שו"ת מהרש"ם חלק ב צ״דTeshuvot Maharsham Volume II 94

א׳להרב וכו' מו"ה שמואל דוד זאוולאדאווער מק' אסטראלענקא:

ב׳מכתבו הגיעני ומה שפלפל בדברי מש"ז יו"ד סי' צ"ד סק"ז במ"ש שההריפות נאסרים כ"נ עפ"י דברי הש"ך שחילק בסי' צ"ב סק"ג בין צלול לגוש ובין אם יש הבל הקדירה וכף דינו כגוש ורו"מ הביא מדברי הפר"ח וכרו"פ שחלקו ע"ד הש"ך וס"ל דגם בדבר גוש ושמן קצת בדאיכא הבל הקדירה א"צ נטילה יעוין במנחת כהן ס' התערובות ח"ב פ"ה שהאריך מאוד בדבר רש"ל וש"ך הנ"ל וסתר חי' א' שכתב דחלב הוי איסור שמן ופסק שם דבנפל טפת שומן של איסור ע"ג חתיכה שחוץ לרוטב אע"ג שהיא בתוך הקדרה צריך ס' וגם נטילה ע"ש באורך (ובמ"ש אם חלב הוי שמן ומפטם ע' באו"ה כלל מ"ח דון ה' שכתב דחלב אינו מפטם כ"כ וי"ל למעיין):

ג׳ומ"ש רו"מ להשיג ע"ד המש"ז מדברי הרא"ש וט"ז סי' תנ סקט"ז דגם בנצטמק א"א שלא יהא בו רוטב כבר כתבתי ד"ז בגליון מכמה שנים ומזה השגתו גם עמ"ש בשפ"ד סי' צ"ה סק"ד לענין הריפות שנצטמקו דדינם כנצלו ולפמ"ש יש לפקפק בזה ובגוף ד' המש"ז ע' בס' זכרון אברהם להגאון מראדזין לסי' צ"ד שהשיג בכמה דברים ע"ד המש"ז בזה. וזה כמה שנים העירותי בגוף הדין דהיכי שלא נתמעכו הגרויפין וכל גרעין עודנו ניכר הרי י"ל דכל גרעין דינו כמאכל בפ"ע ואין בלוע יוצא ממאכל למאכל בלא רוטב וא"כ ממ"נ אין לאסור רק הגרופין שנגעו בהכף מסביב ואם אין ניכרין בטלים ברוב דאם נחשב ההבל כרוטב הרי מבליע בכולו ואם אינו כרוטב הרי אין הבלוע מהכף נכנס רק לגרעינין שנגעו בכף ולא יותר. ומ"ש בדינו של המחבר ורמ"א סי' צ"ה ס"ג אם יש לצרף דעת המחבר לס"ס כבר כתבתי לו בתשו' מכבר ואח"ז נזכרתי מדברי הש"ך סי' ס"ט ס"ק ע"ה שפסק לצרף דעת המחבר שם לס"ס שהרמ"א כתב דהכי נוהגים ואין לשנות וע"ש סקע"ו להקל מה"ט בנתערב ברוב כיון דמה"ת בטל ברוב ובספר זכרון אברהם נסתפק ברס"י צ"ד אם באיסור דרבנן יש להקל כדעת הש"ע בזה וחוכך להחמיר ומדברי רש"ל וש"ך הנ"ל נראה להקל אך דהש"ך סיים שם לצרף הא דדם שמלחו רק מדרבנן ועכ"פ בדרבנן בודאי יש להקל לצרפו לס"ס וכבר כתבתי מאז מדברי המש"ז סי' סק"א בסופו ג"כ בזה. ומה שהאריך רו"מ לחדש דגם האוסרים שבסי' צ"ה ס"ג מודים בדבר גוש כבר קדמו בס' יד יהודה שם סקכ"ד:

ד׳ומה שתמה עמ"ש בתשו' א' ליישב קו' הפי"פ פ' בהעלותך לפמ"ש התוס' בסנהדרין דלמ"ד גבי נדב ואביהו שרפה ממש צ"ל דשלדן קיימת הוי וכיון שהכניסו חניתות של ברזל להוציאן מבית קה"ק כמ"ש התוס' בעירובין (דף נ"ד) א"כ כשנגע האחד נתקלקל השלדא ואינו מטמא והרי קיי"ל דא"א לצמצם ואמאי הי' מישאל ואלצפן טמאים הרי הוה ס"ט ברה"ר כיון דהעזרה רה"ר ותרצתי דכיון דבשעה שהי' נו"א מתים שם הי' אסור לכנוס לשם רק לאותן שנים שנכנסו להוציאן שהרי כל הבא לאהל נטמא ואסור לט"מ לכנוס למקדש וע"ז הביא דברי הז"ר פ' נשא שהקשה דהא נטמא המשכן וכליו ותי' הב"א דפרשת טמאים שנאמרה בו ביום כדאי' בגיטין (ד' ס') לא נאמרה עוד באותה שעה רק טומאת מגע ולא טומאת אהל או כמ"ש הצל"ח (דף צ') דבשעה שנשאום והוציאום נאמרה פ' זו ולא נטמא האהל א"כ נדחה תירוצי הנה עיינתי בהעתק הנשאר אצלי ושם רמזתי לדברי הפי"פ פ' תרומה שכתב בפשיטות דהמשכן וכלים נטמאו באמת ולא נטהרו עד ז"י וצ"ל לדבריו דמשום דטומאה הותרה או נדחה בציבור הי' מותר להקריב כל הקרבנות ולפמ"ש שם דע"י פריקה נטהרו הכלים ה"נ י"ל במשכן ע"ש שהביא מהא דשבת (דף נ"ח) ורק לגבי מנורה צ"ל כמש"ל ותדע שהרי ברש"י ותוס' גיטין (דף ס') שם פי' דפרשת טמאים אינה דין טומאת מת אלא פ' שילוח טמאים לרש"י או פ' טומאת שרץ ונבילה לשי' התוס' וע' בקו"מ שבספר מנ"ח למצוה רס"ד בשם הטור עה"ת פ' שמיני שהקשה ג"כ דהא נטמא המשכן ולא מצינו שנתפרק המשכן ותי' דכיון דכתי' וע"פ ד' יחנו כקבוע דמי ואינו מקב"ט והוא תמה ע"ז דגם כקבוע מטמא באהל ע"ש עוד בזה:

ה׳ומ"ש רו"מ עוד דאם נטמא המשכן ע"י נו"א שמתו הי' מותר לט"מ לכנוס לשם שהרי אינו מוסיף חילול מקדש שהרי הוא טמא מאליו ע"י המתים שמתו שם והביא סמוכין שהרי גם באדם שנטמא למת כל זמן שהי' בחיבורין שלא פירש מן הטומאה גם להרמב"ם אינו חייב בנטמא עוד למת אחר מפני שהוא מחולל ועומד כמ"ש הרמב"ם פ"ה מנזירות וה"נ בזה לענין טומאת המשכן שכל איסור הנכנס למקדש מפני שמחלל קדושתו כמ"ש כי את מקדש ד' טמא א"כ בכה"ג שמחולל ועומד ליכא איסור כלל והנה רו"מ נמשך אחר דברי הרמ"א ביו"ד סי' שע"ג ס"ז אבל הנה בספר ברכת ראש לנזיר (דף י"ז) האריך להוכיח מהירושלמי נזיר והרמב"ם דדוקא בנטמא תחלה במזיד וחילל קדושתו באיסור בשאט נפש אז הוא מחולל ועומד ואינו עובר בחוזר ונטמא למת אחר בעודו מחובר לטומאה אבל בנטמא בתחלה בשוגג או בהיתר אזי מוסיף חילול כשחוזר ונטמא למת אחר ע"ש באורך וא"כ ה"נ במשכן שנטמא מאליו ביד"ש ע"י שמתו נו"א באש מן השמים פשיטא דאם יכנוס אדם ויטמא א"ע יעבור על חילול המשכן ככל ט"מ שנכנס למשכן ולכן שפיר הי' להעזרה אז דין רה"י וצדקו דברינו בעזה"י:

ו׳והנה חזר השואל על הראשונות ותמה עמ"ש דטעם הפי"פ משום דטומאה הותרה בציבור וע"ז תמה דא"כ איך אכלו הכהנים שעיר נחשון וכדומה והלא בבואם למשכן נטמאו מפני כלי מתכות שהי' במשכן וגם לשי' ר"ח כהן שבתוס' נזיר (דף נ"ד) דאין הנזיר מגלח על כלי מתכות שנטמאו ואין כהן מוזהר מ"מ הרי במנ"ח מצוה רס"ה כתב דבשר שנטמא אפי' בטומאה שאין הנזיר מגלח חייבים עליו מלקות דדוקא בטומאת הגוף למקדש וקדשיו אינו מוזהר וכן העלה שם דחייב משום שימוש בטומאה ולגבי אכילה אין טומאה נדחה ולק"מ דיתכן תירוצי לשי' הרמב"ם דסובר דהוי רק טומאה מד"ס כמ"ש המנ"ח בעצמו שם וע' רמב"ם עה"ת ר"פ חקת שהעלה דאין החרב מטמא באהל ואין כהן מוזהר עליו אפי' ממגעו וא"צ הזאה ג' וז' ע"ש וגם י"ל דטומאת חרב הרי הוא כחלל לא נאמרה באותה שעה (שו"ר במנחת יהודה בשם בעלי תוס' עה"ת פ' שמיני שתמהו הך קושי' דהא נטמא המשכן וראיתי בשו"ת בי"צ יו"ד ח"ב סי' ל' אות י"ח י"ט כ' באורך ואין פנאי כעת לעיין):

ז׳אבל מ"ש שהרי הבשר והחלות נטמאו בשעת מיתת נו"א שהי' מונחים בעזרה וא"ל שהי' הכל בחצר במקום מגולה הרי הי' מחויבים לאכלו בפתח אוה"מ כדמוכח בזבחים (ד' נ"ו) וגם הרי נצטוו שלא לצאת מפתח אוה"מ כל ז"י וא"א לומר דטומאה דחוי' דהוי סגי באחד מהם לצורך עבודת ציבור הגם שיש מקום לדחות דבשעת מיתת נו"א לא הי' הבשר והחלות בפנים אלא בחצר ואח"כ הוציאו נו"א משם ואז הכניסום ואכלום שם וכבר כתבתי שתירוצו עולה לשי' הרמב"ם אבל בחידושי שם כתבתי דגם אי נימא דהעזרה כרה"ר מ"מ מקום הקד"ק בודאי דינו כרה"י שהרי אסור לשום אדם לכנוס בו ולפמ"ש התוס' בעירובין (ד' נ"ד) בשם הח"כ נכנסו נו"א לפני ולפנים ומחו שם א"כ י"ל דכשהכניסו מישאל ואלצפן חניתותיהן של ברזל להוציא אותם הכניסו גם ידיהם לפנים דביאה במקצת לגבי מקדש ל"ש ביאה כמ"ש הר"מ פ"ג מבימ"ק הח"י ולענין טומאה אף שהם עמדו בעזרה שהיא רה"ר והיכי דטומאה ברה"י והאדם ברה"ר דינו כרה"ר לדידן דקיי"ל כחכמים דפ"ו דטהרות מ"ב מ"מ בהכניסו גם ידיהם דינו כטומאה ברה"י כמ"ש הר"ש שם בשם תוספתא ושפיר הוי ס"ט ברה"י וע' במהרמ"ל חולין (ד' ט') דגם בדא"א שיהי' שניהם טמאים אפ"ה ס"ט ברה"י טמא ובזה ישבתי קו' התוס' סוכה (ד' כ"ה) עמ"ש גירסא דלר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' שעסקו בנו"א שחל ז' שלהן בע"פ דא"כ איך אמר ר' יצחק אם מישאל ואלצפן הי' יכולים היו ליטהר אלא עוסקים במת מצוה שחל ז' בע"פ ולפי גי' הנ"ל תיקשי דהא כמו דלדידי' ניחא ה"נ לר"ע ואמרתי דלפי הנ"ל שהי"ל דין ס"ט ברה"י ובירושלמי סופ"ח דפסחים מייתי פלוגתא בדין ס"ט ברה"י אם הנזיר מגלח ונדחה מק"פ או לא ובמרה"פ פ"ח דנזיר העלה דלהרמב"ם דכל סד"א רק מדרבנן אין הנזיר מגלח ולהרשב"א דהוי מדאורייתא מגלח והא דבר"מ פ"ו מק"פ ה"ז היינו משום דאיכא רגל"ד כמ"ש מהריט"א פ"ה דבכורות בשם מהרמב"ח ע"ש ומעתה לשי' הרמב"ם שפיר פריך רי"צ דיכולין הי' ליטהר דאף שחל ז' שלהן בע"פ הרי כיון דאין נזיר מגלח שוחטין וזורקין על ט"מ לדעת הרמב"ם פ"ו מק"פ ה"ב וגבי מישאל ואלפן שהי' רק ס"ט ברה"י ואין נזיר מגלח הי' יכולים ליטהר לכן מפרש רי"צ דמיירי בט"מ שחל ז' שלהן בע"פ דטומאה וודאית הנזיר מגלח ואין שו"ז עליו לכן לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ובזה י"ל דר"ע לשי' דסובר בנזיר (ד' נ"ו) דדנים ק"ו מהלכה וא"כ ס"ל כר"מ שם דגם באין הנזיר מגלח חייבים על בימ"ק דלא תהא זו קלה מן כדאי' במשנה הקודמת שם וכ"ה בשו"ת רח"כ סי' ט"ו לכן לשיטתו אין שו"ז על מ"מ גם כשאין נזיר מגלח עליו דכל טעמו של הרמב"ם משום שאין חייבים עליו על בימ"ק ה"נ שוחטין וזורקין עליו כמ"ש הכ"מ שם א"כ לר"ע לשי' לא הי' יכולים ליטהר גם בס"ט ברה"י ושפיר מפרש דמישאל ואלצפן היו וי"ל דמסוגיא זו למד הרמב"ם ד"ז ודו"ק היטב:

ח׳ומ"ש רו"מ בשם גדול א' לתמוה לפמ"ש הרשב"א בנדה שהבאתי בתשובתי שם דבתרי גברי והאשה הוו ס"ט ברה"ר כיון דמותרת להתייחד עמהם א"כ בהא דפ"ז דאהלות מ"ד האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית ראשון טמא בספק וכו' אר"י אימתי בזמן שנטלית באגפים ובמ"ק (ד' כ"ד) מבואר דבאגפים היינו בשני אנשים א"כ הוי ס"ט ברה"ר ולשי' הסוברים דגם בנשים הוי רה"ר א"כ גם בנטלית בב' נשים תיקשי הכי הנה זה כמה שנים ראיתי קו' זו במס' כלים הנדפס במדינתכם מהגאון הידוע ובהסכמת הגאבד"ק לבוב ז"ל תמה כן ומאז העירני ח"א דלק"מ דהתם מיירי שהיתה מקשה לילד בעודה לבדה בבית ואח"כ באו חברותי' והוציאוה משם א"כ אף שנעשה הבית אח"כ רה"ר מ"מ טמאה מכח הספק שנולד מקודם כדאי' רפ"ו דטהרות ושלזה רמז התוי"ט בציונו לשם ונכון הוא:

ט׳ומה שחקר כת"ר לשי' הראב"ד דבנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על בימ"ק איך הדין בנטמא בטומאה כזו וחזר ונטמא בטומאה שהנזיר מגלח אם מקרי מחולל ועומד או דכיון שמוסיף בטומאתו לא מקרי מחולל ועומד והביא בשם גדול א' שהביא ראי' מנזיר (ד' מ"ג ע"א) דפריך בבית נמי כיון דאעיל ידי' אסתאיב כי עייל כולי' טמא הוא ופי' בתוס' דהיינו משום דמחולל ועומד והא משכח"ל בדאיכא בבית רביעית דם של מת ולשי' הראב"ד פ"ג מטו"מ ה"ג אין הנזיר שגלח על מצעו ומשאו של רביעית דם אבל בטומאת אהל מגלח והכא בהכנסת ידו ליכא אלא מגע כמ"ש התוס' שם הנה הגם שהתוס' נקטו בלשון מגע אבל היא לאו דוקא שהיא מדין אהל כמבואר ברמב"ם פ"א מטו"מ ה' א' וטומאת אהל האמורה וכו' או הבא מקצתו וכו' אפי' הכניס ידו או ראשי אצבעותיו וכו' ובכ"מ רמז להא דנזיר (ד' מ"ג) ובאמת שהרדבר מבואר בחולין (דף קכ"ה ע"ב) והא קתני נוגע והא קתני מאהיל ומשני אביי דלמטה מטפח נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא ולרבא אפי' למעלה מטפח נגיעה וה"ד אהל גרידא בהמשכה וע"ש ברש"י ומפורש דבביאה לאהל שי"ב מת לאו נגיעה מקרי וגם היכא דמקרי נגיעה היינו דמקרי נמי נגיעה אבל גם משום אוהל איכא בי' וא"כ גם ברביעית דם באהל אם הכניס ידו נטמא באהל ממש ושפיר נזיר מגלח לכן אין בראי' זו ממש:

י׳ומ"ש במה שהבאתי בתשו' שם מדברי הר"ש רפ"ד דטהרות דלר"ע כל ס"ט ברה"ר מזין עליו וע"ז הביא מהמל"מ פי"ט מאה"ט שתמה ע"ז דהא שלא לצורך המים מטמאים המוזה ידעתי בני ידעתי הזה אבל כבר כתבתי בגליון שם דאף שכדברי המל"מ כתבו התוסי"ש יומא (ד' ב') אבל בפי"ב דפרה מ"ד ופי' הרא"ש שם מבואר דגם בס"ט ברה"ר מזין לחומרא וכיון דקצת ספיקא איכא מי שמחמיר ומזה אינו טמא דג"ז בכלל לצורך וגם המל"מ בעצמו סיים די"ל דבכה"ג מקרי לאורך וע"פ במהריט"א פ"ה דבכורות (לדף ל"ג) ובדפי הספר (דף ס"ט ע"ד) מ"ש בזה וצ"ל דהא דפריך ביומא (ד' י"ד) דמאחר שמזין עליו נטמא צ"ל משום דהתם לא אתחזיק שום טומאה ומזין עליו משום הלסול לבד אבל בנולד ס"ט אפי' ברה"ר דטהור מ"מ אם מזין עליו מקרי לצורך וממילא אינו נטמא בכך וע' מנחות (דף נ"ב ע"א) דפרשי מספק הזאת וכו' אבל לא מטעם טומאה וא"כ אין לדחות דברי הר"ש, ולדילן בלא"ה ליתא דלא קיי"ל כר"ע אלא כרבנן דדוקא הנושא מ"ח טמא ולא המוזה אך דגם בנ"ד דקיימינן לר"ע ניחא:

י״אזו"ז א"ש במה שראה בתשו' מהרי"א הלוי מובא בשמו בענין כלי זהב וכסף שקבועים בהם אבנים טובות אם הם בכלל זהב וכסף. ידע רו"מ כי הגאון המחבר ז"ל לא ראה גוף תשובתי רק מה שהביא לו השואל סניף מדברי ואני בתשובתי הבאתי מהתוס' נזיר (ד' נ"ד) ותשו' רשב"א שהביא רו"מ וגם הבאתי מהרשב"א ב"ב (ד' כ') שכתב ג"כ כן וגם מתשו' הרשב"א הנ"ל שהובא בבדה"ב ליו"ד סוס"י רכ"ח וגם הבאתי מדברי אבן עזרא ובעה"ט פ' תצוה שהוכיחו מדלא נקט בקרא ציץ דלא מקרי בגד וכ"ה במנ"ע על הרמב"ם פ"ז מנזירות ודברי תוס' הנ"ל צע"ג שהוכיחו דהוי בכלל בגדים והרי אדרבא בקרא לא נקט ציץ וראייתי הנ"ל הי' רק מדנחשב אפוד וחשן בכלל בגדי זהב בש"ס דיומא ורמב"ם פ"ח מכהמ"ק וגם הבאתי ממלכים י' דקרי לכסא שלמה שן מצופה זהב ובילקוט וכלבו סי' קי"ט בשם מדרש קרי לי' כסא זהב ומבואר שם שהי' קבועים בו אבנים טובות ומרגליות יקרים מאוד ובמגלה ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו' ובתרגום שהי' קבועים א"ט ומרגליות ואפ"ה נקרא על שם גוף הבגד ולכן אין ראי' כלל מהציץ נגד דברי ומאז ראיתי התשו' הנדפסת ותמהתי על הג' המחבר שלא הבין ראייתי וגם שלא ראה ד' תוס' וש"פ שהבאתי ועוד בכמה דברים שבתשו' הנ"ל הארכתי הרבה ואין עת להעתיק וגם פלפתי שם בדברי תוס' שבת (דף נ"ז ע"ב) בשם ערוך בהא דאיסטמא וביארתי שדברי התוס' צע"ג דהמעיין בערוך ימצא דהתם טעמא לפי שאינו ארוג ולא שתי וערב לכן אין בו כלאים א"כ אדרבא מוכח להיפוך דהבגד עיקר וגם תמהתי ע"ד הערוך דכיון שכתב שהבגד צבוע הרי בגדים צבועים א"ב דין נגעים וגם הבאתי מדברי הא"ז הל' כלאים סי' ר"ש שהעתיק ג"כ דין אסטמא ודברי ערוך שהוא תכשיט של צבעונים ובתחלה כ' הטעם שאין הבגד עיקר אלא א"ט ומרגליות אך בערוך ביאר הטעם מפני שאינו ארוג והאריך בזה ע"ש וגם הבאתי מהא דשבת (דף נ"ט ע"ב) כלילא וכו' דבאריקתא פליגי רו"ש איזו עיקר וע"ש ברש"י דהיינו רצועה של בגד ובו זהב וא"ט וקיי"ל דהבגד עיקר וע"ש ברש"י ד"ה קמרא וגם הבאתי שם מהא דפי"ז דכלים כל תכשיטי נשים טמאים וכו' קטליות נזמים וטבעות וכו' ובפי' הר"מ דבכלל קטליות הם גרעיני אודם פטדה וברקת שירכיבו בחוט של זהב ויעשו ממנו כבלים ושם פי"א מ"ב כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא וכו' ורמב"ם פ"ט מכלים ה"א וה"ג וגם בפי' הרא"ש על המשנה שם בשם ספרי דהכל תלוי בשמותיהן שקורין אותם בנ"א ובזה ישבתי סתירת דברי רמב"ם ואכמ"ל אבל רמזתי לרו"מ כי לא כן כאשר חשב עלי שנעלם ממני ד' תוס' ורשב"א ות"ל באתי שם במשפט על כל נעלם בתשובה ארוכה על כמה בוגען בפלפול גדול בכל פרטי השאלה שם: