שו"ת מהרש"ם חלק ג רס״אTeshuvot Maharsham Volume III 261
א׳להרה"ג המאה"ג מו"ה ישעי' לנדמאן נ"י אבד"ק אזיפאלי
1
ב׳ע"ד הדו"ד שבא לפניו בראובן שתבע לשמעון ובאו לדין בפני דיין א' וקבלו בקגא"ס ס לקיים כפי שיצא הפסק הן עפ"י ד"ת הן עפ"י פשר והדיין כתב הטענות בהפס"ד וכתב כי עפ"י דתוה"ק לא זכה ראובן וביאר טעמו אבל אינו רוצה לפסוק ד"ת ולכן פסק עפ"י פשר ואח"ז הראה ראובן הפסק לפני לומדים וכולם ראו איך שהדיין טעה בדין וראובן רוצה עתה לבטל הפשר כי בודאי נטה הדיין בהפשר כפי שהי' הפסק עפ"י דין לפי דעתו והוי פשרה בטעות.
2
ג׳והנה רו"מ דעתו לבטל הפשרה ותו"ד דודאי גם פשרה צריך הכרע דעת כמ"ש ש תוס' סנהדרין ו' בשם ירושלמי ואף דקאי לר"מ דפשרה בשלשה ואנן קיי"ל כרבנן מ"מ נראה דגם לרבנן דסגי ביחיד מ"מ צריך הכרע דעת דהא בסנהדרין ל"ב דריש צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה וכן משמע בקידושין ע"ד א' דפריך וליהדר ולידייני' והא משכח"ל בפשרה ובע"כ דצריך הכרע דעת ומסתמא יפסוק כבראשונה והביא שמצא בתשו' מהרא"ן ששון סי' ל"ח דלרשב"ג דסגי בשנים בפשרה לא בעינן הכרע דעת ע"ש ודבריו צ"ע.
3
ד׳והנה מ"ש בדין אם צריך בפשרה הכרע דעת הנה בירושלמי שלפנינו לא נזכר הלשון שהביאו התוס' בסנהדרין ו' דמפרש טעמי' דר"מ אלא איתא בזה"ל א"ר מתניי' אף הפשרה צריכה הכרע הדעת עכ"ל ובמרה"פ שם העיר על לשון התוס' וכתב דצ"ל שהי' לפניהם גי' אחרת בירושלמי:
4
ה׳ומ"ש ראי' מהא דקידושין ע"ד א' דפריך וליהדר ולידייני' וכו' ולרש"י ור"ן קאי רק אסיפא ואמאי לא מוקי בטעה בש"ה ובע"כ דס"ל כשי' הרי"ף דטעה בש"ה נמי חוזר בלא נו"נ ביד ואכתי הו"ל לאוקמי בפשרה אלא שטעה בדין ולכן עשה כן הפשרה ובע"כ דגם בפשרה בטל בכה"ג והנה בגוף קושייתו ותירוצו כבר קדמו התומים סי' כ"ה סוס"ק ה' והוכיח מכאן כדעת הרי"ף וכמ"ש רו"מ אבל בנה"מ שם דחה דבריו והעלה דאין הדיין נאמן לומר שטעה וא"כ נדחה ראיית רו"מ.
5
ו׳והנה רו"מ הביא דברי הנ"ש סי' כ"ד שהעלה דלא הוי פשרה בטעות אלא היכי שהמאנה ידע מהטעות והמתאנה לא ידע אבל היכי דשניהם לא ידעו מהטעות דשניהם נכנסו בספק לא מיקרי פשרה בטעות וע"ז הביא רו"מ דברי התשב"ץ ח"ב סי' ס"ב דלא מבטלינן פשרה מטעם קנין בטעות אלא כשנתחדש אח"כ ידיעה אחרת אבל אם לא נתחדש לו דבר אלא מה שהי' קודם הפשרה אין כאן קנין בטעות וא"כ מוכח דלא כהנ"ש ולא אבין דבריו דאף דהתשב"ץ תלי לה באם נתחדש אח"כ ידיעה או לא מ"מ י"ל דמודה דהיכי דשניהם לא ידעו מזה אין הפשר בטל והתשב"ץ הרי מיירי שתבע ראובן מאה מנה משמעון וכפר לו בב"ד וביני וביני הודה לו ונתפשר עמו וע"ז פסק התשב"ץ דכיון שנודע לו מקודם מה שידוע לו עתה אין הפשר בטל ואפשר דה"ה אם לשניהם לא הי' ידוע כלום הי' ג"כ הפשר קיים אבל בכ"ז בנ"ד שהי' הטעות במה שהדיין טעה בדין י"ל דגם הנ"ש מודה (ורו"מ הביא מהא דכתובות צ"ז ע"א התם נמי זביני בטעות הוי ומחו"מ סי' קע"ה ס"ג וסי' רכ"ז סל"ט וסי' רל"ב סי"א דמוכח דגם היכי דשניהם לא ידעו הוי מקח בטעות וצ"ל דבפשר אדעתא דהכי נכנסו לוותר ולמחול זה נגד זה במה שלא נודע לשניהם עכ"ד) אבל לענ"ד גוף דברי הנ"ש צ"ע שהרי מחילה עדיף מפשר שא"צ קנין ומבואר בב"ב מ"א ע"א גבי עובדא דרב ענן דשקיל בידקא בארעי' וכו' והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ודעת לא עבדת כי היכי דאת לא ידעת הוא נמי לא ידע וכו' ומבואר דגם היכי דשניהם אין יודעים אפ"ה לא הוי מחילה כיון שהי' בטעות והמעיין בתוס' ב"מ ס"ו ע"ב ד"ה התם זביני וכו' שהשוו מחילה ושומא והקדש וקנין בטעות והביאו לגבי דין מחילה מהא דגיטין י"ד ע"א בעובדא דגינאי ומבואר שם דשניהם טעו ואפ"ה הוי קנין בטעות ולכן דברי הנ"ש צ"ע גדול אבל בנ"ד ודאי דלכ"ע אם טעה הדיין אף ששני הבע"ד לא ידעו הוי קנין בטעות וחוזר וכמ"ש הרשב"א בדיין שחייב שבועה למי שאינו חייב וקבלו קנין לפשר דחוזר דודאי גם אם ב' הבע"ד הם ע"ה ולא ידעו הדין מ"מ הפשר בטל וע"ע ברשד"ם חו"מ סי' ת"ה בדין הערכת מס דמפורש דגם בשלא ידעו שניהם האמת וטעו צריכים להחזיר מה שלקחו בטעות ובתשו' דברי ריבות סי' שע"ו דגם אם אשתו פרעה המס בעדו חייבים ולהחזור והביא ראי' מעובדא דגינאי ותשו' הרשב"א דקנין ופשר בטעות חוזר.
6
ז׳והנה רו"מ הביא מתשו' רשד"ם חח"מ סי' קט"ז שנחלק עם ח"א בדין היכי דתובע טועה בדין ונטל קנין לפשרה והעלה דל"ה קנין בטעות אבל אני מצאתי בתשו' הרשב"א חלק תולדות אדם סי' שכ"ה וז"ל רו"ש נתנו מעות ללוי בתורת עסקא לילך בהם למק"א וכו' וכשרצה לחזור נאנס וכו' ולקחו כל הממון שבידו ואחר שחזר למקומו תבעו ראובן ועשה עמו פשרה ואח"כ מת שמעון ויורשיו תבעו את לוי מחמת מורישם א"ל איני חייב לכם כלום אמרו ולמה נתת לראובן א"ל טעיתי וכו' והשיב דמדינא פטור בחלק הפקדון כיון שנאנס וסיים וז"ל ואעפ"י שנתפשר עם ראובן ואמר שטעה שהי' חושב שהוא חייב לו ועכשיו נתן על דעתו וידע או שהודיעוהו אחרים שאינו חייב כדין טוען ומקבלין ממנו עכ"ל ומה שסיים דכדין טוען לכאורה אינו מובן – דלמ"ל להך טעמא הרי יוכל לומר לזה וויתרתי ולכם איני רוצה לוותר ובע"כ דמיירי שנתפשר עם ראובן בעד כל השותפות ואח"כ חזר בו משום שהוא פשרה בטעות מפני שטעה בדין וס"ל דנאמן ואף שיש לפקפק ולדחות אבל הנה במהרשד"ם גופי' חחו"מ סי' רל"ד באמצע התשו' הדבר מפורש שהצדיק את הבע"ד בהטענה שטען שמעון שהי' טועה וחשב שהיתום הי' יכול להוציאו מן החנות אך אחר שנודע לו האמת שאינו כן חוזר בו והביא מש"ס דב"ב מ"א הנ"ל דהוי מחילה בטעות וסיים בזה"ל כ"ש וק"ו בנ"ד שי"ל כיון שזהו עם הארץ ולא ידע שהזכות מהחזקה שלו וכו' ולכן אף שפרע איזה זמן יוכל לחזור בו ע"ש אך דהתם גם בלא"ה לא הי' קנין להלאה אלא שהביאו היתומים ראי' שהחזקה שלהם מדפרע להם איזו שנים שכירות וע"ז כתב הרשד"ם טעם א' די"ל דעביד דזבין דיני' וגם נאמן לומר שטעה אבל מדהביא ראי' מדין מחילה בטעות מוכח דס"ל דשניהם שוים.
7
ח׳וצ"ל דהכל לפי הענין כפי מה שהוא אדם ואם הוא דין שאינו מבואר די"ל שטעה בו וע' בפת"ש סוסי' כ"ה בשם תשו' משכנ"י בזה וע"ע בתשו' נאו"ד סוסי' נ"ז מ"ש בזה ולענ"ד כמ"ש וכן מצאתי זה כמה שנים מפורש בתשו' מהר"ם אלשיך סוסי' י"ד דמי שעשה פשרה בשביל שא"ל אחד מן החכמים שאין הדין עמו הוי פשרה בטעות ולאו דוקא אם א"ל א' מהחכמים אלא אפי' טען מעצמו דלא אסיק אדעתי' שהי' הדין עמו אי הוי מלתא דעביד למיטעי הדין עמו ע"ש ועתה מצאתי בכנה"ג בהגה"ט לסי' כ"ה אות ס"א שהביאו ג"כ ובאות ע"ד הביא בשם מהר"ם קאשטילאן בתשו' כת"י בראובן שנטל קנין להתדיין בפני חכם קהלו של הנתבע בחשבו שהוא התובע ואח"כ נתגלה לו הדין שהוא הנתבע אעפ"י שלא פירש בשעת קנין כלום אומדנא דמוכח הוא והוי קנין בטעות וחוזר ע"ש.
8
ט׳סוף דבר שדברי הנ"ש צע"ג וכבר נתבאר ראיות להיפוך ובפרט בתשו' דברי ריבות סי' שע"ו הנ"ל מפורש להיפוך ובנ"ד דהוי אומדנא דמוכח שפסק הפשר עפ"י טעותו בדין וביאר בפסקו בפירוש איך הי' הדין נוטה וזה לאות שמטעם זה פסק הפשרה כן בודאי הפשרה בטלה – אבל מה שהוסיף רו"מ דגם אם הי' הטעות בש"ה הפשר בטיל והביא דוגמא מהא דנזיר ל"ב ע"א דגם לב"ה דתמורה בטעות הוי תמורה ה"מ היכי דאיתא לעיקר הקדש אבל היכי דמתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי התמורה הוא תמוה דהכא הרי לא נפסק הדין ואם הי' נפסק הדין הי' קיים וא"כ אמאי יתבטל הפשר שנעשה עפ"י דין ההוא ולא דמי כלל לדין תמורה שההקדש נעקר באמת ונתבטל לכן גם התמורה התלוי בהקדש מתעקר – ומ"ש רו"מ שהרי הדין אינו קם שהרי לא נפסק כלל הוא תמוה דא"כ גם בלא הי' שום טעות יתבטל הפשר כיון שלא נפסק הדין כלל אבל באמת אין לו דמיון כלל דהתם נמשך קדושת ההקדש ע"י התמורה גם על הבהמה השניי' וההקדש והתמורה תלויים ונמשכים זמ"ז משא"כ בנ"ד ולכן לענ"ד אם הי' הטעות רק בש"ה אין לבטל הפשר אבל אם היו בד"מ הפשר בטל.
9