שו"ת מהרש"ם חלק ב פ״אTeshuvot Maharsham Volume II 81
א׳לכבוד ידידי ש"ב הרב המופלג בתוי"ר החסיד בנש"ק מו"ה בנימין וואלף ז"ל מק' אוזיראן:
1
ב׳מכתבו הגיעני ובדבר מה ששאל בעובדא שאירע אצליכם ביו"ט ש"פ העבר שהלכה אשה ביום א' דחוה"מ אל הבאר לשאוב מים ושאבה מים ומצאה בכדה חתיכת פת חטים בהמים וחורה והשליכתו להבאר ולא לקחה המים ואח"כ שאבו כל אנשי העיר ב' ימים זאח"ז מים מהבאר ונשתמשו בכל הכלים ואח"ז סיפרה האשה העובדא הנ"ל והאשה עצמה לקחה כל הימים הנ"ל מים מרחוק ע"י טורח רב. ונסתפקו אם האשה נאמנת לאסור כל התבשילין וכלים של בני העיר והביא ד' הל"ש בחי' דיני' ליו"ד סכ"א שכ' להתיר בעובדא כיוצא בזה דאף דבש"כ סי' קכ"ז הכריע דהיכא דהבעלים שותקין ואין יודעי' להכחיש ע"א נאמן לאסרו מ"מ אשה דמיא לקטן דאינה נאמנת באיסורין רק היכא דהוי רק גילוי מלתא לבד וכהא דסוס"י מ"ח גבי קטן ורו"מ צידד לאסור ויבואר לפנינו אי"ה והנה בגוף הדבר שחידש הל"ש דאשה דינה כקטן באיסורי' כבר הארכתי בחיבורי גי"ד ליו"ד סי' מ"ח בדע"ת סקמ"ג והוכחתי דגם אשה נאמנת והבאתי כמה ראיות ברורות ע"ש באורך ולא נשאר לנו שום צד היתר רק מכח הא דאין ע"א נאמן בשל אחרי' והל"ש גופי' לא רצה לסמוך ע"ז נגד הכרעת הש"כ. ואולם באמת נראה לצדד בזה דבנ"ד גם הש"כ מודה דיש להקל שהרי לפי טעם ב' של הש"כ שם סקט"ז הוא דכיון דבש"ס ר"פ הא"ר לא נפשט הבעיא אי נאמן אפי' נגד חזקה וא"כ ניהו דלהתיר אינו נאמן מספק מ"מ לאיסור יש להחמיר מספק דשמא נאמן יעוש"ה. וא"כ הרי בדרבנן קיי"ל דבעיא דלא נפשטה אזלי' להקל א"כ שוב י"ל דאינו נאמן להחמיר בדרבנן וא"כ לפי טעם זה גם הש"כ מודה דיש להקל בנ"ד דהוי רק איסור משהו דרבנן וגם לפי טעם א' של הש"כ הרי אף דאיכא כמ"פ דס"ל דגם בשותק מפני שאינו יודע הוי שתיקה כהודאה מ"מ הרי כיון שדעת התוס' והרא"ש ומרדכי להקל א"כ כדאי הם לסמוך עליהם בדרבנן במקום הפ"מ וע' בשו"פ שב"י ח"א סי' מ"ג שדחה ד' הש"כ ופסק כהתוס' ליישב דבריהם וגם מצאתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קכ"ג באמצע התשו' שפסק להקל ביי"נ דרבנן והפ"מ לסמוך על שי' התוס' וגם כ' שם שהאריך בחידושיו לסלק כל ראיות הש"כ ולהוכיח דהעיקר כד' התו' ע"ש וא"כ בודאי יוכל להקל מה"ט:
2
ג׳ואולם כפ"ר שדי בה נרנא דהא הבאר מים הוא של כל בני העיר ויש גם להאשה חלק בזה וכיון דכל אדם נאמן על שלו א"כ חלקה נאסר וכיון דחמב"פ אסור במשהו שוב ממילא אסור הכל כיון דיש כאן מעט מים האסורים דהא החלק שלה הוא אסור לכל אדם דבעלי' נאמני' על שלהם והרב אבד"ק בארשטשוב השיג עלה דאדרבא כיון דעי"ז נאסר גם חלק של אחרים שוב אינה נאמנת גם על שלה ושניכם לא באו רק במילי דסברא ודרך כל איש ישר בעיניו וע' מש"ז סי' ה' ס"ק ותשו' נאו"ד סי' כ"ז אות ז' [ע' תוס' נזיר (דף כ"א ע"ב) ד"ה אלא כו' וי"ל דתליא בסברא זו ע"ש ודו"ק] ולכאורה הי' נ"ל ראי' לסברת הרב מבארשטשוב מדברי הרשב"א בחי' לגיטין (ד' ס"ד) בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשי' שבעולם והקשו בתוס' דא"כ כל הנשי' יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה ותי' דנאמנות הן לגבי עצמן להתיר א"ע אבל אין נאמנות לגבי אמרי' להתירן והקשה הרשב"א דהא בכלל היתר עצמן יש ג"כ היתר אחר' דהיינו בעל ולא יהיו נאמני' גם לגבי עצמן ע"ש א"כ נראה מזה כעין סברת הרב הנ"ל כיון שהדבר נוגע לאחרים שוב מהראוי שלא יהיו נאמני' גם לגבי עצמן ואולם באמת מסיק הרשב"א שם בשם הרמב"ן דהיכא דהקרובות באו לפנינו ואמרו לא נתקדשנו דנאמנות משום דעא"נ באיסורא וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן נאמנות גם לזה א"כ אדרבא מבואר מזה כד' כת"ר וגם בחי' הרמב"ן ריש גיטין כתב לדחות מ"ש התוס' ראי' לנאמנות ע"א מנדה והקשו ע"ז דהא בנדה אתחו"א ותי' הרמב"ן דהא לגבי עצמה נאמנות כיון שטוענת בריא וכיון שנאמנת לגבי עצמה שוב נאמנת גם לגבי בעל ע"ש ועתוס' חגיגה (דף י"ד ע"ב) בהא דבתולה שעיברה מהו לכה"ג כשאמרה בתולה אני דאי שכיחא דשמואל נאמנת והקשו בתוס' מהא דפ"ק דכתובות דלר"י לא מפיה אנו חיין ותי' דכאן דאף היא בכלל האיסור נאמנת גם לגבי אחרי' וע' ברש"י ותוס' סנהדרין (דף י') דסד"א הואיל ומהימן בהאי דיבורא לגבי חברי' מהימן נמי לגבי דידי' וע' רמב"ם פי"ב מעדות גבי פ' רבע שורי דמיגו דמהימן לגבי פ' מהימן גם לגבי שורו ע"ש ובתשו' ל' סי' הארכתי בזה ע"ש. והן אמת שמצינו בדברי הר"ן נדרי' (דף צ') בסוגיא דטא"ל שהקשה איך מחשש ענ"ב יתירו איסו' תורה דשוי' אנפשה חד"א דלגבי עצמה הרי נאמנת ותי' דכיון דמשועבדת לבעלה גם לגבי עצמה אינה נאמנת כיון דעי"ז יפסיד הבעל שיעבודו וגם בתוס' רי"ד קידושין (דף י"ב) גבי דביתהו דר"ח כ' להדיא דכיון דאגידא לגבי בעלה אינה נאמנת גם לגבי עצמה וע' באהע"ז סוס"י קע"ח דהשתא דאיכא חדר"ג אין הבעל נאמן לומר שזינתה אשתו ובהגמ"ר שממנו מקור הדין מבואר דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן וע' באחרוני' שם וא"כ לכאורה גם בנ"ד נימא הכי דכיון דעי"ז יאסר גם חלק של אחרים שוב אינה נאמנת גם (לעצמה) בחלקה אך דבאמת מבואר בש"ס דגיטין וטוש"ע סי' קכ"ז ורפ"א דסיפר שאמר גוילין של ס"ת לא עבדתי לשמה או היכא שנתנסך היין בפשיעתו דהואיל שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ לאסרו וקשה דנימא ג"כ להיפוך דהואיל שהדבר נוגע לאחרי' לא יהא נאמן להפסיד שכרו ג"כ ולכאורה י"ל דהתם שהפסד שכרו הוי דבר שבממון וקיי"ל דהודאת בע"ד כק' עדי' דמי ל"ש לבטל דבריו ע"י מה שנוגע גם לאחרים משא"כ היכא דגם חלקו הוא רק משום נאמנות באיסורי' ולא בדבר ממון. ועלה בלבי להביא ראי' לזה מדברי הראב"ן בגיטין (דף נ"ד) שהקשה בהא דדייק הש"ס שם דע"א נאמן מהא דכ"ג ביה"כ דכי אמר פיגול הוא נאמן וכתי' וכל אדם לא יהי' כו' והקשה דהא הפר הוא של כ"ג ונאמן להפסיד הפר של עצמו ותי' דדייק משעיר יה"כ דהוי של ציבור וכבר תמהו המפרשי' שם דהא מערבין לקרנות ומתערב דם שעיר בדם פר וא"כ כשאמר שפיגל השעיר ממילא נפסל גם הפר ע"י התערובות דמים וא"כ מתוך שנאמן להפסיד הפר לעצמו נאמן גם על השעיר אבל אי נימא דלגבי איסורי' אמרי' להיפוך דאינו נאמן כלל א"ש והראב"ן הקשה רק על הפר עצמו שהוא שלו דבודאי (נאמן על שלו אבל לאסור עי"ז גם השעיר שוב א"נ כלל. אבל נראה דאין ראי' כלל מזה דשא"ה דכל האיסור מצד השעיר שנפסל ועי"ז נמשך ממילא הפסול גם לגבי פר שלו ולכן אמרי' דכיון דאינו נאמן לגבי שעיר שהאיסור נמשך ממנו שוב א"נ גם לגבי פר אבל להיפוך היכא דהאיסור נמשך משלו לגבי של אחרי' שפיר אמרי' מתוך שנחמן על שלו נאמן גם בחלק האחרי' ולכן כ' הראב"ן דעיקר הקושי' רק מהא דנאמן לומר שפיגל השעיר אבל באומר שפיגל הפר נאמן שפיר משום שהוא שלו ואף דעי"ז ממילא נפסל גם השעיר ע"י תערובות דמים וא"כ נוגע גם לחובת הקהל אפ"ה מתוך שנאמן על חלקו נאמן גם על של אחרי' [וע' בחו"מ סי' מ"ז בשטר אמנה דא"נ להיות חב לאחר אבל אינו ראי' לכאן כמובן] והא דכ' הר"ן נדרי' הנ"ל דל"א שאחד"א נגד שיעבוד הבעל נראה לפמ"ש הח"ד בליקוטים לסימן קכ"ז ליישב קו' הט"ז סימן קכ"ז שם סק"ד מהא דקידושין (דף ס"ה) דא"נ לחוב לאחרי' הקרובי' ותי' הח"ד דדוקא באיסורי' דסגי בבירור הענין גם בלא עדי' ולכן כיון שמפסיד לעצמו הוי הוכחה שאומר אמת ונאמן משא"כ בדשב"ע בעי' עדי' גמורי' יעו"ש ות"ל קיימתי' מסברא. ומעתה לפ"ז התם באיסור אשה לבעלה דבעי' דוקא עדי' ל"מ הוכחא זו לאסור לבעלה וכיון שא"נ לגבי בעלה שוב א"נ גם לגבי עצמה אבל באיסורי' דסגי בהוכחה שפיר נאמן בכה"ג. וע' בשו"ת תפ"צ להגאון אבד"ק גלוגא חיו"ד סי' י"ב מ"ש בדברי הר"ן הנ"ל ובתשו' א' פלפלתי הרבה ואכ"מ וגם לפמ"ש הט"ז לחלק בין היכא דאיכא חזקת היתר בכה"ג אף דנאמן להפסיד שכרו א"נ לאסור של חבירו משא"כ היכא דליכא חזה"ת בזה אמרי' הואיל דנאמן להפסיד כו' יש לי לדון דבנ"ד אף דלכאורה נראה דאיכא חזה"ת להמיס מ"מ נראה דבזה אין אנו באי' להוציא המים מחזקתן שהרי החמץ לא נכבש עדיין בהמים שיאסרו כל המים עי"ז רק דכיון דבפת איכא פירורים ואנן מחמירי' בפסח גם בסינון כמ"ש בסי' תמ"ו ולכן יש לאסור בזה וא"כ כל האיסור הוא רק מכח הפירורים רק דאנו לא ידעי' להבחין מקומם ולכן אסרי' כל המים אבל מ"מ המים עצמן נשארי' בחזקת היתר כמקדם ואין מוציאי' אותו מחזקתן וכל האיסור רק משום שאין יודעי' מקום הפירורי' אי' איפוא מקומן להוציאם לגמרי ולהבדילם מן המים ונגד זה אין התנגדות מכח חזה"ת של המים ודוקא באומר נתנסך יינך דבא לשנות היין מהיתר לאיסור בזה אמרי' דאינו נאמן להוציא מחזה"ת משא"כ בזה וכיוצא בזה כ' התוס' במנחות (דף ו' ע"א) ד"ה דומיא דערלה וכה"כ כו' בהא דמבואר בש"ס שם דערלה וכה"כ לא הי"ל שעה"כ והוכיחו דהיינו הענבי' שעושין מהם יין לנסכי' ל"ה להם שעה"כ והקשו ע"ז דהא קודם שהוסיפו מאתים הי"ל שעה"כ ותי' וז"ל דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אח"כ לא הי"ל מעולם שעה"כ והאי דמיתסר גם מה שגדל קודם לכן לפי שא"א להבדיל זמ"ז להפריש תערובתה עכ"ל. ומבואר דמה שגדל קודם לכן איננו בכלל איסור לומר עליו שהי"ל שעה"כ שהרי אינו נאסר כלל רק משום שא"א להפרישו ממה שגדל אח"כ וה"נ בנ"ד אין גוף המים נאסרי' לדון עליהם מכח חזה"ת שלהם וכן מצאתי בס' ש"ש להקצה"ח ש"ג פ"ז שהעלה דגבי תערובות היכא דאין היתר נהפך לאיסור ל"ש לדון מכח חזקת היתר וזהו ג"כ כונת הר"ש בריש פ"ז דתרומות מ"ו שכ' דגבי ב' קופות ל"ש חזקת היתר אם נפל התרומה בחולין עש"ה ותבין [וע' מהרש"א פסחי' (ד' י') שנראה מדבריו שהיסב כונת הר"ש לסברת תוס' יבמות וצ"ע] כלל הדבר דלפ"ז נראה דבנ"ד שפיר נאמנת הואיל דנאמנת לאסור את שלה. אך דיש לשדות בה נרגא דהא עיקר טעמא דאמרי' מתוך שנאמן כו' הוא דכיון דמפסיד בזה מסתמא לא משקר וא"כ לפמ"ש הפוסקי' דבהפסד מועט לא אמרי' הכי וכדמוכח בש"ס מהא דאזכרות כתבתי שלא לשמן וכ"כ גם הט"ז סי' קכ"ז שם א"כ לפמ"ש הרשב"א הובא בב"י יו"ד קי"ט דהילוך לא מיקרי טורח כ"כ ואמרי' בי' לא שביק היתרא ואכיל איסורא והביא ראי' מהא דריש חולין דחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שמחליפין והא צריכי' לילך לבית אחרי' ולהחליף ובע"כ דלא מיחשב טורח יעו"ש א"כ לפ"ז נראה דכיון דאין הפסד במים ובכל מקום שכיחי [וע' ירו' פ"ג דחגיגה ה"ה בסופה אין חבירות למים ופי' בק"ע שבחנם הם ולמה יקילו בהם וגדולה מזו כ' התוס' בב"מ (דף י' ע"א) ד"ה ר"נ כו' דבמי הבור ל"ה חב לאחרי' שיש הרבה מים בבור וע' ביצה (ד' ל"ט שם) רק הטורח לילך חוץ לעיר להביא המים א"כ כיון דזהו אינו אפי' בגדר הפסד קצת ל"ש בזה סברת מתוך שנאמן כו' וע' פסחי' (דף י' ע"ב) בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו ומוכח ג"כ דטורח הגוף לא דמי להפסד ממון ואם אמנם בתשו' א' בענין חלוצה הוכחתי בראיות דלאו כל טורח שוה והילוך רב בדרך רחוק מיחשב טורח וע' בגיטין (דף ע"א) דרך מכחיש הגוף דכתי' ענה בדרך כחי והבאתי עוד מכמ"ק דטורח גדול קשה יותר מהיזק ממון אבל היינו בדרך רחוק משא"כ בזה דמסתמא הוי הילוך מועט א"כ נראה דליכא בזה הוכחה הנ"ל ושוב אינה נאמנת אך דמ"מ י"ל דניהי דליכא הוכחה מ"מ כיון דעל חלקה נאמנת מדין בעלים שוב ממילא נאסר הכל ויש לי לדון בזה עפ"ד הר"ן נדרי' ר"פ השותפין דבשל שותפין כל מה שא' משתמש בשלו משתמש דבזה לכ"ע יש ברירה ע"ש מ"ש בישוב ד' רמב"ם שם ובפרט דבדרבנן לכ"ע י"ב א"כ ליכא שום תערובות מים של חלק האשה בהמים ששאבו שאר אנשי העיר אבל יש לדון בזה עפ"ד תוס' תמורה (ד' ל') שחלקו בין נולד האיסור בהתערובות או לא א"כ בנ"ד שהאיסור נולד קודם תערובות א"א להתיר מכח ברירה וע' בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ע' באורך בד' תוס' הנ"ל ואכמ"ל:
3
ד׳האמנם יש לי לדון בזה עפמ"ש הריטב"א בע"ז (דף נ"ג ע"ב) בהא דפריך הש"ס התם מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש והקשה הריטב"א דדלמא עביד בהו מעשה ותי' בשם הראב"ד דאף דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש דוקא דבר של יחיד אבל של רבים אינו נאסר וכדקיי"ל מים של רבי' אין נאסרי' ואוקימנא כגון דטפחינהו בידי' כו' והרמב"ן ז"ל דחה דהתם במים של רבים היינו כשהם של הפקר דאע"ג דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף מ"מ אינם נאסרי' ודוקא של יחידי' שותפי' נאסרי' כיון דאית לי' שותפות בגוי' כדאי' פ"ב דחולין משא"כ של הפקר ע"ש היטב ומבואר דמים של רבים דהפקר אין להם דין שותפות כלל וע' בב"י או"ח סי' ת"ב במה שהקשה בהא דחריץ מים דהא הפקר נינהו וא"ק שביתה כו' דמוכח ג"כ כן דשל שותפות הא קונה שביתה וע' בתוס ע"ז (ד' מ"ז סוע"א) שדבריהם סותרי' קצת למ"ש בעצמם (בדף נ"ט ע"א) וע' בריטב"א שם (דף מ"ז) שכ' בשם התוס' דאי נפקי מרשותי' דרבים מסתפקי' מהם בע"כ אינו נאסר כלל אע"ג דאית לי' שותפות בגוי' ומהתוס' (דף נ"ט) מוכח דגם בחפר בור דוקא של יחיד נאסר אבל של רבים גם בחפרו בור אינם נאסרים אפי' באין יוצאי' לחוץ יעוש"ה ותבין. ועתוס' ב"ק (דף פ"א) דמשום תנאי דיהושע גם בח"ל מים שיצאו מאליהם הוי של רבים משא"כ ביצא ע"י חפירה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שהבאר של רבים ויש רשות לכל א' לשאוב שם א"כ הוו דהפקר ואינם בכלל שותפות כלל ואין להאשה שום חלק בהמים וא"נ לאסרם כלל. אך לכאורה י"ל דכיון דהבאר של ישראל לבד וגם של בני אותה עיר לבד ובידם למחות לבני עיר אחרת ובפרט לעכו"ם א"כ י"ל דאינו בגדר הפקר ואולם באמת מבואר בירושלמי (דף פ"ו) דפאה והובא בר"ש שם דהפקיר לבני אותה עיר לבד ולישראל בלבד ולא לעכו"ם ולא לבני עיר אחרת אפ"ה יש לו דין הפקר אליבא דר"י אבל לר"ל ל"ה הפקר ונודע דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל וע' תוס' גיטין (דף מ"ז) וא"כ גם בזה דינו כהפקר גמור אבל כבר העלה בשו"ת נו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט דהא דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל זהו רק בתלמוד בבלי ולא בירושלמי ובדין הפקר לבני עיר אחרת או לישראל לבד הלכה כר"ל דל"ה הפקר יעוש"ה א"כ בנ"ד כיון דהבאר חפרוה בני אותה העיר ישראלים לבדם וסגורה אצל המרחץ אין דינה כהפקר ושוב י"ל דאית לה שותפות בגוה. ואף די"ל דאין לאשה זכי' כלל דיד אשה כיד בעלה הרי בנ"ד גם בעלה מאמין לדברי' וחלקו אסור וממילא נאסרו כל המים [וע' נדרי' (דף מ"ז) ויו"ד סי' רכ"ד דמוכח ג"כ דדבר של צבור דינו כשותפות וע' ב"ש אה"ע סי' ל'] אבל הנה מצאתי בתוספתא פ"ג דפאה מודי' ב"ש וב"ה שאם הפקיר לישראל ולא לגוים שזה הפקר וגם מצאתי בב"י או"ח סי' תמ"ח שהביא מירושלמי (הנ"ל) וסיים וידוע דהלכה כר"י ומוכח דלא כנו"ב אולם יש לדון עוד בזה לפי המבואר בש"ג פ"ג דקידושין והובא ברמ"א סי' קכ"ז ס"א בסופו דיין של ב' שותפין ואמר להם א' שנתנסך וא' שותק והב' מכחישו לזה ששותק אסור ולהשני ולכל העולם מותר ע"ש א"כ מבואר דאף דלגבי שותף ששתק נאסר חלקו מ"מ אין שאר היין נאסר ע"י התערובות דאף דהשותף ששותק ושתיקה הוי כהודאה והבעלי' נאמני' על שלהם מ"מ כיון דשותף הב' מכחיש אין חלק שותף הב' נאסר כיון דלפי דעתו גם חלק שותף הא' מותר באמת וא"כ כיון דלדידן היכא דאומר איני מאמינך הוי כהכחשה א"כ ה"נ בנ"ד אם שאר בה"ע אין מאמיני' להאשה שוב י"ל דאין חלקם נאסר כלל כיון דלפי דעתם גם חלקה מותר ובפרט בנ"ד שאין לאשה חלק וזכות כלל והכל של בעלה רק דבעלה מאמין לדברי' א"כ אותם אנשי' שאין מאמיני' לה שפיר מותרי' להשתמש בהמים. אך לפמ"ש בשו"ת נאו"ד סי' כ"ג ול"ש חי"ד סעי' ס"ט דהחלק של השני אסור וביאר ד' הש"ג ורמ"א דמיירי אחר חלוקה וג"ז תלוי בפלוגתא א"כ צ"ע. כנלע"ד נכוי לדינא:
4
ה׳ואולם בכל זאת דוקא אם אינם מאמינים לה אבל אותם המאמינים בלבם כבר רמ"א דבשאר איסרי' ל"מ לומר אינו מאמינך אם מאמין בלבו וא"כ גם בחמב"פ אין להקל אף משהו דרבנן ובפרט לשי' הש"כ שם סקט"ו בכל הדברים אין להקל אם מאמין בלבו ואף דהמעיין בס' הישר לר"ת סי' ק"א מפורש היפוך ד' הש"כ מ"מ בחומר איסור חמץ א"א להקל וע' במד"ר פ' מצורע פ' י"ט טביתא אמתא דר"ג היתה בודקת בחבית כיון שהרגישה ישבה לה כו' וי דהא אזיל חמרא כו' ואף דלא הי' שלה מ"מ כיון דהאמין, בלבו נאסר עליו היין אף דאכילת חולין בטהרה הוא רק מדת חסידות גם י"ל דהתם היתה שומר ולהכי נאמנת וע' ברמב"ם פ"ד מק"ע בדין שוחט הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמה שחטתיו דמן הדין אינו נאמן ומ"מ המחמיר ה"ז משובח וע"ש בכ"מ ולח"מ וע' בא"ז הגדול הל' פסחי' סי' רכ"ג מ"ש ע"ד התוספתא שממנו מקור ד' הרמב"ם הנ"ל ותי' שם אינו עולה יפה לשי' הרמב"ם בדין עקירה בטעות יעוש"ה ותבין וע"ש בהסכמת הגאון אבד"ק לבוב מ"ש בזה:
5