שו"ת מהרש"ם חלק ג ש״נTeshuvot Maharsham Volume III 350
א׳שוי"ר לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יחיאל מיכל נ"י אבד"ק דינ- איוב
1
ב׳מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנסע לאמעריקא ואחר ב' שנים סיפר לו א' איך כי איש קל יו"נ לבית אשתו ומרננים ע"ז ושלח לה הבעל מכתב, איך באשוועהר דיך אז ער זאל ניט איבער- טרעטען דאן שוועל אין דיא זאלסט מיט איהם ניכט האנדלען ובאם וכו' עכ"ל. ואחר ששב לביתו ודר עמה נסע לעיר אחרת אדעתא ללון שם וע"י סיבה חזר לביתו ובא בשעה י"א בלילה וראה הנר דולק והווילון לפני החלון והביט לבית וראה את הנחשד ושמע שמדברים בחשאי ועמד אצל החלון ערך רבע שעה ולא שמע ולא ראה מאומה ופתאום יצא הנחשד מביתו דרך פתח אחורנית כי הפתח הקדום הי' סגור והוא נכנס ג"כ דרך פתח שיצא הנחשד והאשה היתה מבוהלת מאוד ואמרה כי הנחשד בא לשם והיא דברי' עמו הי' רק שיצא משם ולא יותר ולא שהה רק כרגע ויען כי הוא יודע ששהה בפני' רבע שעה ומי יודע כמה שהה קודם אינו מאמין לה ורוצה לגרשה ואם לא תקבל גט יסע למרחקים והוא תשאר עגונה עכת"ד השאלה.
2
ג׳ורו"מ הביא ממ"ש בתשו' מהרש"ם ח"א סי' רכ"ט בדין קינא בכתב והנה מ"ש שם דבקינוי דהעיקר תלוי בקפידת הבעל מהני לכ"ע בכתב וע"ז תמה דהא אף שמקפיד בעינן לשון קינוי דוקא הדבר פשוט שכונתי דהכא לכ"ע מהני הכתב כמו אמירה כי אמירת לשון הקינוי הוא מפני קפידת הבעל כמ"ש בתוה"ק ועבר עליו רוח קנאה וקינא אלא שהתורה עשאה גבול באיז' לשון הוי קפידא וקנאה ולא נזכר בתורה לשון אמירה ודיבור כלל לכן גם כתיבה כדיבור לכ"ע ועי' בשאלתות ש' ק"פ דמפורש דטעמא דקינוי משום קפידא דבעל ולכן מהני מחילתו ע"ש והא דבעינן לשון קינוי דאל"כ לאו קפידא הוא כדאיתא כה"ג בכתובות ע"ב וע' בב"ש סי' קע"ח סק"ה דמוכח ג"כ דתלוי בקפידא ובפרט דרבים מחמירים. ג"כ בשבועה בכתב אע"ג דכתיב לבטא בשפתים ומכ"ש בזה.
3
ד׳ומ"ש בתשו' מהא דויאמר חירם וכן ויאמר יתרו מצאתי אח"ז בתשו' ח"ס סי' רכ"ז שהביא ג"כ מדברי הרמב"ן פ' יתרו סיוע לזה והנה מצאתי בהגהת מח"א על הטור לדף קי"ט שהביא בשם הרשב"א דשבועה בכתב מהני דכתיבה כדיבור וכן הסכים המח"א והא דבעינן בגט שיאמר לשליח דהתם תנן עד שישמעו קולו וגם בזה רבים חולקים וס"ל דמהני בכתב.
4
ה׳ומ"ש דכאן א"ר לבעילה כיון שהי' מרחוק יעוין בתוס' יבמות צ"ג ע"א ד"ה מייתי דלענין בידו אין לחלק בין רחוק לקרוב ובפרט כיון ששלח משם מכתב הרי משעה שכתבו הי' זמן שיבא בעצמו כמו שבא המכתב ע"י בי דואר.
5
ו׳ומ"ש דא"ר לבילה כיון דעביד איסור דלא לימא אינש וכו' י"ל דבכה"ג ששמע מרננים והוא מרחוק ולא הי' בידו למחות מצוה קעביד אולי עי"ז תפחיד ולא תוסיף וגם אין זה איסור מצד עצמו אלא דיש ליזהר כדי שלא יבא לידי מכשול שתאסר עליו לעולם ויקלקל לעצמו אבל אם רצונו בכך ליכא איסורא ועצה טובה קמ"ל.
6
ז׳ומ"ש מהא דסנהדרין מ"ט כבר האריך בתשו' ח"ש שרמזתי בזה.
7
ח׳ובדין הסתירה שלא היו בעדים ע' בהעמק שאלה על השאלתות שאלתא ק"כ שהוכיח שדעת השאלתות דגם למאי דקיי"ל כר"ח מסורא מ"מ דוקא בנסתרה בעדים.
8
ט׳ומ"ש עמ"ש מתשובת הרשב"א ח"ד ותמה מת' הרשב"א חלק א' סי' אלף קפ"ז ורל"ז אני תמה על תמיהתו הרי שם בח"ד מפורש להדיא דפסק כר"ח מסורא ודן בהלכה זו בפירוש, ואם יהי' סתירה ברשב"א מה לי נמי אבל האמת שאין סתירה דבחלק א' לא דן על עובדא כזו ורק דרך אגב וגם בב"י הביא מתשו' הרשב"א שבח"א סימן תקנ"ו וגם שם היא לענין אחר ולא נחות רק ע"פ הלכה ובחלק ד' שדן על עובדא כזו כתב דיש לחוש לדברי ר"ח מסורא ואסורה עליו.
9
י׳אך בנ"ד עיקר הקינוי שאמר לה שמשביעה שלא ידרוך הנחשד אסקופת ביתה אינו כלום כי השבועה שהוא לא ידרוך ומה בידה לעשות וגם כבר כתב הח"ס דגם באמר שלא תניח לכנוס משמע אפילו שלא במקום סתר ודמי לאמר אל תדברו שאינו כלום והן אמת שמצאתי בכנסת הגדולה הגה"ט בשם כת"י להרא"ע דבאמר אל תקבלו לפלוני להבית הוי קינוי אבל מלבד שדברי הח"ס נכונים אף גם זה דוקא דאמר שהיא לא תקבלנו לביתה משא"כ בנ"ד שאמר שהוא לא ידרוס פשיטא דלכ"ע אינו לשון קינוי
10
י״אוגם מה שכתב "זאלסט מיט איהם ניכט האנדלען" היינו לשון שלא יהא לה עסק עמו המבואר בב"ש סימן קט"ו סקל"ה בשם מהרי"ו שאינו לשון קינוי עיין שם לכן הדבר ברור שאין כאן קינוי לכ"ע.
11
י״באבל מה שכתב הח"ס דאם יכנס לביתה לא מיקרי סתירה כיון שהוא בא לגבולה, הנה מצאתי בתשו' רמ"א סי' ט"ז באמצע התשו' שהעתיק ת' מהרי"ו דמפורש להיפוך וז"ל בעובדא דהאי גברא שהי' חושד את אשתו עם כותי אחד והתרה בה ואמר לה אל תסתרי עם פלוני כותי וכו' ויהי היום יצא האיש מחוץ לעיר ובלילה בא המגיד והגיד שהכותי נכנס בבית האשה הנחשדת ובאו נשים ועד אחד וסגרו החדר שהכותי והאשה בתוכו עד לבסוף שפתחו החדר ראו הנשים ועד אחד את הכותי והאשה יוצאין מהחדר י"ל אם הבעל אמר לה בלשון זה אל תסתרי וכו' הוי קינוי וכו' דאר"ח מסורא לא לימא וכו' והמיימוני הביא ד"ז לפסק הלכה פכ"ד מאישות וכו' והעד או נשים שראו שנסתרה נאמנים עלי' ודעתו סומך עליהם חייב להוציאה אפילו הוא מכחישה העד והנשים וכו' כ"כ המיימוני פכ"ד מה"א וכו' ומסתמא ה"ה אם אמר לה בסתירה לחוד אחר הקינוי ואפילו לא ראה שנטמאה וכו' עכ"ל ומבואר דגם בקינוי בפ"ע ונסתרה שלא בעדים כשרים אליו שהבעל מאמין להם אסורה לו וכן ואף שהעכו"ם יכנס לבית האשה מיקרי סתירה וגם מבואר דגם במכחישתו דינא הכי וכמו שכתב הב"ש סק"ז ולא ידע מתשו' מהרי"ו הנ"ל. גם לא הזכיר כלל מהא דבזה"ז דאיכא חדר"ג לשיטת כמה פוסקים אין הבעל יכול לומר שמאמין להעד והנשים צ"ל או דמהרי"ו לא ס"ל כדיעה זו או דבקינא לה איכא רגל"ד עתוס' סוטה ל"א בשם ירושלמי דבקינא ונסתרה איכא רגל"ד אבל הכא הרי אנו דנים על הסתירה אם הוא אמת ויש לומר דלא מיקרי רגל"ד אבל מ"מ יש לומר כיון דמדינא נאמן למשוי אנפשי' חד"א ורק משום חדר"ג חוששין שמא ענ"ב נחשב הקינוי לרגל"ד ובפרט בכה"ג בנ"ד שכתב לה המכתב איזו שנים קודם ואחר כך דר עמה בהשקט ועתה שהיא מודית עכ"פ שנמצא בביתה הנחשד באישון לילה ומנין ידע הנחשד שהבעל נסע מביתו ולא לחנם הלך זרזיר וכו' ויש רגל"ד שהיא הודיעה לו שלא יבא הבעל בלילה זו לביתו אם כן איכא רגל"ד ומבואר בתשו' מהרמ"ק שרש ק"ז דכמו דבאמרה טמאה אני לך בדאיכא רגל"ד אין חוששין ענ"ב ה"נ גבי בעל בזה"ז דאיכא חדר"ג בדאיכא רגל"ד נאמן שכן מה שצידד רו"מ לומר דאינו נאמן בזה"ז לענ"ד ליתא.
12
י״גאבל מ"מ לדינא כבר כתבתי שאין כאן לשון קינוי ומותרת לבעלה מצד ההלכה אבל אין לכופו לדור עמה כמובן ואם יחקור על הדבר ויבורר שיש רגל"ד שהיא הודיעה להנחשד וקצת זימה היתה ביניהם מי משלנו יערוב להבעל להסיתו לגור עמה ועיין בב"י סוס"י קט"ו בשם תשו' הרשב"א דגם משום מדת חסידות ליכא משום חדר"ג.
13