שו"ת מהרש"ם חלק ב ר״בTeshuvot Maharsham Volume II 202
א׳להרב המאה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודא ארשיטצער נ"י מו"ץ דק' טארנא:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן שהחזיק כמה שנים בעסק קניית חתיכות הנושרים מן הפערקאל בפאבריק של ישראל מהמתחדשים הולכי קדימה בעיר פעסט ועוד חותנו החזיק בזה והוא המציא המסחר הזה למחזיק הפאבריק ומקודם לא ידעו כלל ממסחר הזה כי לא נחשבו לכלום וזלולו בהם למכרם לעניי העיר בזול גדול ומאז המציא חותן ראובן נהג כמה שנים לקנותם על משקל הקילא ושלחם לביתו וב"ב טרחו ויגעו להכין אותם באופן הראוי למכירה ובמותו השאיר חזקתו לבתו וגם היא ישבה בעיר פעסט ובעלי הפאבריק באו בברית לכל שנה לבל ימכרו יותר לשום אדם זולתה וכל חיותם מזה ועתה קם עליהם שמעון ופעל בתחבולות ע"י אחיו ושותפו של הפאבריקאנט היושב בוויען והוסיף קצת על דמי המקח וקנה שלשים מעטר מחתיכות הנ"ל ונתן לאחותו וגיסו שיעסקו במכירותם ופסק לחיותם של ראובן ואשתו עכת"ד השאלה:
2
ג׳והנה רו"מ צידד דצריך להחזיר לראשון מה שקנה כבר כדין פוסק חיותו של חבירו ומכ"ש דאסור לקנות להלאה והביא מכמה שו"ת המדברים בענין זה והנה כבר הארכתי בענין זה בחיבורי משפט שלו' בקת"ע לסי' רל"ז ומיגמר בעתיקא וכו' ואולם בנ"ד שבעל הפאבריק ישראל הרי כל דיני חזקה לא תקנו בשל ישראל כלל כמ"ש בתשו' מהר"ם ב"ב בסופו וכ"ה ברדב"ז ח"א סי' קנ"ט ואף אם בנ"ד הוא בכלל מחללי שבת בפרהסיא שדינו כמומר וכעכו"ם ובפמ"ג א"ח סי' קנ"ו בא"א שם צידד דכל אותן שמורידין ולא מעלין אף די"ל דאסור לאבד ממונו מ"מ דוקא לאבדו אבל לוקח לעצמו י"ל דשרי וגם מתשו' הרא"ש וסמ"ע ח"מ סוס"י רפ"ה מבואר דהאוכל נבלות להכעיס כיון שמורידין את גופו מכ"ש שממונו הוא הפקר ע"ש אבל בש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקס"ג מפורש דגם ליטול לעצמו אסור להאוסרים לאבד ממנו ושכן עיקר לדינא ויש לתמוה על הפמ"ג שלא הזכיר מזה ואני מצאתי בהשגת הראב"ד פ"ב מעכו"ם הל' ה' דגם במומר לעכו"ם אסור לאבד ממונו בידים כמו במסור וסיים וז"ל אם נשא עכו"ם ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו בידים או ליטול לעצמו ע"ש ומוכח דגבי מומר שיש לו זרע כשר גם ליטול לעצמו אסור וע"ש בכ"מ שגם הרמב"ם מודה להראב"ד וע"ש במג"ע וע' בתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אני כו' שכתבו בפשי' דמומר דמי למסור דאסור לאבד ממונו ביד דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא וע"ש מ"ש אח"כ לחלק בין מומר לתיאבון ובין להכעיס וע"ש בסוה"ד בדין אבידת מסור ולא הובא בש"ע וע"ש בריטב"א שכתב דבמומר משרש נחש יצא צפעוני ואין לחוש דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא ובחו"מ סי' רס"ו ס"ב מבואר דמחלל שבת בפרהסיא אין מחזירין לו אבידה ומ"מ אין ממונו כהפקר בחייו כדמוכח מתשו' רש"י שבמרדכי ורמ"א סי' רפ"ג וד"ז מבואר היטב בתשו' מהר"ם מינץ סג"ל סי' ע"ד באמצע התשו' דהא דבשלחו יד בנכסי מומר בחייו זכה היינו דלאחר מותו מהני מה שזכה בהם בחייו יעוש"ה וע' תשו' פ"י להמג"ש ח"ב א"ע סי' ע' בשם תשו' מהרי"ו ובמה שהשיג עליו וע' בתוס' וש"ג סופ"ג דפסחים עוד בזה. וא"כ עכ"פ לא תקנו חז"ל תקנתם במומר ואפס מקום לדון מדין מערופיא וכדומה זולת מצד דדבמ"צ דל"ש במטלטלין ומדין עני המהפך בחררה כיון דליכא פיסוק דמים להלאה ובכל שנה קוצבים מקח מחדש כבר הבאתי במשפ"ש סי' רל"ז ס"ב בשם רש"ל ושא"י ומ"ב בדין מלמד דאחר זמן שנקצב ביניהם כיון שצריך לעשות שכירות חדש שרי לאחר להשכיר א"ע ובפרט בדבר שלא נמצא לקנות במק"א דדמי למציאה דלשי' כמ"פ ל"ש דין עהמבח"ר כלל. וגם בטרח הרבה אם הוא לא המציא הדבר אין לאסור עליו וע' משפט שלו' בקת"ע לסי' רל"ז אות ב' וג':
3
ד׳אך דמ"מ היכי שהמציא הוא הדבר וגם טרח הרבה נראה מדברי מהרי"ט בחי' לקידושין (דף נ"ט) וח"ס ח"מ סי' ע"ט דגם בישראל דמי להא דמרחיקין ממצורת הדג וא"כ לשי' המ"ב מוצאין בדיינים אבל במק"ח סי' תמ"ח סוסק"ה חולק על המ"ב בזה:
4
ה׳ועוד דאף שאביהם טרח והמציא המסחר ההוא וזכה בו מ"מ הרי הוא רק איסורא שחל על הבא להשיג גבולו ואין בו קה"ג כי הוא דשלב"ל וא"ב ממש וא"כ הרי מבואר בחו"מ סוס"י רע"ו דא"י להוריש זכות כזה ואף דהש"ך כתב דדוקא כשהוא ביד אחרים הרי בשל"ה וקצה"ח ס"ל דבכל גווני א"י להוריש וע' תשו' עבה"ג סי' מ"ט בזה וע' שו"מ מ"ג ח"ג סי' ה' בשם מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ה' ומעשה חייא וכנה"ג כהשל"ה וקצה"ח ומאז הבאתי ראי' לזה מהתוס' ב"ב (דף קמ"ח ע"א) ד"ה שכ"מ כו' ואע"ג דיורש יורש נמי דירת הבית וכו' היינו לפי שיורש גם הבית וכו' ומבואר דאי לאו ירושת גוף הבית לא הי' יורש זכות הדירה שא"ב ממש ואחר זמן רב מצאתי במח"א הל' טה"נ סי' א' שהעיר בזה ונ"ל עוד ראי' מרש"י עירובין (דף ע' ע"א) דהוה ומית וכו' דכי מית אין ליורשים שם כלום וק' האיכא זכות השימוש לשבת זה ובע"כ כמ"ש וע' תשו' מהר"מ אלשיך סי' י' דאם קנה רק בכסף דאין לו זכות קה"ג אלא למש"פ הוי דבר שא"ב ממש ואין בידו למכרו לאחר ע"ש וה"נ בנ"ד ולכן לענ"ד הדין עם הרב ר"מ אפטער נ"י בזה שאין להוציא מיד שמעון וגם אין בידינו ע"פ דתה"ק למחות בידו ונכון הדבר להתאמץ לפשר ביניהם. אבל באם שבכל שנה הי' השוואה במקח א' כמקודם בלא שינוי ודאי דאסור להשיג גבולו מדין עני המבח"ר כמ"ש רו"מ מדברי זל"א ח"מ אות ע' בשם תשו' חק"ל:
5