שו"ת מהרש"ם חלק ב כ׳Teshuvot Maharsham Volume II 20

א׳להרב וכו' מו"ה אלעזר אלימלך ווידמאן נ"י מק' בארדפעלד בארץ הגר:

ב׳מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר מה שהאריך בדין מי שהלוה לחבירו בר"ק וקודם זמ"פ נעשה הלוה א"י אם מותר ליקח ממנו הריבית שנסתפק בשערי דעה להגאון בעל שע"מ ורו"מ ערך קונטרסו באורך להוכיח להתיר דבתר השתא אזלי' ולא בתר מעיקרא:

ג׳הנה לענ"ד להתיר דהא המלוה יוכל ליקח שלא בתורת ריבית אלא בתורת מתנה אלא דכיון שהלוה נותן בתורת ריבית והוי נתינה בטעות וכגזל דמיא כמ"ש רו"מ מתוס' ב"ק (דף קי"ב) וע' בבית מאיר א"ע סי' צ' ס"ז ומשפט שלום סוס"י ק"צ והרי מבואר בחו"מ סי' רפ"ג דמי שבאו לידו נכסי הנעשה א"י זכה בהם כששלח בהם יד ובתשו' רש"י ומרדכי שבב"י מבואר משום דלא איפסק הלכתא אם מותר לאבד ממונו ביד או לא ועי' בתוס' וריטב"א ע"ז כו' שנחלקו בדין הנעשה א"י ובאמת שבראב"ד פ"ב מעכו"ם ה"ה ומג"ע שם מפורש לאיסור אבל בתשו' הרא"ש שבטוח"מ סוס"י רפ"ה וסמ"ע סקל"ט מפורש להתיר ויש להפליא על הפמ"ג או"ח סי' קנ"ו שחקר בד"ז ולא הביא מכל הנ"ל ולפמ"ש הפמ"ג די"ל דלכ"ע מותר ליקח לעצמו וכפי הנראה זהו דעת תשו' הרא"ש שהבאתי אבל מתשו' רש"י שהבאתי מוכח להיפוך ועי' בש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקס"ג וע' תשו' ח"ס חו"מ סי' קנ"ד ועכ"פ טעותו ודאי מותר דאפי' לאבד ממונו ע"י גרמי שרי כמ"ש הש"ך שם ס"ק ס"ב וגם מבואר בב"ח חו"מ רס"י רכ"ח דלהונותו אפי' בידים שרי א"כ פשיטא דמותר ליקח הריבית שנותן זה הלוה בהיותו א"י ויכוין שאינו לוקח בתורת ריבית אלא בתורת גזל בטעותו של הא"י דלכ"ע שרי ואף דבלוה ישראל גם בנותן במתנה אסור היינו משום שבודאי נותן רק עבור ההלואה ואי לאו ההלואה ל"ה נותן ולגזלו אסור משא"כ בנעשה א"י:

ד׳והנה רו"מ הביא ראי' מש"ס דב"מ (ד' ס"א) דאמר רבא למ"ל לאו בגזל לאו בריבית והא הול"ל דנ"מ בכה"ג שנעשה א"י אח"כ דבריבית אסור דאזלי' בתר מעיקרא משא"כ משום גזל שרי ובע"כ דגם בריבית שרי. הנה זה כמה שנים הקשיתי כן להסוברים דבנעשה א"י מותר להלוותו בריבית דל"ש מצוה דוחי אחיך עמך ולהך מ"ד דאסור לגזלו משום דלמא נפיק מיני' בנין דמעליא א"כ דלמא איצטריך לאו דגזל בכה"ג אבל י"ל דזהו אינו מדאורייתא ורק מדרבנן חיישי' דלמא נפיק וכו' אולם עוד דנתי בזה לשי' מהרשד"ם מא"ע סי' י' דהא דאמרי' אע"פ שחטא ישראל הוא זהו רק מדרבנן אבל מדאורייתא הוא כעכו"ם גמור וע' בברכ"י א"ע סי' ד' סקי"ד בשם תשו' הרא"ם ומהר"י זיין דדוקא באיסור אישות דינו כישראל וא"כ הרי בעכו"ם ליכא לאו בגזל גם למ"ד גז"ע מה"ת כנודע. ולכן פריך שפיר למ"ל לאו דגזל וריבית וא"כ ממילא גם קו' רו"מ לק"מ אבל מדברי התוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה כל ושם (דף ק"כ ע"א) ד"ה כל וכו' מוכח דלא כרשד"ם אלא דמדאורייתא הוא כישראל גמור לכל המצות ע"ש ותבין. אבל עיקר ראיית רו"מ נ"ל דיש לדחות דהא ודאי משום לאו דאל תקח מאתו נשך ליכא בכה"ג שנעשה א"י דבשעת לקיחה לוקח בהיתר אלא משום לאו דלא תשומין י"ל דכיון דשומא מלתא הוא כשיבא לידי גביי' אח"כ איגל"מ דעביד איסורא וא"כ פריך רבא שפיר למ"ל לאו דריבית דאל תקח וגו' דבלא"ה איכא משום גזל בישראל ואם נעשה א"י משום תרוייהו שרי:

ה׳ומ"ש רו"מ דכיון דהמלוה יכול לחזור ולתבוע המעות תו"ז ע"י האיסור שלא יוכל ליקח הריבית דבטלה ההלואה והשכירות כמ"ש המל"מ פ"ד ממלוה וח"ד סי' קס"א א"כ הויין דמי הריבית כהפקר וזכה בהם הלוה שהוא הנעשה א"י. יש לדון דהא לא נתכוין לזכות בהם ואפי' חצרו דקונה שלא מדעתו ל"מ בכה"ג כמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) ובפרט לפמ"ש בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' רכ"א דלהסוברים דמותר ליטול מנכסי הנעשה א"י הויין נכסיו כהפקר א"כ פשי' דלא זכה בהן אך מ"ש שם לחדש עפ"ז לענין חמץ של הנעשה א"י דלא עבר על ב"י ליתא דבחמץ דכל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו וה"נ בזה ובמק"א ביארתי שאר טעמים דאין לסמוך ע"ד הספ"י הנ"ל כלל ואכמ"ל ועכ"פ לענין הריבית שפיר י"ל כמ"ש ובעיקר דין ר"ק אי הוי ממונו יעוין גם בב"ש א"ע סי' כ"ח סקכ"ו ואב"מ סקכ"ב ונ"ל הטעם דכיון דס"ל להפוסקים דאיסור ריבית איננו איסור חפצא אלא איסור גברא כמ"ש המח"א הל' ריבית סי' ב' בשם הרשב"א כיון שהוא רשע ולקח ר"ק הוי שפיר ממונו דלגבי רשע שאינו חושש למצות תוה"ק מיחשב ממונו וגדולה מזו כתב בשו"ת זכרון כהונה להגה"ק ר"א מקאריץ ז"ל בהא דפסק הרמב"ם דקנה חמב"פ לוקה והקשה הנו"ב מהא דאין זכי' באיה"נ ותי' הז"כ דלגבי זה שקנה חמב"פ והוא רשע גם איה"נ קרוים אצלו ממון ויש לו בהם זכיי' כמ"ש כה"ג בתוס' ביצה (דף י"ב רע"ב) במבשל גיד בחלב דכיון שהי' בדעתו לאכלו מקרי צורך ואני מצאתי בב"ש א"ע סי' צ' סקט"ו בשם הפרישה שכתב כה"ג לענין חופת נדה ובסברא זו ביארתי דברי הירושלמי סופ"ט דשביעית חד ב"נ הוה חשיד על שמיטתא אמר לאיתתי' אפקין חלתה א"ל ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואת אמרת אפקין חלתה א"ל חלתה מד"ת שביעית מדר"ג וחביריו וקשה הא בחלה בעי' שיהי' שירי' ניכרין ואם אסור אפי' רק מדרבנן לא מקרי שי"נ כדאי' בירו' פ"א דפסחים ה"ד ומרה"פ שם ולא מקרי חלה כלל ולפמ"ש ניחא דלגבי זה החשוד על השביעית מקרי שירי' ניכרים ומהני החלה ולכן המקדש בר"ק מקודשת:

ו׳והנה השואל חזר והשיב עמ"ש לעיל להתיר דאיננו לוקח משום ריבית אלא בתורת גזל בטעות וע"ז כ' השואל דמ"מ תלוי אי בתר מעיקרא אזלי' או בתר השתא. וזה אשר השבתי אליו לא אדע מהו דבשלמא אם באנו לדון אי ליכא איסור ריבית מפני שנעשה א"י יש מקום לחוש דכיון שהשומא היתה בעודו ישראל אזלי' בתר מעיקרא אבל לפמ"ש הרי אינו נוטל בשביל השומא ששם עליו בר"ק אלא בדרך גזילה והלוה טועה בעצמו וסובר שנותן משום ר"ק א"כ איך יעלה עה"ד לאסור גזילתו מפני שלוה בעודו ישראל כיון שאין שייכות למה שנוטל ריבית עם ההלואה כלל:

ז׳ומ"ש רו"מ לתמוה דהא לא תליא בדעת לוה כמ"ש הט"ז סי' ק"ס סק"ג וגם מדברי רמב"ם פ"ד הי"ג דאפי' בתורת מתנה ומחילה אסור ג' לק"מ דודאי בלוה ישראל שאסור לגזלו ולהטעותו והתורה ירדה לסוף דעתו של לוה שאלמלא ההלואה לא הי' נותן במתנה ומחילה ורק בשביל שהלוהו ושם עליו ר"ק הוא נותן לכן אסור אבל. בנעשה א"י שגם אם לא הי' מלוהו הי' מותר לישראל המלוה ליקח ממונו בתחבולת הטעאה גם שלא מדעת הלוה הנעשה א"י א"כ מה שנותן הלוה עבור ריבית הוא רק סיבה חיצונית שע"ז יוכל להטעותו וליקח ממונו ואם הי' יכול להטעותו בדרך אחרת הי' מותר להמלוה לעשותו גם בלא ההלואה ועתה בא הסיבה לידו ליקח ממונו והלוה טועה ונותן לו א"כ מה לנו לדעת הלוה שסובר ליתן בעד ריבית לכן אין בזה איסור כלל כנלע"ד נכון:

ח׳ומה שתמה רו"מ על סברת התוס' ב"ק (ריש ד' קי"ב ע"א) שכתבו דמה שנתן בתורת ריבית דמי לגזל דהוי נתינה בטעות ותמה דמאי טעות שייך הכא כיון שנותן בפירוש לשם ריבית ואינו טועה א"ע כלל והאריך בזה. לענ"ד כונת תוס' בפשיטות דהא מבואר בתוס' סנהדרין (דף כ"ד ע"א) דהמלוה בריבית אפי' בר"ק אינו פסול לעדות מה"ת דטועה וסובר שאיננו איסור חמור לפי שמדעתו נותן הלוה הריבית וא"כ מה שנותן הלוה והוא לוקח וזוכה הוא קנין בטעות כיון דבאמת הוא איסור חמור מאוד ולכן דמי לגזל. ובזה י"ל טעם להא דבא"ר אין מוציאין לפמ"ש הה"מ פ"א מאישות דאם איסור קדשה ל"ה אלא מדרבנן לא הוי שייך חזקה דאאעב"ז דבדרבנן לא זהירי אינשי כ"כ א"כ ליכא הוכחה לעשות הקנין בטעות ושפיר זכה בו המלוה לכן אין מוציאין אבל בר"ק עדיין לא זכה בו המלוה כלל לכן מוציאים מידו אבל יש לפקפק בזה דודאי גם אחר שמודיעים גודל האיסור להם ואינו רוצה להחזיר הריבית אפ"ה מוציאים בר"ק ועכ"פ בנדון התוס' שמת המלוה בודאי אחזוקי ברשיעי לא מחזקי' ותולין שבטעות זכה לכן דינו כגזל:

ט׳ומ"ש רו"מ עמ"ש בטעמא דהסוברים דהמקדש בר"ק מקודשת משום דהוי רק איסור גברא שהרי כ"ה בריטב"א ואס"ז רפא"נ ורשב"א שבמח"א הל' ריבית סי' ב' הנה לא זהו עיקר חידושי אלא דגבי רשע זה שעובר על איסור ריבית וחשוד בכך מקרי ממונו:

י׳ובעיקר הדין אם ר"ק מקרי ממונו שהביא המח"א סי' ב' ראי' מש"ס דב"מ (ד' ס"ה ע"א) גבי ההוא דמסיק ד' זוזי דריבותא בחברי' ויהיב לי' גלימא דריבותא הוא ומוכח דבלאו ה"ט הוי קני לגלימא ומשמע דממונו הוא ומ"ש שם ליישב תמה רו"מ דהא לרבא אעל"מ ודמי להא דמל"מ פ"ח ממלוה במי שתבע חוב בטעות דאם נתן לו חפץ תמורתו לא קנה וגם תמה עמ"ש החינוך מ' שמ"ג דר"ק יורדין לנכסיו וצ"ל דהא דבנים פטורין הוא מגזיה"כ ואיך יפרנס מימרא דרבא הנ"ל. ולענ"ד דאף דגם נכסיו משועבדים לשלם הריבית מ"מ כיון דהתורה גילתה לנו טעמא דריבית משום וחי אחיך עמך והיכי דמוכח מקרא דהיינו טעמא לכ"ע דרשי' טד"ק א"כ אין גוף הריבית של לוה וא"צ להחזיר לו מה שנתן לו ובידי להחליפו וליתן לו תמורתו כפי שויו דעיקר הקפידא כי היכי דניחי ולכן בנתן לו גלימא נקנה החפץ למלוה אלא שהו חייב לשלם ללוה משום כדי חייו ואף דלרבא אעל"מ היינו רק לענין שיצטרך להחזיר ללוה כי היכי דניחי ולא שגוף הריבית לא יהא קנוי למלוה משא"כ בגזל גמור ואף שהחינוך כתב כמו בגזל וניזקין היינו לענין שיעבוד נכסיו אבל אינו דומה ממש לגזל כדאי' כה"ג בשבת (דף כ"ח ע"א) כמין תלא אילן ולא תלא אילן דאלו התם טמא והכא טהור. אבל בעיקר תמיהתו מדברי מל"מ פ"ח לא אדע מהו שהרי המל"מ עצמו ביאר שם דריבית לא דמי לתבע חוב בטעות דריבית נתחייב הלוה אלא שהתורה גזרה דאף שנתחייב אסור לו ליתן משא"כ בתבע חוב בטעות והא דלרבא אעל"מ כיון דגלי קרא וחי אחיך לא נתבטל החיוב אלא דהלוה חייב להחזיר אח"כ כי היכי דניחי. וע"ע באב"מ סי' כ"ח סקכ"ב מ"ש ע"ד הב"ש בזה שהעיר בתמיהת רו"מ ע"ד הב"ש וע"ע בשו"ת תפ"צ יו"ד סי' ס"ג שכתב שנסתפק בספק חדש אם מעות וחפץ של ריבית הוי שלו בכל מקום דבעי' שיהי' לכם. ולא ראה ד' המח"א ושאר מקומות שפלפלו בזה וע"ש מה שפלפל מש"ס דתמורה ושאר מקומות וע"ע בשעה"מ פ"ה מאישות הט"ו:

י״אומה שתמה ע"ד הט"ז א"ע סי' כ"ח סקי"ט שכתב דהקדש בר"ק אינה מקודשת שסותר למ"ש בעצמו ביו"ד סי' קס"א דדוקא בתבעו י"ל דגם באע"ה מיירי בגוונא שמוציאין בדיינים דהיינו בתבעו ויגיד עליו ריעו שבט"ז ח"מ רס"י ט' חזר ושנה ד"ז אבל בתשו' שבו"י ח"א סוס"י קל"ה חולק על הט"ז בדין תביעה וע"ש מ"ש בזה, ודין הוקדש בר"ק תלוי במחלוקת הראשונים שהביאו המח"א ותפ"צ הנ"ל אם המקדש בר"ק מקודשת ולשי' רוב הפוסקים מקודשת וכמ"ש רו"מ באורך ומ"מ יש להחמיר לענין לכם כיון דכמ"פ לא ס"ל כן. ובדין תביעה בר"ק ע' בעט"צ לח"מ בשו"ת לסי' ט' ותשו' גא"י יו"ד סי' ו' שחולקים ג"כ על הט"ז וע' ספ"י פו"כ סי' קי"א וסי' תע"ה:

י״בומ"ש רו"מ עמ"ש בפת"ש סי' ק"ה בשם חמ"ד להתיר בסילק האיסור מיד והביא ראי' מהא דניער וכיסה מיד ורו"מ דחה דשא"ה די"ל דנהי דבולע מיד מ"מ לא נתפשט בכל החתיכה רק במקום נפילתה ולא נ"נ אותה חתיכה וכשנתפשט בכולה כבר ניער וכיסה ושוב כל הקדרה מצטרף דדרך הילוכה לא נ"נ ואני תמה דא"כ להסוברים דגם בכ"ק וכ"נ חנ"נ ובפרט בב"ח וע' שפ"ד סי' ק"א שק"ו ומש"ז סי' ס"ט סוסקל"ה יאסר מהחתיכה עכ"פ כ"נ ואמאי בניער וכיסה מיד מותר הכל ומ"ש רו"מ ראי' מהא דחולין (דף ח') אימת בלעה לכי חיימה ולכי חיימה גמרה לה שחיטה ומוכח דברגע א' בולע וצ"ל דכוונתו דאף דלא קיי"ל כהך מ"ד בסכין ששחט בו טרפה מ"מ הרי בשחט בסכין של נכרים חיישי' לחומרא ומלבד די"ל דסתם שוחט הוא יותר מרוב מצומצם ובהגיע לרוב מצומצם כבר נתחמם ובולע בזמן גמר השחיטה שאחר הרוב המצומצם וגם ברוב מצומצם אסור משום ל"פ. גם י"ל כעין מ"ש הפוסקים בדין כבוש מעל"ע שבולע ברגע האחרונה של המעל"ע ומ"מ מתנועע במשך כל המעל"ע לצאת ונגמר בסוף המעל"ע וכן בהשחיטה מתחמם והולך עד שנגמר חימומו ודוחקו בהגיע לידי רוב משא"כ באיסור שנפל כרגע ובשבועה זו כתבתי בתשו' א' שהגם שהפמ"ג מחמיר בסוס"י ס"ח ובפתיחה לבב"ח מ"מ בתשו' רדב"ז ח"א סי' רכ"ג מבואר להקל ומ"מ אין להקל רק בדרבנן ובצירוף עוד קולא:

י״גגם י"ל בהא דחולין (דף ח') דודאי מקום ביה"ש והדם רותח גם בתחלת שחיטה אלא שא"י לחמם הסכין ברגע א' ונגמר חימומו לבלוע ולהפליט בגמר שחיטה ובפרט לפמ"ש הרשב"א בחי' שם דאף דבתולדת האור בעי' דוקא כ"ר ויס"ב מ"מ קים להו בטבע ביה"ש שהוא בולע ומבליע א"כ אין ראי' מכאן לתולדת האור גם לענין בליעה ופליטה מיד דדוקא הכא קים להו הכי והנלע"ד כתבתי: