שו"ת מהרש"ם חלק ג ק״דTeshuvot Maharsham Volume III 104
א׳להרב וכו' מו"ה שמואל שעכטער גי' אבד"ק קוצמאן
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן שהשיא בתו היחידה לעלם א' בריבוי מוהר ומת ונתן מזונות כמה שנים לזוג ואח"ז עיכב ר' שלא יעכב דירתו משם למקומו הרחוק מפני חביבות בתו ודיבר על לב חתנו שיקנה לו בית אכסניא במחיר ג' אלף ר"כ והוא לוה לו ב' אלף ר"כ כדי שלא תרחיק בתו נדוד ותה' למראה עיני' והתנה בפי' כי בעבור זה מלוהו כדי שידור בבית הנ"ל ועשה עמו שטר בערכאות שאם ימכור הבית לאחר מחויב להחזיר לו וליורשיו הסך ב' אלפים ויש לו בנים ג"כ וכן עשה וקנה חתנו הבית על שמו לבדו ויען שנתעכב כניסתו להבית ע"י השוכר הקדום שישב שם וביני ביני מתה אשתו בת ר' הנ"ל והשאירה ילדה קטנה ור' תובע הסך הנ"ל וחתנו טוען שלא ימכור הבית רק ישכירנו לאחר והוא ישא אישה וידור במק"א וכפי השטר אינו מחויב לשלם לו אלא כשימכור הבית עכתו"ד טענותיהם והנה רו"מ האריך לצדד בזכות ר' דבכל ספק הלואה או מתנה תולין שהי' רק בהלואה כמ"ש בחו"מ סי' רמ"ו וסי' רס"ד ומל"מ פ"ד וה"א ואה"ע סי' ע' ור"מ אלשיך סי' ע' והאריך בזה ואני תמה דהא השטר שעשה בדא"ה מוכיח שהוא מתנה גמורה כל זמן שלא ימכרנו שאין עליו חיוב להחזיר מעותיו רק כשימכרנו והוי מתנה על תנאי ומה איפוא יש לפלפל נגד המפורש בשטרו אך דיש לעיין בגוף התנאי לפמ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ז מחודש י"ט בשם מהרי"ק דבכל תנאי שהאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון של התנאי דוקא שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כ"א באותו תנאי הנזכר ולא בכיוצא בו אלא יתחייב המתנה אפי' הדבר שאינו יוצא מתוך לשון התנאי רק שלא יהי' דבר קשה יותר ממה שהתנה עמו והביא ראי' מב"מ ע"ז ההוא דאגר אגירא לעבידתא ושלם בפלגא דיומא דאי אית לי' עבידתי' דכוותי יהיב לי' ולא מצי שכיר למימר אנא לעדור התניתי לך ולא בעינא לנכש אלא ינכש עמו והוכיח דמיירי גם כשהשכיר המלאכה בשעת שכירות והביא עוד כמה ראיות וגם לענין שבועה דתליא בביטוי שפתיו דינא הכי ע"ש באורך ואף דהש"ך סי' ע"ג סקכ"א כ' שאין ראיותיו מוכרחים מ"מ אינו חולק אלא בדין שבועה דתליא בביטוי שפתים ע"ש ובסמ"ע שם מבואר שדינו של מהרי"ק מוסכם גם בחו"מ סי' ס"א סע"ז מבואר דבתנאי שבין אדם לחבירו אין הולכין אחר הלשון אלא אחר הכוונה ואף שהב"מ באה"ע סי' קי"ח סי"ט תמה עמ"ש הסמ"ע שכן הדין גם בנדרים שהרי מבואר ביו"ד שם דדוקא בתנאי שבינו לבין עצמו משא"כ בתנאי שבין אדם לחבירו הרי טעמא קא טעם משום שאין אדם יודע מה של חבירו אבל בדבר שניכר לכל באומדנא דמוכח וגי"ד שגם חבירו יודע ומבין כוונתו פשי' דאזלי' בתר הכוונה וכן מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי' תתי"מ כלל ג' סי' ה' שהעיר ג"כ בקו' הב"מ והעלה דהכל לפי ענין האומדנא ובדאיכא אומדנא גדולה אזלי' בתר הכוונה גם בין אדם לחבירו ע"ש
2
ג׳וראיתי בתשו' ת"צ סי' ד' בזה שטען שמעון דכיון שר' הי' העיקר בהשותפות לילך ולהסתחר במדינה ההוא לקנות האבנים טובים ומרגליות ואני איני בקי במסחר הזה ולא הלכתי מעולם למדינה זו מעולם לא נשתתפנו במסחר זה אלא ע"ד שישאר ר' שותף וכיון שנפרד ר' כל השותפות נתבטל נראה דלא זכה שהרי מבואר בריד"ש סי' קצ"ה דהא דאזלי' בתר כוונת הנודר דוקא בנודר בינו וב"ע אבל בנותן מתנה לחבירו כל שהלשון כולל אזלי' בתרי' ואין הולכין אחר אומדנא אא"כ אומדנא דמוכח ומאן יימר דבנ"ד הוי אומדנא דמוכח ע"ש ויש לתמוה שלא הזכיר כלל מדברי רי"ו בחו"מ סוס"י ס"א אך דיש לתמוה ג"כ על הב"י סי' ס"א שלא הביא מדברי הריב"ש הנ"ל ואני מצאתי בנומק"י פ"י דיבמות בהא דהורו ב"ד להינשא קלקלה שכתב ג"כ דדוקא לגבי ב"ד לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר טעמא משא"כ גבי גט שכתוב בו למהך להתנסבא לא סגי עד שיכתוב והרי את מותרת וכו' דדלמא לא שרי לה אלא להתנסבא ולא לזכות דבתר לישנא אזלי' ולא בתר טעמא ודלמא מקפיד בכך להתירה רק להנשא ע"ת אבל י"ל ג"כ דהיינו בדליכא הוכחה על הכוונה משא"כ בדאיכא אומדנא על כוונתו וע"ע בתשו' פמ"א ת"ב סוס"י קי"ז שהביא בפשי' מהא דחו"מ סי' ס"א ויש להפליא ע"ד תשו' לח"ר סי' קי"ו בדין שותפים בכל דבר אלא שהתחסד ראובן עם ש' לתת לו רשות לעשות בגדים בביתו לפרוע חובותיו וש' קנה אח"כ ממעות הבגדים צמר ולהחזיק לעצמו והשיב דאזלי' בתר הכוונה ולא אחר הלשון דילפי' מנדרים לשטרות ומכ"ש שגם הלשון אינו סותר הכוונה ועכ"פ הוא מסופק ע"ש והוא תמוה דבדבר שבינו לחבירו הרי גם בנדרים לא אזלי' אלא אחר הלשון ומצאתי בקר"י לב"א סי' תשנ"ד בשם כנה"ג סי' כ"ז שפסק ג"כ דבשטרות אזלי' בתר הכוונה והא דבתשו' מהר"י באסן סי' י"ג פסק דבתנאי אין לילך אחר הלשון היינו בתנאי שבע"פ משא"כ בשטר ע"ש אבל מדברי הריב"ש וח"צ שהבאתי למעלה מוכח דאין לחלק בזה דהתם הרי מיירי בשטרי הסכמות ושותפות ואפ"ה כתבו דכל שהוא בין אדם חבירו הולכין אחר הלשון ולא אחר הכוונה הרי דס"ל בפשי' דגם בשטרות דינא הכי
3
ד׳והנה בתשו' מהרי"ט בשניות חו"מ סי' פ"א נשאל במי שנתחייב בשטר שערב בעד אביו בכל חוב שיתחייב שיטול ויקנה סחורות בהקפה עד ל' אלף ואביו נתחייב במה שאינו חייב והשיב שאין הערבות חל ע"ז דקפידא הוא דוקא כשיטול סחורה והביא ממהרי"ק שהבאתי למעלה דמחייב גם במה שאינו בכלל התנאי כיון שאינה קשה יותר מכפי תנאו היינו בדבר שהוא כבר לפניהם בשוכר למלאכה או לפרוע בעיר שדר בה פלוני ונעתק לעיר אחרת קרובה אליו כעיר האחרת ולא ידע מתחלה במה שאירע אח"כ אבל היכי שמתכים תחלה על מה שאירע אח"כ ומתחייב בכך וכך אין לנו אלא במה שנתחייב בפירוש מאחר שהי' יכול להזכיר זה כמו זה קפידא הוי ומכ"ש כשיש מקום לקפידתו ע"ש ולכאורה גם בנ"ד שהתנה שאם ימכור הבית יחזירנו לו ומדלא התנה ג"כ שאם תמות בתו אחזר אליו ש"מ שלא נתחייב בכך ואף די"ל שלא רצה להזכיר פרעניות לעצמו כמ"ש ז"ל לעולם אל יפתח וכו' מ"מ הו"ל להתנות שגם אם לא ימכרנו אלא ישכירנו לאחר ולא ידורו בעירו יחייב להחזיר לו מעותו ובע"כ שאין זה בכלל התנאי ועפ"ז יש לפקפק ג"כ בכח האומדנא שהרי מדלא התנה בכך ש"מ דלא איכפת לי' כמ"ש הרשב"א גיטין ע"ה דמה"ט בעינן ת"כ ולא אמרי' דאיכא אומדנא שלא רצה אלא באופן תנאי משום דאיכא אומדנא להיפוך מדלא התנה כהלכתו וגם בגוף דברי מהרי"ק הנ"ל יעוין בתשו' לח"ר סי' ק"ב שתמה עלי' מדברי רמ"ה וטוח"מ סי' שי"א ואף שלא דחה דבריו להלכה וגם בסי' קי"ג פסק כן מ"מ הרי סיים בסי' ק"ב שם דבדבר שיש מקום לחול הקפידא כגון לחלק בין מחילה למחילה ע"ש בזה וגם בנ"ד י"ל דדוקא כשימכרנו לאחר ולא כשישכירנו
4
ה׳ואולם נראה דכיון דמתנה הוא ולא תליא בדעת ורצון המקבל אלא בדעת הנותן והוא התנה התנאי לטובתו יש לדון דאין לגרוע זכותו מכח דקדוק לשון התנאי שהרי בש"ס דב"ב ע' ע"א בהא דבעי' חוץ מחרוב פלוני וכו' הא שאר חרובים קני וכו' ומסיק דלא קני וברשב"ם שם דבשביל שייפה המוכר כחו שפירש בפי' איננו מוכר לך ההוא חרוב אין לנו לגרוע כחו בשאר והאי חוץ לשאר דרק להאי דקל נתכוין ולא למעט השאר ואפי' לרבנן י"ל דלכך אמר חוץ מחרוב פ' דבההוא חרוב הי' חפץ יותר ולא רצה שיתבענו לוקח לדין ולשופרא דשטרא כ"כ ועל שאר חרובין לא חשש לכתוב לשופרא דמ"מ בטוח הוא במה דקיי"ל שאין חרוב נמכר בכלל שדה ובתשו' מהרי"ק שורש כ' דבלשון ב"א גם שכירות בכלל מכירה ואף דמיירי שם במכירת הקוטמו שהוא במכירה גמורה לזמן מ"מ מראייתו שהביא מש"ס דב"מ דכיון דלא כתב ממכר עולם ממכר סתם כתיב מבואר שם שכתב להדיא דגם שכירות גמורה בכלל משמעות מכורה סתמא ע"ש א"כ ה"נ בנ"ד ובפרט שהנותן הי' המתנה תנאי זה לטובת עצמו פשי' דיש לפרש כן דע"י תנאי זה הי' בטוח שידורו בעירו אשר זה הי' כל מגמתו ובעבור זה נתן הסך ב' אלף שאם לא יוכל למכור ולא להשכירו לאחר יהי' מוכרח לדורשם דאם יוכל להשכיר והתנאי רק על מכירה לא יהי' בטוח בזה שמא יעקור דירתו למק"א וישכירנו ולכן איכא אומדנא שג"ז בכלל התנאי וא"כ עכשיו שמתה בתו י"ל דכל המתנה בטלה ומה שלא התנה ע"ז בפי' מפני שלא רצה לפתוח פה לשטן דלא עלה בלבו לחוש למיתתה ולכן רצה להבטיח א"ע שלא ימכור ולא ישכיר הבית לאחר ואף דעכ"פ אין תנאי של מיתת בתו מפורש בשטר וכבר נתבאר דיש דיעות דלא אזלי' אחר הכוונה אלא אחר הלשון השטר א"כ המוחזק יכול לומר קי"ל י"ל דהא באיכא אומדנא דמוכח לכ"ע אזלי' אחר הכוונה ובנ"ד הרי כיון דכל המכוון סידור שם הי' רק באופן כשהוא חתנו ועם בתו ידורו שם דאל"כ אם ישא אשה אחרת אדרבא רצונו שידור במק"א שלא יראה צרתו בעיניו תמיד ואיכא אומדנא דמוכח על הכוונה ולכ"ע אזלי' בתרה – ובפרט אם הי' כן המדובר בפי' שהוא מפני שרצונו שתהי' בתו עמו בעירו פשי' שהוא כן ואף שהי' התנאי גם לאחר מותו שאם ימכור הבית יחזור ליורשיו אפשר שרצה שתהי' בתו עם משפחתה בעיר אחת גם לאחר מותו אבל כ"ז רק באופן כשיברור שעיקר הנתינה הי' לתכלית שידורו עמו בעירו. אבל מ"ש עוד שראובן תובע מחתנו שיחזיר הנדן לידו והוא יחזיק הילדה בחנם בזה הדין עם חתנו אם רוצה בעצמו להחזיק את בתו והוא היורש את אשתו עפדתה"ק.
5