שו"ת מהרש"ם חלק ב רל״חTeshuvot Maharsham Volume II 238
א׳להרב הגדול מו"ה יעקב ווייצמאן נ"י אבד"ק גריידונג ברוסיא:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בריחים של וואלצען שנוהגים בסביבותיכם להכשירם ולנקרן לצורך טחינת קמחא דפסחא ועתה נודע לו שבריחים א' שבחדשי אב ואלול העבר לתתו החטים ע"י הדחה שעה ושתים ולכן נסתפק כי הגם שמנקרין עד מקום שהיד מגעת אבל יש חורין וסדקין וליוואטורין שאין העין שולטת שם כלל לברר ולנקות ולנקר דבריחים שאין לותתין החטים סומכין ע"ד תשו' נ"ש סי' י"ב דמתיר מטעם ס"ס אבל בנ"ד ידוע שלתתו ולפמ"ש במחה"ש סי' תק"ג סק"ח דטעמו של הנ"ש משום דספק שמא לא טחנו תבואה לתותה ושמא נתבטלה בשאר תבואות שאינם לתותות כמ"פ וגם אין כונתו לבטל ועפ"ז העלה במחה"ש דלדידן דלותתין כל התבואות אזדא לה היתר זה אבל בתשו' נ"ש שם מבואר דגם בודאי לתתו איכא ס"ס שמא לא נתחמץ בשעת לתיתה ושמא נתבטל בשאר חטים ואף שבק"ז סק"ג מבואר דבודאי לתתו אסור וע"ש בפ"י סקי"ז י"ל דהיינו בטחנו החטים לפסח תיכף אחר טחינת הלתותים משא"כ בנ"ד שעברו כמה חדשים בינתים עכ"ד. והנה מ"ש בשם הט"ז נהפוך הוא שהט"ז כ' דגם בידוע שלתתו שמא לא נתחמץ אבל הח"י סי' קי"ח החמיר וגם המג"א הביא בשם תה"ד וב"י סי' תמ"ב דחמץ גמור הוא וגם בא"ר סקי"ב השיג על הט"ז שהרי בתה"ד סי' קי"ט מפורש דאם מחזיקים הסלת לחמץ גמור מפני שלותתין החטים והעכו"ם אינם נזהרין בלתיתה ע"ש:
2
ג׳והנה בגוף הריחים הנ"ל בחנתי ונסיתי כמ"פ וגם הועד לפני מרבנים יראי ה' שבחנו גם הם שמתהוה הזיעה אחר יום או יומים בהרייערן עד אשר ינטפו נזלי מים בתוך הקמח ועי"ז מתדבק מסביב בכל פעם יותר והקמח עובר דרך הבצק והמים בתוכם ממש וגם כי אח"ז חוזרים ולוקחים הבצק שנתייבש ומניחים אותם בהמכונה ונטחן לקמח ומזה מתהוה הקמח מן הנימערן שלישי ורביעי וחמישי והעיסה המהוה שם בחנתי שהוא חמץ ממש כמו שאור חמץ ועפ"ז כתבתי בתשו' להגאבד"ק טארנאפאל נ"י שיפה עשה הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל והגאון מהרש"ק ז"ל שאסרו הקמח הנטחן בריחים הנ"ל כי החוש מעיד יותר מן הכל והסוברים דזיעה אינו מחמיץ היינו משום דס"ל שאינו מתחמץ ע"י זיעה ואם עינינו רואות שנעשה מחומץ גם הם מודים דאסור והבאתי מש"ס דנזיר (ד' מ"ב ע"א) לא יחוף באדמה מפני שהוא משרת וכו' כגון דאיכא אדמה שאינה משרת שרי וע"ע כה"ג ברא"ש פ"ח דיבמות ובק"נ אות י"ג בהא דניקב פסול משום ששותת דאי חזינן שאינו שותת כשר דהכונה הוא רק דמסתמא שותת וה"נ בנ"ד אף שסתם זיעה אינו מחמיץ בדחזינן שמחמיץ בע"כ שהזיעה הזאת יוצאת מן הכלל. וגם כמה מכשולות מתהוים עי"ז בהכשר החטים כידוע לכל המשגיח בעינא פקיחא שא"א כלל ליזהר ע"י ריבוי החטים ומהירות הטחינה וגם כבר כתב בשו"ת ברכת רצ"ה סי' ל"ג שכל ההיתר רק שמתבטל בששים שיש נגד העיסה המתהוה מהזיעה ולשי' כמ"פ גם במ"פ שנתבטלו בששים מותר ללוש גם במים ולכן כ' דעכ"פ צריך שיהי' בחטים ב"פ ששים נגד המצומחים ולא סגי בפ"א כיון דבעינן נמי שיהא ס' נגד העיסה הנ"ל ומ"מ כיון דרבים מחמירים לענין הקנעבאליך אפי' בדאיכא ס' וגם א"א ליזהר בבדיקת החטים שיהי' כפי הנ"ל אם אפשר להספיק קמח מריחים פשוטים אין להתיר הקמח הנ"ל ודחה דעת האומר דכיון דכבר נתייבש הקמח מן הזיעה אינו מתחמץ מן המים הבאים לתוכם וטעם ההיתר הוא רק ע"פ הנ"ל יעוש"ה וע' בשו"ת דברי חכמים סי' קי"ב שהביא בשם הגאון שו"מ המיקל בזה שצריך ליזהר להשגיח שלא יתהוה עיסה בהקנים וזהו לפלא שבמחכת"ה האמין לקול שמועה ובאמת שהוא בגדר הנמנע בריחים הנ"ל ולכן ידי אל תהי בזה להסכים בהכשר ריחים הנ"ל הגם שידעתי שלא ישמעו לקולי ורבים מהרבנים המכשירים מתפארים בדברי שוא שהריחים הנ"ל יותר בהכשר מריחים פשוטים ולא חשו לקמחייהו לעיין איזו ימים אחר ההכשר והם דנים כפי ראות עיניהם בשעת ההכשר וכן העוסקים בטחינה מנקים בהקנה גם אח"ז עד מקום שיד הרב מגעת טרם בואו להשגיח בכל עת ובבואו ומצאהו נקי וד"ז נתברר לי מהאומנים בעצמם והאמת יורה דרכו:
3
ד׳וראיתי בתשו' עין יצחק סי' ט"ז שהאריך לצדד להתיר הקמח ההוא לאכלו בפסח משום ס"ס דשמא הזיעה דינו כמ"פ ושמא לא נתערב כלום וכמ"ש בנש"א סי' כ"א. ובמחכת"ה לא ידע שהם לוקחים העיסה המתייבש וחוזרים וטוחנים אותו א"כ אין זה בגדר ספק כלל וגם כבר כתבתי שא"א לסמוך ע"ד המקילין בנ"ד כיון שהחוש מעיד שהעיסה נעשה חמוץ בריחו וטעמו ועכ"פ גם לשי' רק ספק א' איכא שמא הלכה כהמקילים. והנה עוד כ' דלכאורה גם לשי' המקילים הרי הוי מ"פ וכשנילוש אח"כ במים דינו כמ"פ ומים שממהר להחמיץ והביא מדברי נש"א שם ובסי' כ"ב די"ל דזיעת חומה דינו כויעת אדם דל"ה בכלל מ"פ כלל כמ"ש הח"י סי' תס"ו סק"ז ובמק"ח סק"ד ולפמ"ש הח"י סקי"ג בשם הדרישה וא"ז דבספק דאם הוא מ"פ או חמץ יש להתיר משום ס"ס ובמק"ח סק"ג תמה הא גם מ"פ עם מים מחמיץ ובנש"א צירף ד' הרי"ף ורמב"ם דמ"פ ומים אינו מחמיץ וע"ז פקפק כיון דספק א' יש בו ס"ס לאיסורא כמ"ש כה"ג בתוס' כתובות (דף ט' ע"ב) בד"ה אי למיתב מ"מ י"ל שהרי הפר"ח ובאה"ט הביאו בסי' תס"ב סק"ד בשם רמב"ן ורשב"א דאם כבר נתייבשו המ"פ גם אם באו למים אינם מחמיצים עוד א"כ יש לצרף דיעה זו ג"כ עכת"ד עיינתי בפר"ח ולא נזכר מזה כלום אלא דהיכי דהמ"פ הם מעט ונתבטלו טרם שבאו למים בזה ס"ל דאינם אוסרים ודלא כהגהת סמ"ק והוכיח כן מתשו' הרשב"א סי' תפ"ח וגם מתשו' הרמב"ן והוא ג"כ מהרשב"א וגם מ"ש מרי"ף ורמב"ם הנה אם באנו לצרף לס"ס דיעות שלא הובאו בש"ע אין לדבר סוף וכללא הוא שאין לצרף דיעה כזו לס"ס ועוד דא"כ נחוש ג"כ לד' הסוברים דקמח בקמח יבש ביבש ולא נתבטל כלל בהיותו קמח ולשי' הפר"ח סי' תנ"ג אסור לטחון לכתחלה ולבטל ובנ"ד לוקחים את העיסה שנתייבשה בתוך הקנים וחוזרים וטוחנים ומערבים בשאר קמח וגם הרי שי' כמ"פ דמ"פ לבד מחמיצין והן אמת שדעת כנה"ג ושפ"ד יו"ד סי' מ"ד סק"א דגם בדאיכא בחד ספק ס"ס לאיסורא מצטרף לס"ס והבאתי בדע"ת מכמ"ק אבל היינו היכי דצריך להתחיל בספק השקול ובנ"ד עכ"פ גם הספק דשמא לא נתערב כלל שכיח טפי לאיסורא. וגם מ"ש דגם במ"פ ומים שמחמיץ מיד אינו אלא ספק והביא מרש"י פסחים (ד' ל"ו) ותוס' שם (ד' ל"ה) ומהרש"א שם (ד' ל"ח ע"ב) כבר הביא מזה הא"ר סק"ג ועפמ"ג בא"א סק"א וגם בדבר הביטול יעוין בתשו' ב"א חא"ח סי' מ' שהאריך להוכיח דגם מעט מ"פ ממהר להחמץ כשבאים מים לתוכן גם אחר שנתייבשו המ"פ ע"ש שהביא כמה ראיות וגם בלא"ה הרי קיי"ל דאין להביא לידי ס"ס לכתחלה כמ"ש המג"א רס"י תס"ז בשם רשד"ם ומהרי"ט ואיך נתיר לכתחלה לטחון משום ס"ס וגדולה מזו מבואר בפמ"ג בפתיחה ובמש"ז סי' תס"ז סוסק"ד דגם אם כבר טחן אין להתיר לאכילה משום ס"ס דדוקא בפסח אינו דשיל"מ דא"כ צריך לבערו ולהתיר בשהי' ולאסור לאכילה הוי כתרתי דסתרי אבל קו"פ י"ל דהוי כדשיל"מ להתיר לשהות ולא לאכול וע"ש בפתיחה ח"ג פ"א אות ג' ופ"ד אות א' ב' באורך ובאמת שהמג"א סי' תמ"ז סק"מ הביא בשם נה"ך דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ והמג"א דחה דבריו ולכן בע"פ מהני ס' אך דמ"מ בדאיכא ס' בודאי מותר להשהותו לכן ס"ל להפמ"ג דמיקרי דשיל"מ וכן בנוקשה דליכא איסור להשהותו:
4
ה׳אך בשו"ת ע"י שם הביא ג"כ מדברי הח"י סי' תס"ו סקי"ג שאין להתיר בס"ס לאכילה ובח"י סי' תס"ז סק"י ובמק"ח סק"ג כ' דטעמו של הרמ"א שלא התיר בס"ס לאכילה משום דסובר כרמב"ם דהוי דשיל"מ וכ"ה בביאור הגר"א והוא תמה מהא דבע"פ בטל בס' בע"כ דל"ה דשיל"מ והביא מהא"ז הל' פסחים סי' רנ"ו שכ' ג"כ טעמא דדשיל"מ בנפל לתבשיל חטה שאינה מבוקעת ודחה שהרי יתקלקל המאכל אבל מהא דקיי"ל דבע"פ בטל בס' מוכח דל"ה דשיל"מ וע"ז כ' די"ל דלענין ביטול כיון דגם אחה"פ אסור מדרבנן אין עליו שם היתר בהיתר ובטל דל"ש בזה טעם הר"ן נדרים (דף נ"ב) אבל טעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור כו' ל"ש בזה לשי' הר"ן דע"י הביטול נהפך האיסור להיות היתר ולכן נד הר"ן מטעם רש"י אבל לענין ס"ס גם הר"ן מודה לטעם רש"י והוי דשיל"מ ולכן ל"מ ס"ס אבל בנ"ד שהוא ס"ס בדין אי הוי מ"פ ואם אין להם דין מ"פ עם מים ושמא הלכה דבטל בס' כדין לח בלח כמ"ש הח"י סי' תנ"ג סקי"ז בשם הכלבו ובנש"א סי' קכ"ו אות ה' ג"כ מזה וגבי סד"ד גם בדשיל"מ מהני ס"ס כמ"ש השאג"א סי' צ' ותשו' רע"א סי' ס"ה בשם פר"ח סי' תצ"ז סק"ג עכת"ד. והנה הגם שדבר גדול דיבר בזה וע"ע בשו"ת ב"ש חיו"ד סי' ג' והנה שם עוד ראיות דבסד"ד סד"ר לקולא גם בדשיל"מ אבל זה כמה העירני ח"א מרש"י עירובין (דף ל"ט ע"ב) בדין ספק אם קדושה א' הן דבדשיל"מ סד"ר להחמיר ומפורש להיפוך אבל יש להביא ראי' מהתוס' יומא (דף מ"ז ע"ב) ד"ה הדר פשטה וכו' יעו"ש בסוה"ד במ"ש דטבל במשהו ואי ספיקא הוי בטל וקשה הא בדשיל"מ סד"ר להחמיר וצ"ל משום דהוי סד"ד. אבל במק"א הבאתי ראי' דבספק בעיא דלא איפשטא לא אמרי' סד"ר להקל בדשיל"מ מדברי המרדכי רפ"ג דביצה גבי בעיא דספק תחומין וע' בב"מ לא"ח סי' תרפ"ח ס"ד שנחלק בזה עם רע"א ולא הביאו מהנ"ל:
5
ו׳אבל בכ"ז לא הונח מה שהעירותי למעלה מהא דאין עושין ס"ס לכתחלה דהא מבואר בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' קי"ג להדיא דגם בס"ס בפלוגתא אין לעשותו לכתחלה והנה במה שנשאל בשו"ת שי"צ סי' מ"ה על כללא דאין עושין ס"ס בידים מדברי תוס' זבחים דף ע"ב) וגם בשו"ת אמרי אש סי' מ"א נשאל בזה וע"ש מ"ש בישובו כבר העיר בקו' זו במש"ז סי' ק"י סק"י וע"ע בשו"ת ארי' דב"ע חא"ח סי' ו' באמצע התשו' מ"ש בזה:
6
ז׳ומצאתי בתשו' הרשב"א ח"א סי' תתל"א בדין חטים שנתבקעו ויש יותר מששים של היתר ונטחנו קו"פ וכ' דלשי' ר"ת דמותר להשהות חמץ ע"י תערובות י"ל דהוי דשיל"מ מ"מ לכתחלה אסור לבטל ובביטולו במזיד גם דיעבד אסור דאל"כ האי ארבא דטבעה בחישתא ליערבינהו יחד וליזבנינהו לנכרים והוי ס"ס ובע"כ דבעושה בידים ל"מ ס"ס ע"ש ובתשו' ר"מ ב"ב החדשות סי' של"ב אך די"ל דכיון דאנן קיי"ל דקודם פסח מותר לבטל לכתחלה כיון שעדיין זמן היתר א"כ ה"נ מותר לעשות ס"ס לכתחלה אבל מ"ש בתשו' ע"י שם עוד משום דהמ"פ הם דבר מועט ואין לחוש כלל כמ"ש המג"א סי' תס"ב סק"א ומהרש"א פסחים (דף ל"ח ע"ב) כבר ישב על מדוכה זו בתשו' ב"א הנ"ל ודחה ד"ז:
7
ח׳סוף דבר שיש כמה עיקולי ופשורי בהכשר ריחים הללו ולכן ידי משוכות מזה ובפרט דעכ"פ צריך ליזהר מאוד בהכשר החטים שיהיו לפחות ב"פ ששים נגד המצומחים בבירור בלי ספק וכבר כ' בשו"ת רצ"ה דבמקומות שמחמירים שלא לאכול חטים שי"ב קנעבאליך או ציבאלעס ומקילים בקמח של ריחים הנ"ל הוא תרתי דסתרי:
8
ט׳אבל נקיון הקנים כפי שנהגו בלבוב מושכים בחבלים מכבדות עבים (בעזימם) דרך כל הקנים ומקנחים כל מה שדבוק בדפנות וא"כ גם בעובדא דילן אין מקום להחמיר יותר מבשאר ריחים כאלו ואם באפשר ע"י ריחים פשוטים בודאי אין לתקוע א"ע לדבר הלכה זו:
9