שו"ת מהרש"ם חלק ג של״הTeshuvot Maharsham Volume III 335
א׳להרה"ג מו"ה אברהם חיים ראובן ראטענבערג נ"י אבד"ק וואיידסלוב
1
ב׳קונטריסו הארוך הגיעני בדבר הרבנות דק"ק דובענקא שקבלו את הרב ר' מענדיל ראט"ב מו"צ דק"ק הוראדלע למו"צ ואח"ז נתהוו צדדים לנגדו וקבלו רב מלענטשווע והביאו ב"ד לשם ופסקו ליתן להרב מהוראדלע ב' מאות רו"כ בעד הבושה והוצאות באופן שיחתום כתב פטורין שאין לו יותר טו"מ ודו"ד בענין הרבנות וגם אינו רשאי לעשות שום קלקול נגד העיר ונגד הרב ושמחויבים להשליש המעות המגיע לו עד שיבא רשיון מהממשלה ואחר הפסק לא רצו להשליש מעות עד שיחתום כתב איסור והרב הנ"ל מסר מודעא על הכתב איסור ועל ביטול מודעא שיעשה וכפי דבריו לא קרא הכתב רק חתם ושם כתוב להיות לראי' ביד הרב אב"ד והפו"מ שאני מודה שברצונו אני נותן להם פטורים שאין לי שום טו"מ ודו"ד בעסק הרבנות שקבלתי כל המגיע לי וסיים בזה"ל ואני מקבל עלי באיסור גמור בח"ח ובשד"א ובנדר ע"ד הרבים שאסור לי לעשות וכו' איזה גורם לעשות איזו קלקול נגד הקאנסיס שהקהל עושים לרב ר' ישכר מלענטשא וגם אסרתי עלי לקבוע דירתי פה דובענקא ולהורות איזה הוראה בלי רשות הרב אב"ד והקהל כ"ז קבלתי עלי מרצוני הטוב בביטול עדי מודעא ופיסול עידי מודעי וכו', עכ"ל בקצרה ובכ"ז לא השלישו מזומן רק משכנות שוים פחות הרבה ועד עתה לא נתנו המעות כפי הפסק עכת"ד השאלה.
2
ג׳והנה מה שהאריך כת"ר בדין שבועה בכתב שנחלקו בו המחברים הנה מצאתי במח"א בהגהות להטור א"ע לדף קי"ט במ"ש הב"י בשם ירושלמי הוא שמיעת הקול הוא הרכנת הראש ונ"ב וז"ל ונראה דה"ה בהשביע את אחרים ופשט ידו ונשבע וכו' ומכאן נ"ל דאם כתב בכתיבה אני נשבע לעשות דבר פ' ה"ז שבועה שמ"ש בכתיבה ה"ז כמי שהוציא בפיו וכן ראיתי כתוב בשם הרשב"א עכ"ל ובתשו' רדב"ז ח"א סוסי' תקפ"א וז"ל ולענין אותם האומרים שלא הוציאו שבועה מפיהם אלא שחתמו על שטר השבועה וכו' אבל לגבי דינא דעתי הוא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום השבועה עכ"ל והן אמת שבתשו' רדב"ז ח"ג סי' תר"ה (הנכפל) שנשאל במי שכתב בכתב אני נשבע לעשות דבר פ' או לתת לחבירו כו"כ אי הוי שבועה והשיב שראה לא' מהגדולים דחשיבה שבועה לפי שרוב הכותבים מוציאין בפיהם מה שכותבים והוא תמה ע"ז דמ"מ היכא שאומר ברי שלא הוציא מפיו כלום מאי איכא למימר ואפי' אמר לשבועה נתכוונתי אבל לא הוצאתי בפי לא נפסל לעדות ולשבועה אם לא קיים שבועתו וגם אין ב"ד כופין אותו והביא ראיות דבכתיבה לאו כדיבור דמי וסיים וז"ל והוי יודע שאם כתב בכת"י אני מודה שנשבעתי הוי שבועה וכופין אותו ב"ד עלי' דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואפי' אין כת"י יוצא ממקו"א אינו נאמן לומר לא נשבעתי אבל אם טען שלא הי' פיו ולבו שוים נאמן במיגו דא"ב אמר אין זה כת"י אבל אם כת"י יוצא ממקו"א אינו נאמן עכ"ד ולכאורה זה סותר למ"ש בעצמו סוסי' תקפ"א הנ"ל אבל נראה דהכא מיירי שנשבע בעצמו וכתב בעצמו אני נשבע לכן אינו שבועה אבל התם מיירי שהאחרים נתקשרו עמו ובקשוהו שישבע וכתבו לו שטר השבועה והוא חתם עליו בכה"ג גרע טפי והוי כהשביעוהו וענה אמן כיון שהם נתכוונו לשבועה גמורה וזהו היפוך דברי כמה אחרונים שכתבו דבחתימה לבד לכו"ע אינו כלום ועי' תשו' נוב"ש מ"ת יו"ד סי' כ"ג שהעלה ג"כ דאם שבועה בכתב הוי שבועה ה"ה חתימה בלא כתיבה הוי עכ"פ ידות נדרים וע"ש שדחה דברי נו"ב שכתב דבחרם לכ"ע מהני בכתב והוא כ' דשבועה וחרם שוים ע"ש היטב ועי' תשו' שו"מ מה"ק ח"א סי' נ' (ועמש"ל סי' ס"א וחלק ז' סי' קל"ה) ותשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' שט"ז וסי' שי"ח וכבר הביא כת"ר גם מתשו' הרי"מ סי' י"ג שהחמיר בזה גם בחתימה לבד וכל המחברים לא הביאו דברי רשב"א ומח"א ורדב"ז שהבאתי.
3
ד׳ומ"ש כת"ר דעל קביעת הדירה והוראת הוראה לא כ' בח"ח ובשד"א רק בלשון עבר והוא נדר בלשון שבועה גם בזה יש לפקפק כיון שכ' וגם אסרתי עלי וכו' הרי קיי"ל דוא"ו מוסיף על ענין ראשון גם בלשון בני אדם כמ"ש במהרי"ק שורש י' ורשד"ם חא"ע סי' מ"ח וגם הרי קיי"ל באמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דקאי שבועה על כל אחד ואחד ובנזיר י"א דלשון ואני קאי אדיבורא קמא ועי' תשו' פמ"א ח"ב סוסי' קל"ג ובתשו' חכ"צ ס' ק"י הוכיח דלשון מוסיף משמע דשוה להקודם וכ"ה בתשו' מאיר נתיבים סי' כ"ב ותשו' ב"י דיני כתובה סי' ט' ויש להביא ראי' מחגיגה כ"ג ב' ורש"י ותוס' ד"ה והא דרבנן וגם מהירושלמי פ"ח דסוטה ה"ט וע"ש בק"ע ופ"מ ועי' תוס' מ"ק ג' ד"ה יכול אך במשנה פ"ח דאהלות מ"ג מוסיף עליהם ריחים ופי' הר"מ שם מוכח דלשון מוסיף אינו שוה לגמרי להקודם וגם יש להעיר בהא דב"מ נ"ד סוע"א דדריש מעליו דחומשו כמותו ולא יליף מדכתיב יוסיף משמע דלא בכ"מ הוי כמוהו אך בנ"ד שכתב וגם דבכ"מ גם ריבוי הוא ובצירוף וא"ו מוסיף נראה דבודאי קאי גם על שבועה וח"ח הקדום ולכו"ע לא גרע מידות.
4
ה׳ובדבר מסירת המודעא כשכל האונס הי' רק מניעת טובה שהביא רו"מ מתשו' מהרמ"ל סי' י"א שהם נגד הרמ"א סי' רל"ב וש"ך סקכ"ד הנה בתשו' עבה"ג סי' ל"א דחה דברי מהרמ"ל וכתב שדבריו דחוקים ושהעיקר כמהרי"ק והביא מתשו' מהרא"ן ששון סי' פ"ו דאפי' אונס ממון ומודעא אין מועילים לבטל שבועה וכל דבריו הם טעם לשבח ועוד דעכ"פ הוי סד"א ולחומרא עכ"ד וגם בתשו' שארית יוסף סי' ט"ז האריך להוכיח כדעת מהרי"ק דמניעת טובה ל"ה אונס והבאתי' בחיבורי משפט שלום סי' ר"ה וע"ש מ"ש מתשו' רדב"ז ח"א סי' נ"ב שפסק ג"כ דאונס שלא ירויח להבא אינו אונס אך דמ"מ במודעא ואונס שלא יפסיד מה שהרויח כבר פסק שם דמהני גם לגבי שבועה גם בלא ביטול בלחש ולא אמר בלבו היום ע"ש והבאתי מדברי המח"א שביאר דעת מהרא"ן ששון דלא כדעת עה"ג הנ"ל וגם הבאתי מתשו' מבי"ט ח"א סוסי' קל"ו שפסק להקל אבל הכל באונס הפסד וע"ש במבי"ט ח"א סי' כ"ב שהביא ג"כ דברי מהרי"ק בפשיטות. ומ"ש כת"ר דכיון שכבר הי' לו הוצאות וביוש וכבר נפסק הדין ליתן לו סך ב' מאות רו"כ ואח"ז לא רצו ליתן לו עד שחתם באו"ש לכו"ע הוי אונס על השבועה דאונס ממון שלא יתנו לו את שלו לכו"ע הוי אונס כדמוכח מתשו' רד"ק וב"ז שהובא במהרמ"ל שם ודוחק לחלק דשא"ה שהי' היזק משא"כ הוא ריוח אלא שנפסק לו כבר עכ"ד ובאמת שדבר זה מפורש בתשו' רדב"ז שהבאתי לעיל דגם ריוח שהרויח כבר מיקרי הפסד ובתשו' רשד"ם חא"ע סי' קפ"ג גבי בעל שנשא אשה ול"ה לו בנים וחלה ופיתוהו לגרשה שלא תזקק לאחיו מוכה שחין ואח"כ לא רצה ליתן הגט עד שתמחול כתובתה בשבועה והשיב רשד"ם דהוי אונס גמור ואף דמבואר במהרי"ק דמניעת טובה לא מיקרי אונס מ"מ הכא שכבר נשאת לבעל זה ולא נשאת לו אדעתא שימסרנה למוכה שחין ואם אינה מגרשה הוי כעושה עמה רעה וראי' מדברי מהר"מ שהביא מהרי"ק שם שהקשה דהא ישראל הי' אנוסים מפחד שלא יביאם לא"י ויניעם במדבר ולמה הוסיף להביא מה שיניעם במדבר ובע"כ דמשום שלא יכניסם לא"י הוי רק מניעת טובה ול"ה אונס אבל מפני שיניעם במדבר מיקרי אונס וסיים רשד"ם וז"ל ועתה אני אומר שהוא ית"ש לא הי' מניעם אלא מצד שהוציאם ממצרים אדעתא להכניסם לא"י ולא הכניסם ומצד זה נמשך שהניעם במדבר שהי' מענישם בכך וכן בנ"ד שנשאה ע"מ שלא תהא זקוקה למו"ש והוא מניחה זקוקה הוי כעושה עמה רעה וביאר דאף שלא אמרה בלבה היום אין בהשבועה ממש כיון דאיכא צערא דגופא וכו' ע"ש וכיון דמבואר בסנהדרין מ"ה ע"א דלרבנן דר"י בזיונא עדיפא מניחא דגופא ופירש"י גדול הבזיון מצערא דגופא א"כ ה"נ בנ"ד (ועי' ב"ב ט' בפלוגתא דבודקין לכסות ותשו' בש"ר סי' ר"פ וכסד"ה שם בזה) ועי' נדרים י"ח סע"ב ושם י"ט רע"א דמוכח דצער הגוף קשה מהפסד ממון אבל בש"ס דפסחים י' ע"ב בגופי' אטרחוה בממונא לא וע"ע ברא"ש פ"א דתענית סי' ט"ז מהא דברכות ל"ב ובשו"ת שבסו"ס תוה"ש סי' א' שהוכיח דממון חמור מבזיון דהא שליח ב"ד נאמן לשמתא ולא לממון ובירושלמי פ"ד דכתובות הי"ד אנשי גליל חסו על כבודם ולא על ממונם אנשי יהודה חסו על ממונם ולא על כבודם אבל בנ"ד תרתי איכא בזיון וממון וגם מבואר בתוס' שבת נ' ע"ב ד"ה בשביל וכו' דאם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בנ"א שרי דאין לך צער גדול מזה עכ"ל הרי כמ"ש אך בנ"ד כיון שהי' הפסק שאין לו יותר שום טו"מ על הרבנות שאינו רשאי לגרום שום קלקול בהרבנות א"כ ממילא לא ירויח כלום בקביעות דירתו בעיר ההוא זולת בהגרמת היזק או פחיתות כבוד להרב שנתקבל וזה אסור לו כפי הפס"ד וקיי"ל דנשבעים לקיים המצות א"כ מצוה לו שישבע ע"ז וכיון שלא יפסיד כלום בשבועתו ואיסורו בזה לא מיקרי אונס כלל ואף דמבואר בס"ח סי' ת"כ דבזה"ז אין נשבע לקיים המצוה שמא יעבור הרי בנ"ד הרבים לא יניחוהו לעבור.
5
ו׳אבל עיקר ההיתר בזה כמ"ש אחיו הגה"צ נ"י כיון שהפסק הי' שיתנו לו תכף הסך המדובר ולכן כתב שקיבל כבר כל המגיע והם לא נתנו מיד א"כ בטל הפשר והשבועה לשעתו כמבואר בתשו' מבי"ט ח"א סי' ל"ב וסי' ל"ג דדוקא בלא הוקבע זמן לקיים הפשרה לא נתבטלה במה שלא קיים בשוא"ת אבל בקבעו זמן ועבר הזמן בטל הפשר וכמ"ש בכנה"ג חו"מ סי' י"ב הגב"י אות י"ג להדיא כן ואף דבנ"ד ליכא קביעת זמן ליום קבוע הרי כיון שכתב שכבר קיבל כל הסך הוי כהותנה ליתן לו מיד כמ"ש בנה"מ סי' ק"צ להוכיח כן מהחמ"ח א"ע סי' ק"כ דבמכר במזומן ולא פרע מיד בטל המקח וע"ש סי' צ"א סק"ט ובב"מ אה"ע סי' ק"כ וכ"ה בהמח"א הל' קנין מעות סי' י"ב ועמ"ש במשפט שלום סי' ק"צ סט"ו בזה. וכיון שבטל האיסור לשעתו גם אם יחזרו ויתנו לו כעת הואיל והותר לשעה הותר לעולם כמ"ש כה"ג ביו"ד סי', רכ"ח סמ"ג בהג"ה ואף דהתם דוקא בבא לפני ב"ד בעודו בקלקולו אז אמרינן דמאחר שהותר באותו הזמן היתר לעולם אף אם יחזור בו, אח"כ משא"כ בלא בא לב"ד עד אחר שחזר בתשובה היינו משום דהתם לא הי' תנאי מפורש אלא שמכח אומדנא באנו להתיר וד"ז מסור לב"ד משא"כ בתנאי מפורש כיון שבטל שעה א' הותר לעולם כמ"ש בתשו' צ"צ סי' ט"ז להוכיח כן מהא דחו"מ רסי' כ"א וסמ"ע שם וכן מצאתי בתשו' רשד"ם חח"מ סי' י' דדוקא התם שלא קיים עדיין מציאת החרם אלא שנולד דבר חיצוני בעינן התרת ב"ד משא"כ בקיים פ"א ע"ש וה"נ בנ"ד שהי' תנאי ליתן מעות מיד ולא נתנו, ויש להביא עוד ראי' מהא דחו"מ סי' רנ"ג ס"ה וסמ"ע שם ע"ש ותבין וגם בתשו' ח"צ סי' מ"א באמצע התשו' מפורש כן והביא דוגמא מש"ס דזבחים כ"ט דכיון שהותרה שבועתו כשנמצא בה כל מום רע שוב אינו חוזר ונאסר ע"ש וה"נ בזה – ולכן אם יבורר שהאמת שלא נתנו אז המעות יש להקל בזה.
6
ז׳ומ"ש כת"ר להקל עפ"י התרה בפני ג' כיון ששבועת קביעת הדירה לא הי' ע"ד רבים כבר נתבאר שזה מוסיף אדלעיל ואף דגם למעלה לא פרט הרבים מי הם מלבד דלחד דיעה גם בכה"ג מיקרי עד"ר ואני מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג דלכ"ע אם הי' ברבים א"צ לפרטם ועל דעת העומדים לפני' נדר ואפי' בפני נשים סגי ומלשון השו"ע ל"נ כן אך בנ"ד שכתב ובנדר ע"ד הרבים בה"א הידיעה נראה דלכו"ע מיקרי ע"ד רבים דבודאי על אותם הנזכרים למעלה שהם הרב אב"ד וראשי הקהל כדאיתא כה"ג בברכות ו' ע"ב מדכתיב את הקולות אותן קולות דקודם מ"ת הוי וברש"י יבמות רפמ"ח דלא קחשיב הזקנים דונגשה יבמתו דעל הזקנים דלעיל קאי ועי' תשו' מהרלב"ח סי' ל"ח באמצע התשו' בתנאי של השנים וחצי חבילות דמוכח דקאי על אותן חבילות שהזכיר מקודם ע"ש ועמ"ש במשפט שלום סי' קע"ו סמ"ח וה"נ בזה והנה לכאורה יש להקשות ע"ד הי"א ותשב"ץ הנ"ל מהא דבשבועות ל"ה ע"א עמד בביהכ"נ ואמר משביעני עליכם וכו' פטורין ואפי' עידיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עלויהו מהו דתימא כמאן דא"ל דמי קמ"ל ומבואר דליכא הוכחה ממה שעומדים לפניו אבל י"ל דשא"ה דאיכא נמי רבים אחרים בביהכ"נ משא"כ היכי שעומד לפני רבים שי"ל שנדר ע"ד כל העומדים לפניו ועכ"פ בנ"ד בודאי הוי עד"ר ואף שכבר התירו לו כבר נודע דעת רוב הפוסקים דגם בדיעבד ל"מ ההתרה ואני מצאתי בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ק"ח וסי' ק"ט ובתשב"ץ ח"ב סי' נ"ג דמפורש דהוי מה"ת וגם בדיעבד ל"מ התרה.
7
ח׳סוף דבר כי לפע"ד אין מקום להתיר רק באופן כשיבורר שלא רצו להשליש אז המעות וכמש"ל
8