי כמ"פ בענין זה ובפרט מתשו' רב"צ אשכנזי שהובא בקו"ע סי' רמ"ז הנה בתשו' רע"א מ"ת סי' מ"ז האריך בזה והעלה דא"א להקל נגד הריב"ש וסייעתו וגם מ"ש מדברי הקה"י ות' רע"א שהובאו גם בפת"ש ס"ק קמ"ה דבנטבע באמצע הים רחוק מן היבשה הוי כשהה עד שת"נ ולכ"ע הוי רק חששא דרבנן והוכיח כן מדברי פיהמ"ש להר"מ פ"ג דגיטין הנה המעיין בתשו' רבצ"א שם נמצא שהביא מדברי פיה"מ הנ"ל וחשבו לפלוגתא שנחלק בזה עם תשו' הרמב"ן והמעיין בתשו' הרמב"ן שם ימצא שכתב וז"ל צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שת"נ ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שנשברה הספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לכלל הדברים האלה טביעות ואין מדקדקין בין שנשברה ספינה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואין שא"א למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכסוהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זל"ז וכו' ואפי' במשאל"ס יש הפרש גדול ביניהם וכו' כי במי שמעיד שטבע ממש ושהה עליו וכו' אם נשאת בדיעבד לא תצא וכו' אם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד אינו כלום ואפי' נשאת תצא כי שמא ניצל ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים וכו' וזה שאתה שואל עליו עכשיו אע"פ שמעיד עליו שראהו מת ממש ע"ג שפת הים עכ"ז צריך להתיישב בו מאוד וכו' מתי ראהו מת אם מיד שפלטו הים או לאחר שפלטו וכו' עכ"ל ומדכתב שאין מדקדקין בין שנשברה ספינה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים וכו' ובין שראוהו טובע ממש וכסוהו המים ושהה עליו וכו' מבואר דאין הבדל בין מרחק למרחק וכל שלא ראוהו טובע ממש ושהה עליו אין דינו כנטבע ואפי' נשאת תצא כמו שסיים אח"ז אך דמ"מ ממה שסיים וכתב דשמא ניצל ע"ג עץ או קורה ולא כתב דשמא גלי הים הוליכוהו י"ל דדוקא בנשברה הספינה שיש שם עץ וקורה שכיח הרבה להנצל ובזה גם במקום רחוק מאוד יש לחוש גם בדיעבד אבל בנפל לים שאין חשש אלא להרוח וגלי הים בזה י"ל דאם נפל במקום רחוק מאוד ממה בשה הוי רק חשש מיעוטא בעלמא ואם נשאת לא תצא דהוי כשהה עד שת"נ ומדברי הקה"י ורע"א נראה שאין חילוק בזה ויש סתירה לדבריהם מדברי תשו' הרמב"ן הנ"ל והנה עוד יש לחוש בנ"ד שלא נודע עד הבקר כי האיש שלאסס איננו מי יודע אם אולי כבר הי' קרובים אל החוף פחות משיעור ג' שעות משעה שנפל לים ולא נפל לים עד סמוך לבקר ממש א"כ י"ל דהוי סד"א ולהחמיר ויש לדון בזה מהא דספק אישתהי שברמ"א סכ"ו וספק תוך ג"י שבסכ"ז שם אולם י"ל דכיון דבבואם אל החוף הודיעו את המאורע וחפשוהו ולא נמצא שם כלל א"כ ממילא שהה בים יותר מג"ש. זולת אם אולי נמצא שם חוף אחר סמוך למקום אז יש לחוש בזה, אכן עוד י"ל שהרי דעת מהרי"ט וק"ע סי' שע"ג דשיעור שת"נ אינו ג"ש ואף שבריב"ש סי' תט"ז מפורש דהוי בג"ש כבר כתב בתשו' ברכ"י א"ע סי' ל' דבריטב"א יבמות (דף קכ"א) בד"ה מאי מעשה נסים וכו' שאין אדם יכול לשהות במים שעה אחת שלא ימיתוהו המים וכו' ע"ש ובתשו' רע"א מ"ת סי' מ"ז הביא מדברי רש"י יבמות (דף ק"כ ע"ב) ד"ה מן הארכובה וכו' ועלה ברחוק פרסה וכו' דמשמע דבשיעור מהלך פרסה סגי והעיר בעצמו דבמים שיעור מהלך פרסה פחות מביבשה וא"כ בנ"ד שהוא ספק אימתי נפל לים שפיר יש להקל כיון דעכ"פ שיעור שעה א' שהה בבירור:
3
ד׳עוד העיד כתר"ה דבנ"ד לא נודע אם אולי הפיל א"ע לים מפני ר"ר שעבר עליו ונמשך אחר חלומו שסיפר לחבירו באותו יום וא"כ הרי דעת הר"מ מינץ החדש שבתשו' ח"ס א"ע ח"א סי' ס"ט דבהפיל א"ע לים אין לחוש להנך מיעוטא שמא יצא כיון דבשאט נפשו מאס בחייו והח"ס השיג דאף דבעשה מעשה ל"ח שמא נמלך כמ"ש התוס' חולין (דף ל"ט ע"א) ד"ה ר"ל וכו' מ"מ י"ל דבנטבע והגיע לשערי מות חזר בו ורו"מ צידד דבנ"ד שכפי הנראה עשה כן מפני רוח שטות י"ל דגם הח"ס מודה והביא מהא דבכורות (דף מ"ב) הואיל ואשתני אשתני ובאמת דלא דמי כלל דהתם הוא בדבר התלוי בטבע הבריאה אמרי' הואיל ואשתני אשתני אבל בנ"ד שתלוי בדעתו ורצונו כבר כתבו התוס' (דף נ' ע"ב) ד"ה ומאי עליי' וכו' דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כיון שדעת האדם משתנה וכו' ע"ש וגם בגוף דברי תוס' חולין (דף ל"ט) שהביא הח"ס יש סתירה מהא דחולין (דף פ"א ע"א) דאין מלקות מאו"ב נוהג בקדשים דהוי ה"ס וע"ש בתוס' (דף פ' ע"ב) שהחזיקו בגי' זו והארכתי בזה בתשו' א' ואכמ"ל אבל הנה מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ז באמצע התשו' וז"ל וגם שכונתם הי' למות בתוך הים וכו' ולא נתחדש להם שום דבר בלי זמן לשיחזרו לחשוב וכו' ויש כדמות ראי' כי כיון שנתכונו למות שם תוך החדר לא חזרו ממחשבתם ממ"ש בגמ' עלה לגג ונפל ומת אין זה מאבד עצמו הריני עולה לגג וראוהו שעלה דרך כעס או שהי' מיצר ונפל ומת זהו בחזקת שאיבד א"ע לדעת והיינו מפני שידענו שעלה בכוונה להפיל א"ע ולא נאמר אולי חזר בו מכוונתו וממילא נפל ה"נ שהיתה כוונתם למות שם תוך החדר לא נשתנה מחשבתם והחדר היתה קבורתם עכ"ל והרי התם ג"כ י"ל שחזרו ממחשבתם לצאת מהחדר אל הים אולי ינצלו ע"י גלים וכדומה ואפ"ה אין לחוש לחזרה וה"נ בנ"ד אך דיש לחלק דשא"ה שלא עלה בדעתם שבכניסתם לים ינצלו ע"י גלים וכדומה והוחלט בדעתם להשאר בספינה לכן לחוש שמא חזרו בהם וכן בהא דעלה לגג ומיצר והוחלט בדעתו להפיל א"ע ועינינו הרואות שעשה המעשה ונפל ומת לפנינו לכן אין לחוש שמא חזר [בו בדעתו בינתים אבל בנ"ד הגם שיקיים מחשבתו והפיל א"ע לים אולי גלי הים העלוהו או שנזדמן לו דף וחזר בו, ממחשבתו וניצל מן המיתה ומ"מ כיון דאיכא הוכחה לפנינו כי איננו אף דיש לחוש למיעוטא בעלמא שמא גלי הים הוליכוהו כיון דבנ"ד איכא הוכחה שהפיל א"ע לים טפי יש לתלות שלא חזר בו ממחשבתו ובפרט די"ל כמ"ש כתר"ה דהיכי שעשה מפני רוח שטותו כ"ע מודו לדעת מהרמ"מ ומצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' רי"ז שהביא ג"כ דברי מהרמ"מ החדש הנ"ל ורמז לדברי הח"ס שדחה דבריו ומ"מ סיים דעכ"פ הוא רק חששא בעלמא ועכ"פ יש להקל בצירוף הכרת בגדיו ואין לחוש שמא חזר בו ממחשבתו והשאיל לאחר כיון שידענו שזה האיש נבחר לו מות מחיים ע"ש (וגם חידש שם דבהפיל א"ע א"צ לשהות עליו עד שת"נ ובכל גווני אם נשאת לא תצא והוא עפ"ד החמ"ח סקס"א דדוקא בדיש לחוש שמא יצא מיד בעינן שישהה עד שת"נ אבל היכי דליכא אלא חששא דגלי הים הוליכוהו אם נשאת לא תצא ע"ש אבל מתשו' הרמב"ן שהבאתי לעיל אות ב' נדחו דבריו) וא"כ ה"ה בכל שאר סניפים יש לצרף ד"ז להקל:
4
ה׳(ד] והנה עוד כתב כת"ר לדקדק מדנקט נפל למשאל"ס ולא נקט הפיל א"ע והביא מהמבי"ט שהובא בתשו' ב"י בדיני משאל"ס סי' א' להוכיח מדנקט נפל, למים ולא נקט שבאו עליו דבכה"ג לא גזרו והב"י השיג עליו מהא דאר"מ נפל למים בין שיל"ס ובין שאל"ס אסורה וביל"ס אין לחלק בכך וה"נ באל"ס אבל בכה"ג שהפיל א"ע י"ל דגם ביל"ס בהפיל א"ע מודה ר"מ דאין חי במים ובאות ו' הביא סמוכין מהא דזבחים (דף ע"ד ע"א) גבי טבעת עכו"ם שנתערבה וכו' נפל א' מהם לים הותרו כולם וכתבו התוס' וש"פ דבהפיל א' אסורים הנה מהא דזבחים אין שום סמך דהתם ממעט בהפילה אחר ובנ"ד אם הפילוהו אחרים בודאי הוא בכלל נפל דאין סברא לחלק כלל וגם הדבר מבואר במרדכי סוף יבמות סי' צ"ג בהעיד גוי א' במסל"ת שהשליכוהו מת למשאל"ס והשני אמר מסל"ת שהשליכו חי למשאל"ס ופסק דהוי כע"א אומר מת וע"א אומר לא מת דמוקמי' לה בחזקת א"א ע"ש וביבמות (דף ק"כ ע"ב) מעשה באחד ששלשלוהו לים וכו' הרי דאין חילוק וא"כ לישנא דנפל לאו דוקא ושוב אין בידינו למעט מדקדוק לשון זה גם בהפיל א"ע וגם י"ל כעין דברי הב"י בהא דאמרו חכמים דר"מ מים שיל"ס אשתו מותרת ושאל"ס אסורה וכיון דביל"ס אין חילוק בין נפל להפיל ה"נ באל"ס ובזה י"ל בהא דנקט הש"ס שם כמ"פ במימרא דרבי ור"ג ור"ע כמה גדולים דברי חכמים שאמרו משיל"ס אשתו מותרת שאל"ס אשתו אסורה ויל"ד על מה שהזכירו בכל פעם דינא דמשיל"ס מותרת שהוא ללוא צורך ולפמ"ש בכונה אמרו לשון זה כדי שלא נמצא חילוקים וסברות של אומדנא להוציא מכלל איסור משאל"ס ולזה הזכירו ההיתר דמים שיל"ס דמיירי בכל אופן וסתמא אמרו ודומיא דהכי אמרו סתמא איסורא דמשאל"ס דמיירי בכל גווני וגם בלא"ה י"ל דודאי לא שכיח שיפיל א"ע למים ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן אלא דכיון דגזרו בנפל למים דהוי מלתא דשכיחא ממילא גם בדלא שכיח גזרו משום לא פלוג כמ"ש המנ"י כלל ע"ז ומש"ז יו"ד סי' פ"ח סק"ב דדוקא במיעוטא משום רובא גזרו משום ל"פ ולא להיפוך וכ"ה במלחמות פ"א דביצה ואף דהמל"מ פי"ב מגירושין הט"ז בד"ה וראיתי וכו' צידד לומר דבעגונה ל"ש לומר ל"פ הרי הביא מהה"מ להיפוך וגם הב"ש סי' י"ז סקי"ד כתב דבמה שגזרו חז"ל בפירוש גם בעגונה אמרי' דל"פ ומ"ש המל"מ דבעגונה אמרו רק להקל זה בסופה של עדות ולא בתחלתו כדאי' בבכורות (דף מ"ו) ומטעם זה השיגו ראבי' ומרדכי שם סי' צ"ב ע"ד ר"א מוורדין דלעיל אות א' וכתבו דבמשאל"ס אמרו להחמיר ולא להקל ואין בידינו לבדות אמתלאות במה שלא פירשו חז"ל בפירוש ע"ש וגם בלא"ה י"ל דחז"ל אורחא דמלתא נקטו דשכיח טפי שנפל לים ולא נקטו שהפיל א"ע כיון שהוא דבר שאינו מצוי כדמצינו כה"ג בלשון המקרא בנזיר (דף ס"ז ע"א) וסנהדרין (דף ס"ז ע"א) ובפרט בדברי הש"ס מצינו גדולה מזו דמשני הב"ע שיש לו ב' בתים ומבואר בהה"מ וב"י או"ח סי' ת"י דלשי' רמב"ם אורחא דמלתא נקט ולאו דוקא הוא וע' כה"ג בתשו' פמ"א ח"ב סי' ל"ח בהא דרואה חמה בתקופתה וכו' שכתב כה"ג ולכן אין להוכיח מדקדוק לשון זה כלום אלא דמ"מ אם יש מקום ע"פ אומדנא להתיר משום דליכא בזה חשש מיעוטא אלא דניחוש משום לא פלוג נוכל לומר דבכה"ג שלא נזכר עכ"פ בפירוש בדברי חז"ל שהם הזכירו רק נפל לים שוב ל"ש בכה"ג לומר דלא פלוג כמ"ש כה"ג הב"ש בא"ע סי' י"ז סקי"ד דגבי זכרים כיון שלא נזכר בפירוש בדברי חז"ל אין לגזור משום ל"פ היכי דליכא חשדא וה"נ בזה ובזה מדויק לשון כמה גדולים ד"ח שאמרו וכו' דבמה שאמרו בפירוש גזרו גם משום לא פלוג משא"כ במה שלא אמרו בפירוש: ה] עוד הוסיף מעכת"ה בכחא דהיתרא דנ"ד דאדרבא אי נימא דנפל מעצמו דכיון דהספינה גבוה יותר מקומת איש והרי גם במים איכא דין נפילה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ח ס"ז ומדברי המחברים אשר הובאו בפת"ש סי' י"ז ס"ק קל"ג דבצירוף טרפות נפילה יש להקל במשאל"ס והאריך בענין תרי רובא הנה בד"ז כבר הארכתי בחיבורי דע"ת סי' ט"ו סקל"ד והעליתי שד"ז תלוי במחלוקת הראשונים וגם במ"ש האחרונים דבנולדו ב' רובי ביחד לכ"ע יש להקל ואח"ז הארכתי בזה בתשו' לאדעס אבל אני חוכך בעיקר הדבר מנ"ל דגם בבהמה ואדם איכא חשש ריסוק בנפל למים שלא נמצא ד"ז רק בעוף דחיותו מועט כמ"ש התוס' בחולין (דף פ"ד ע"א) ד"ה בעינן וכו' דעוף דהכשרו בסימן א' חיותו מועט וי"ל דמפרכסת אינו כחי' משא"כ בבהמה ע"ש והן אמת דבתוס' ערכין (דף ד' ע"א) בד"ה ולא וכו' כתבו דבאדם ל"ה מפרכס כחי דדוקא בבהמה אית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד ע"ש אבל ביומא כ"ג ועדיין בני מפרפר וכו' מוכח, דבאדם גם כן מפרכס כחי ואף דיש לומר דטומאת מת שאני אבל בכ"מ פ"א מטו"מ הט"ו מבואר דגם באדם מפרכס כחי ע"ש ומצאתי הדבר מבואר בתשו' רדב"ז ח"ה בלשונות הרמב"ם סי' אלף ת"ג בהא דעוף שנחבט ע"פ המים וכו' וז"ל שהרי המים קשים לריסוקא ואע"פ שראינו כמה בנ"א שנופלים ונחבטים במים ואין מזיק להם כלל היינו שמפני כבודו יורד למטה ואינו מתרסק אבל העוף מפני קלותו אינו יורד למטה ונחבט ע"פ המים וחיישי' לריסוק עכ"ל ואף שכ"כ רק בדעת רמב"ם דמשמע דס"ל דמיירי בנקשרו כנפיו וסיים שמדברי ש"פ נראה דגם בלא נקשרו כנפיו חיישי' לריסוק מ"מ בגוף הסברא לחלק בין אדם לעוף לא נמצא חולק ועדותו נאמנה שראה כמה בנ"א שנופלים ונחבטים במים ואין מזיק כלל ובלי ספק מיירי בשיעור נפילה דאל"כ הרי גם בנפל לארץ ליכא ריסוק וא"כ נדחה כל יסוד היתר זה שהמציא כתר"ה:
5
ו׳[וא"ו] עוד צידד מעכת"ה דבנ"ד שנפל מהספינה בעודה מהלכת במריצתה הרי במקום סיבוב המכונה (המאשינע) יש שם כח המושך אליו כל דבר וקרוב לודאי כי הנופל במים נמשך לתחת הספינה והאברים מתרסקים כרגע וקרוב לודאי שנהרג שם והביא מדברי הרא"מ שבקו"ע סי' רכ"ו שהתיר ע"פ אומדנא וכ"ה בפסקי מהרא"י סי' קל"ט ורמ"א סט"ו והביא מתשו' מהרי"מ מבריסק סי' מ"א ומ"ב שהביא סמוכין מכתובות (דף ס"ב ע"ב) שאמר ר"י כפו מטתו שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו ולא חשש שהביאו עי"ז לידי קלקול להתיר אשתו עכת"ד והנה אין בידי תשו' מהרי"מ הנ"ל אבל לפום ריהטא הוא נגד דברי ריב"ש ורמ"א. ס"ה וגם בפסקי מהרא"י לא התיר אלא בדיעבד שכבר נשאת במשאל"ס ודברי רא"מ הם דעת יחיד והרי נחלקו על הר"א מוורדינא בכה"ג במה שסמך ע"פ אומדנות אבל בדבר שהטבע מעיד עליו עדיף מאומדנא אך דלפמ"ש כת"ר יש לחוש אולי נפל מצד האחר שאין שם המכונה (מאשינע) והוי כנפל למשאל"ס ומ"ש מדברי הט"ז סקמ"ח וב"ש ס"ק ק"ה דספק משיל"ס ספק משאל"ס הוי סד"ר ולהקל יש לפקפק דבנ"ד שיש ב' מקומות לפנינו הו"ל כתערובות חד בחד דכאיקבע איסורא דמי וגם בסד"ר יש להחמיר וע' במש"ז או"ח סי' קפ"ו כעין זה אבל יש לדון דכיון דגם במשאל"ס רובן למיתה ולא גזרו לחוש למיעוטא אלא לכתחלה והיינו בודאי אבל בכה"ג שיש לפנינו מקום היתר לא גזרו אפי' לכתחלה וכה"ג כתב בתשו' שו"מ רביעאה ח"ב סי' ע"ב להוכיח מש"ס דיבמות (דף כ"ד ע"א) תני שילא ואפי' שניהם כהנים מ"ט חליצה דרבנן הוא ומספק ל"ג רבנן ומש"ס דביצה (דף ד') דהיכי דהאיסור דרבנן הוא רק משום גזירה חזה"ת של חתיכה דהיתר עדיף וגם בחד בחד שרי ע"ש ומכ"ש בנ"ד דגם חז"ל לא גזרו אלא משום חשש מיעוטא ורק לכתחלה ויש להביא ראי' מהא דפ"ד דטהרות מ"ו דבשני רוקין א' טמא וא' טהור תולין על מגען ואם רק רוק אחד שורפין ובר"ן פ"ב דע"ז בסוגיא דככשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ הוכיח מזה לענין היתר הנאה בכבשין דטפי יש להקל בחד בחד ובע"כ משום דגם הרוק הטמא הוא רק גזירת חז"ל על הרוקין הנמצאין מספק וע"ש בר"מ ור"ש ורע"ב שכתבו דטעמא משום ס"ס ויש לדון בזה מדברי או"ה וש"ך דיני ס"ס אות י"ז י"ח גבי גבינות של עכו"ם דס"ל דאף דגזרו משום מיעוטא הוי כאיסור ודאי ובמק"א הבאתי מדברי הראב"ד פי"א ממעשר וכ"מ שם ושעה"מ פ"א מיו"ט ה"כ ופי"ט מאי"ט הכ"ג בדין שבוי' במ"ש בשם ר"י הלוי מהא דגבינות ומרה"פ על הירושלמי פ"ג דדמאי ה"ד ופ"ג מתרומות ה"ג בד"ה ר' יצחק וכו' ותשו' הרשב"א ח"א סי' ק"י ותשו' נו"ב מה"ק א"ע סי' ס"ו באמצע התשו' ותשו' נטע שעשועים סי' פ"ב ומהריט"א פ"ד דבכורות אות ל"ב וע"ע בתשו' נט"ש סי' י"ב שהוכיח מהני דספק אישתהי ג"י דגם היכא דאפי' בדיעבד תצא מ"מ בדאיכא הוכחה דחז"ל קראוהו בשם ספק אמרי' סד"ר להקל ע"ש ומכ"ש בנ"ד דחז"ל בעצמם גזרו רק על לכתחלה וגילו דעתם דהוי רק חומרא מספיקא ולכן בכה"ג שיש ב' מקומות לפנינו גם לכתחלה שרי ולכן צד היתר זה הוא יסוד גדול להקל בנ"ד ובפרט אי נימא דמלתא דל"ש הוא שיפול בצד שאין שם מכונה פשיטא דיש להקל דדוקא בהך ספיקא דמשאל"ס גופי' גם בתרי רובא כיון דהוו בחד ענינא ל"ה בכלל מיעוטא דמיעוטא כמ"ש המרדכי סוף חולין וריטב"א סופ"ק דכתובות וריטב"א ע"ז (דף ל"ד) משא"כ בדהוו בתרי עניני ועמ"ש בדע"ת סי' ט"ו סקל"ד בזה וה"נ כיון דאיכא נמי רובא שנהרג ע"י אופני המכונה ולא בטביעה לבד שפיר יש להקל:
6
ז׳[ז] ובדבר מה שהאריך בחקירת הפמ"א וח"ס ובר"א שהובאו בפת"ש ס"ק קל"ט אם בעדות עכו"ם מסל"ת המועיל בעדות אשה רק מדרבנן ובמשאל"ס אם ניסת לא תצא הנני מוסיף להביא ראי' מתשו' הריב"ש סי' שע"ז שע"ח שהאריך בדין עדות עכו"ם מסל"ת בנפל למשאל"ס והביא מד' הרשב"א דאין להקל בספק עברו עליו ג"י ובסי' שע"ט חזר וכתב בנידון ההוא במ"ש השואל דאם נשאת לא תצא וכתב הריב"ש וז"ל אינו כך דכיון דאשתהי אין מעידין עלי' כלל שהרי נשתנית צורתו דאשתהי שעה, במים כשלשה ימים ביבשה דאין מעידין ובכל הני דקתני במתני' אין מעידין וכו' ואם נשאת תצא וכו' וליכא למימר דא"מ עד שת"נ קאי וכו' ובההוא הוה מדרבנן וכו' אבל מדאורייתא ל"ח להכי ואם נשאת ל"ת דא"י היכי מקשי' בגמ' וכו' והא קתני סיפא וכו' ששלשלוהו לים וכו' דשא"ה שטבע במשאל"ס ואינה אסורה לכתחלה אלא מדרבנן ומש"ה כיון שמצד א' נחתכה רגלו מהארכובה ולמעלה התירוה לינשא ל לכתחלה ולא חשו לחשש מפני שיכול ליכוות ולחיות באיסורא דרבנן אלא ש"מ דרשב"א דינא דאורייתא קאמר וכו' וא"כ לפמ"ש היכי דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אם אשתהי או לא אשתהי אם נשאת תצא כדעת הרשב"א דנסתפק לאחר ג"י וכו' ואם הי' בכאן מי שמעיד בטביעה במשאל"ס כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן אבל בכאן וין אין מי שיעיד בטביעה וכו' ואינו אומר בפירוש וכו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ וכו' עכ"ל הרי מבואר דבעובדא דמיירי בעדות עכו"ם מסל"ת אם ראה הטביעה ושהה עד שת"נ אינה אסורה אלא לכתחלה ואם נשאת ל"ת וכדעת האחרונים הנ"ל דהלכה פסוקה דבכל גווני במשאל"ס ליכא אלא איסור דרבנן ולכתחלה לבד ולא בדיעבד:
7
ח׳ז"ז מה שהאריך כת"ר בענין עדות הערכאות והביא מדברי כמה מחברים וכבר הארכתי בעניי בד"ז בתשו' לק' טארנא [ע' ח"א סי' ו'] ובנ"ד שחייבו השופטים לשלם האחריות אסוקוראציאן ע"פ תעודת מנהלי הספינה י"ל דלכ"ע נאמנים דלא מרעי אומנותם בכה"ג שאם יתברר ההיפוך יחול עליהם לשלם ההיזק שגרמו לבעלי האחריות שלא כדת וכבר העלה הט"ז יו"ד סי' שט"ו סק"ד דהיכי דהעכו"ם מרע לנפשי' בדבריו עדיף ממסל"ת והביא ממהרי"ק שרש קכ"א שהעלה כן לענין היתר עגונה ע"ש ואף דבתשו' הראנ"ח והובא בקו"ע סי' רפ"ד חולק עליו הנה בתשו' מהרשד"ם א"ע סי' קס"ה פסק כמהרי"ק וע' תשו' פ"י ח"ב סי' ס"א בשם מהר"ל מפראג ותשו' ב"י בזה וע' באה"ט ס"ק נ"ד ופת"ש סקע"ו מ"ש בזה ולא הביאו מהנ"ל. וגם החולקים היינו בעכו"ם דעלמא אבל בערכאות ודאי דלא מרעי נפשוי' בכה"ג ובפרט שנעשה מזה דבר חוק ומשפט קבוע ונכתב ונחתם בספרי הערכאות:
8
ט׳ובדבר מה שהעידו רק על האיש שלאסס ולא נזכר שמו ושם עירו יפה כתב רומע"כ שהכל תלוי אם הוא דבר ברור בלי ספק שהוא זה ואין לספק באחר אז יש להקל ולכן יראו לברר שם הדבר ע"פ גוף התעודות ושאר הוכחות ואם יבורר כי הוא זה הנני מצטרף עם כת"ר להתיר את העגונה מכבלי העיגון ויושיבו בית דין של ג' ויתירוה ובאופן שיסכים עמנו גם הגאון אבד"ק נאוראהדק נ"י כפי מכתב. כת"ר שהציע גם לפניו שאלה זו והנלע"ד כתבתי:
9