שו"ת מהרש"ם חלק ב ל״חTeshuvot Maharsham Volume II 38
א׳להרב וכו' מו"ה יעקב קאווישיין נ"י מו"ץ דק' ראהטין:
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בסופר שיש לו מיחוש בפי טבעתו שזב ממנו תמיד ליחה משם ואח"כ נמצא בחלוקו כתמים פעמים אדומים ופעמים שחורי או לבנים מה יעשה במלאכתו מלאכת הקודש והביא מדברי מג"א סי' ע"ו סק"ח ויד אפרים שם ויען כי אין בידו תשו' רדב"ז נתקשה בכונתו במ"ש ששותת אי דוקא דרך שתותה בלא הפסק כלל או דהכונה שזב מאליו וצידד שלפמ"ש בא"ח סי' מ"ו במג"א דלהעתיק מותר קודם ברה"ת א"כ יוכל לקדש השמות של העמודים שישער בדעתו שיכתוב באותו יום קודם שישב לכתוב ויבדוק א"ע שיהי' נקי באותו זמן מועט ואף דבעינן אומר וכותב כל שעה"ד כדיעבד דמי עכ"ד:
2
ג׳הנה עצתו אינו נראה כלל לכתוב כל השמות בלא אמירה בפה שבהם עיקר הקדושה תלוי וגם י"ל דגם אם אין האמירה בפה מעכב היינו אם עכ"פ הי' ראוי לומר כהא דכל הראוי לבילה וכו' אבל בנ"ד שא"ר לומר י"ל דמעכב גם דיעבד ועפמ"ג בא"א סי' ק"ד סק"ז והגם שיש להביא ראי' להיפוך מדברי הר"ן פכ"ה בשם הראב"ד בדין מים אחרונים ובמק"א הבאתי מהמג"א סי' פ"ה סק"ב וע' שאג"א סי' ו' וגם יש לחלק בין דין שומע כעונה לנד"ד כמובן אבל גם גוף דברי מג"א הם רק לשיטת הש"ע שם ס"ד דהרהור שרי בלא ברה"ת אבל הגר"א בביאורו השיג ע"ז ופסק דגם הרהור אסור והגם שאני הבאתי ראי' מש"ס דברכות (דף ט"ו ע"ב) בהא דאר"י מחלוקת דק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא בלא השמיע לאזנו דכתי' הסכת ושמע ישראל ודחי לה ומסיק אלא הכי אתמר מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ומשני ההוא בד"ת כתיב ומבואר דמקרא דהסכת יליף גם לדיעבד דאל"כ הול"ל התם למצוה לכתחלה ובע"כ כמ"ש א"כ מוכח דגם באמר בפי' בלחש לא יצא מצות לימוד התורה ומכ"ש בהרהור לבד אך דמ"מ קשה להקל למעשה ולא אכחד כי בנ"ד כשכותב השמות לבד לענ"ד אינו בכלל לימוד תורה כלל אך דלשי' כמ"פ דס"ל כתיבה כדיבור קשה בעיני להקל לקדש השמות לבד בכתיבתן בלא שאר תיבות וגם בלא"ה לא אדע מה הועיל בזה דהא מפורש ברדב"ז שם דבמקום שאסור לו להתפלל ע"י זיבת הליחה אסור לו גם להרהר דדינו כצואה וביהכ"ס א"כ איך יכתוב שאר הס"ת בשעה שאינו נקי כל היום אבל גוף דברי רדב"ז שם הם בח"א סי' שט"ו ונרשם שלא כהוגן במג"א וי"א ומפורש שם דאם יש להליחה ריח רע אין הפרש בין אם הוא שותת או דרך דחי' בסירוגין ובכל גוונא אסור אפי' דבר מועט אלא דאם אין שם ר"ר כלל אז אם יוצא מהמעי מבפנים אז א"א בלא צחצוחי צואה והוי צואה במקומה דנפיש זוהמא וצריך לרחוץ יפה שלא יהא ממנה במקומה כלום ואז אף שנפל ממנה על בשרו במק"א או על בגדיו שרי ואם אינו היוצא מהמעי אלא מפי הטבעת לבד ה"ז כדם מגופתו וכמו ליחה ביוצא ממנה ואין שם ר"ר דמותר בכל דבר שבקדושה ואפי' בשעה ששותת ויורד שרי וסיים וז"ל וא"ת במה יוודע אם הוא מהמעי או מפי הטבעת אם יוצא בקישוי דרך דחי' בסירוגין ה"ז מן המעי ואם שותת ויורד תדיר מעצמו ה"ז מורה שיש מכה או מורסא בפי הטבעת וממנה שותת ואין בזה מיחוש כלל והכל חוזר לעיקר אחד והוא לראות אם יש בדבר השותת ריח רע או לא שאם יש לו ר"ר אין לו תקנה כלל עד שיוסר הריח ואם אין לו ר"ר יש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם הוא מפי הטבעת אין צריך תקנה דהוי כדם מכתו עכ"ל, ומבואר דאין ההבדל בין, שותת תמיד או רק בסירוגין אלא החילוק בין יוצא דרך דחי' כיציאת צואה אז הוא מן המעי ואסור ואם יוצא מאליו הוא דם מכה והא דנקט שותת אורחא דמלתא נקט שהרי נודע בחוש שלפעמים זב דם מורידין בנטיפה טיפין טיפין אף שאינו מגוף המעי וא"ב צואה כלל ובנ"ד כפי הנראה זב מאליו בלא דחיי' א"כ דינו כמכה ותליא אם יש לו ר"ר או לא. ולענ"ד אם יחזיק שם דבר שמריח בטוב שיתגבר על הר"ר ולא יורגש כלל יהי' מותר לו בכל. והנלע"ד כתבתי:
3