שו"ת מהרש"ם חלק ג שנ״בTeshuvot Maharsham Volume III 352
א׳להרב הה"ג מו"ה משה שמעון זיוויץ נ"י רב בעיר פיטסבורג מעבר לים אנטילאנטי
1
ב׳מכתביו הגיעני וגם העתק תשו' הגאון הרידב"ז רב הכולל משיקאגא.
2
ג׳(א) ע"ד השאלה באשה אחת אשר בעלה עזבה מכמה שנים וקבע משכנו בעיר לאנדאן ענגלאנד ואח"ז עלה לבבו להרחיק נדוד משם שלח מכתבו אל אביו בזה"ל פאטער איך פאהר אוועק איבעררען ים איך וועל מעהר ניט קימען לעבין מיט מיין פרויא גט אב מיין וואיב אויב דיא ווילסט ובהמכתב של הגאון ר' יעקב דוד הנקרא רידב"ז בעל תוס' הרי"ד על הירושלמי כתוב בזה"ל ששלח מכתב לאביו אשת בת פלוני זאל זיך נעמין א מאן וועמין זא וויל אין אויב דוא ווילסט גט איהר עכ"ל והמכתב נתקיים והאשה צעירה לימים וזה י"ג שנה לא נודעו עקבותיו של הבעל ותשאר עגונה עולמית זולת אם יוכל האב לגרשה והאב איש זקן והנה הדבר פשוט דגם המקילין בכת"י צריך שיהא מקוים כראוי כמ"ש הריטב"א גיטין דף ע"ב ע"א וכ"ה ברשב"א שם ובמכתב הרידב"ז כתב שנתקיים המכתב בעדים אבל במכתב רו"מ כתב שנתקיים מכתבו ע"י דימוי מכתב למכתב אגרת וסמך ע"ד הריטב"א וש"ך סי' מ"ו סקכ"ז אבל הנה בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ג מקור הדין איתא בזה"ל ובאילן איגראתא צריכין ובשי"ק שם השיג ע"ד הש"ך ולפי דבריו אין לקיים מאגרת וגם הדבר תלוי במחלוקת שבין ר"ש גאון ובין בעה"ת והטור שבש"ך סי' ס"ט סקי"ב אם גם לענין כת"י הלוה שצריך קיום מה"ת סגי בקיום כזה משני שטרות ואף דכתב הש"ך בשם רוב הפוסקים להקל הרי הש"ך סיים דאין לחלוק על הגאון ושכ"ה דעת הב"ח וסמ"ע דבשל תורה לא סמכי' על קיום כזה אבל לפמ"ש התומים סק"ז דבדליכא ערעור של הבעל יש לסמוך על הקיום גם בשל תורה א"כ י"ל דה"נ בנ"ד וע' בב"ש א"ע קמ"ב סק"ב ובפ"י גיטין ה' דאם כבר נתקיים שלב"פ גם אם יערער אח"כ אינו כלום וע"ש בתומים מ"ש מדברי הט"ז יו"ד סי' רכ"ה ולא נמצא שם אבל בסי' רכ"ח סקמ"ו מבואר בט"ז דמהני מפי כתבו אם מכירין הכתב אבל מלבד די"ל דהתם מיירי שהמודר מכיר בעצמו כתבו ולא ע"י דימוי של כתב לכתב וכבר האריך בזה בקצה"ח סי' מ"ו סק"ח לפקפק ע"ד הט"ז בחו"מ שם וגם לחלק בין ממון לאיסור עש"ה וע"ש בקצה"ח סק"ו דגם בכת"י הלוה הוי רק דרבנן ומהני קיום שלב"פ ושכ"ה בתשו' מהרש"ח ודלא כהש"ך, וא"כ כיון דס"ל דדימוי הכתב דמי לסימנים דמהני גם בא"א א"כ גם בנ"ד מהני היכר הדימוי וגם יש לצרף דברי התומים הנ"ל בנ"ד בצירוף שיש אומדנא דודאי לא כתב אחר מכתב זה ובפרט שעינינו רואות שעברו כמה שנים ואין קול ואין קשב ממנו איגל"מ שהמכתב הי' ממנו לכן כיון שהוא מקום עיגון יש לסמוך להקל ובתשו' רד"ך בית י"ט בסופו אחר שהעלה להתיר ע"פ כתבו במקום עיגון סיים וז"ל ומ"מ אני אומר שצריכין הב"ד לדקדק שיהי' עדים בדבר שהבעל מסר הכתב הזה לשלוחו להביאו לשולניקו דאל"כ יש לחוש שמא כתב ונמלך ואף שיש להאריך בזה וכו' עכ"ל אך בנ"ד שכתב לו שהוא יגרשנה י"ל דסגי בקיום לבד.
3
ד׳(ב) ובעיקר השאלה כבר הביא רו"מ ממשנה דגיטין ס"ה ע"ב דבאמר גרשוה וכו' לשון גירושין היא באופן המועיל אלא דחושש דכיון שהבן יודע שהאב א"י לכתוב אשורית וצריך עדים לחתימה א"כ הוי כאמר אמרו דל"מ ולפענ"ד לפמ"ש הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ה שהביא רו"מ בעצמו דרוב אנשים אינם בקיאים לכתוב גט ומה"ט לא בעינן שליחות דוכתב דקרא בע"כ דלא קאי אבעל אלא על הסופר א"כ בהא דאמר גרשוה אטו מיירי דוקא בידע הבעל שיכולים אלו לכתוב בעצמם דלא הו"ל למיסתם ובע"כ דבכל גווני מהני וילמדו ויכתבו וא"כ ה"נ יוכל האב ללמוד ולכתוב גט אם כתב אשורית מעכב וכהא דמשנה דף ס"ו ע"ב דאר"י נימונו לשליח אף אנו מקובלים שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו ומוכח דאף דבשעת אמירה לא הי' מלומדים אפ"ה מהני והא דבש"ס שם מבואר דאי ס"ל דכתובו כתב ידן הוא ר"ל שיחתמו בעצמם ולא שיכתבו בעצמן כתיבת הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו דכשר היינו אם באומר אמרו כשר אז אמרי' דנעשה כאומר אמרו שבאמירתו תנו גט נתכוין באופן המועיל ומדלא קפיד לומר על כתיבת הגט עצמו נעשה כאומר אמרו כמ"ש רש"י שם אבל לדידן דבאומר אמרו פסול מסתמא נתכוין ע"פ דעת חכמים וכמו דלענין כתב ידן שהוא חתימתן אף שלא למדו לחתום נתכוין שילמדו ויחתמו ה"נ לענין כתיבת הגט עצמו וגם מ"ש התוס' בד"ה מתניתין מני וכו' דלר"מ כיון דחתם סופר פסול הו"ל כאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו וכו' היינו נמי משום דכדי שלא יופסל אמרי' דנעשה כאמר אמרו אבל היכי שאדרבא עי"ז יופסל הגט לא אמרי' נעשה כאומר אמרו וכה"ג מצינו בש"ס דגיטין ל"ב ע"ב בטל ב' לשונות משמע וכו' גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר וכו' וע' בחו"מ סי' קצ"ה ס"ה בהג"ה בשם פסקי מהרא"י דבסתם אמרי' דהוי מעכשיו דודאי בכדי ל"ה עביד וא"כ יוכל האב לכתוב הגט וז"ל בה"ג ה' גיטין הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי לשליח ועד דאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ל"ה גט ואי לא גמיר סופר למיכתב ועדים למיחתם לא מישתריא עד דגמיר סופר וכו' עכ"ל ואי משום דצריך עדים לחתימה ואכתי הוי כאומר אמרו והגאון רידב"ז האריך לחלוק ע"ד היש"ש שהובא בפת"ש סי' ק"ל סק"א ויבואר אי"ה להלן אות י"ב ובאמת שהב"ש שם סקכ"ט פסק להדיא דבמקום עיגון יש להקל ליתן הגט ואף דבגוונא דאמר לשלשה שיכתבו ויחתמו ומת א' מהם נחלקו האחרוני' על הב"ש היינו דכיון דאמר שיכתבו ויחתמו הוי שינוי בשליחות משא"כ בלא עדי חתימה וכמה כרכורים כרכר בתשו' רדב"ז ליישב הא דנהגו בע"ח בזה"ז שקורעים הגט ומבואר שם דהוי רק לחומרא בעלמא ומצאתי בשו"ת עטרת חכמים חא"ע סי' כ"ד שפסק להקל במקום עיגון בלא ע"ח אך מ"ש בשם הב"ח לא מצאתיו שם אבל הרי הביא דברי היש"ש ומ"מ פסק ליתן הגט בלא ע"ח ויבואר לקמן אם יש להקל בזה לחתום עדים ולא יהי' בזה חשש דאמר אמרו.
4
ה׳ג) והנה רו"מ יצא לדון בדבר חדש דגם להסוברים דבאמר אמרו פסול היינו דוקא בלא עשאו שליח להאמירה אבל היכי שאמר הבעל בפירוש הריני עושה אתכם שלוחי אמירה לסופר גם הרמב"ן מודה דכשר דהוי כשומע מפי הבעל עצמו כיון דלא בעינן דין שליחות בגט לשי' הרמב"ן וכל טעמו הוא רק משום שאינו כותב לשמה ובכה"ג שעשה הבעל להשליח שיהי' שליח אמירה שפיר מהני והאריך בזה ואני תמה שהרי בש"ס דגיטין ס"ו ב' בהא דבעי אם כתובו כתב ידן חתימתן] הוא או כתב הגט הוא ובעי למידק ממתני' דאר"י נימינו לשליח וכו' שאפי' אמר לב"ד הגדול תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה אא"ב כתב הגט הוא שפיר אלא אי אמרת כת"י הוא וכו' ואי ס"ל כת"י הוא הא כתב הגט כשר אם אמרו לסופר וכתב בתמי') והא א"ש הלכה כר"י וכו' אמרי אי ס"ל דכתובו כתב ידן הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו ופריך ומי מודה ר"י וכו' ולדברי רו"מ תיקשי דכיון דאמרי' נעשה כאומר וכו' ופרש"י דכיון דלא קפיד על כתב הגט לכן נעשה כאומר וכו' א"כ גם אם אין ר"י מודה באומר אמרו נימא דנעשה כאומר הנני עושה אותך שליח לאמירה זו דמהני לכ"ע ולכאורה יש להקשות כן גם לשי' הרא"ה דדוקא באמר אמרו מדעתיכם פסול אבל בממנה שליח פלוני שלא בפניו מהני וליכא בזה משום כסופא דסופר א"כ ה"נ נימא דנעשה כממנה שליח שלב"פ אבל באמת לק"מ דזה לא שייך אלא בממנה את איש מיוחד בשמו אבל הכא שאמר לב"ד תנו גט והם יבררו מדעתם סופר לכתוב הוי כאומר אמרו מדעתיכם ממש אבל לפי סברת רו"מ שפיר תיקשי ועוד שהרי ראיית הרמב"ן דגם במייחד שליח שלב"פ ל"מ משום דקתני בדר"י עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולאפוקי ממ"ד מודה ר"י באמר אמרו ומוכח דליכא גוונא אחרינא א"כ מוכח דגם בעושהו לשליח אמירה ל"מ כלל וע' ישויע"ק סי' ק"כ סקי"ב מ"ש לחלק בענין זה וגם לדבריו צ"ע מהנ"ל
5
ו׳ד') ולענין השליחות ע"י כתב הנה הגאון רידב"ז נ"י יצא לדון בדבר החדש דכיון שכל טעמו של הרמב"ן אינו מטעם שליחות שהרי הוא סובר דליכא דין שליחות בגט אלא דס"ל דבכה"ג שלא שמע מפי הבעל אינו בכלל לישמה אלא סתמא דל"מ בגט משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאי' בריש זבחים והוא מדברי התוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא וכו' שביארו כן והביא מספר הזכות להרמב"ן שם שכ' וז"ל שכל עיקר אינה נפסלת כתיבת אחרים מעצמן אלא שאין כתיבה שלהן לשם גירושין לפי שאין האשה מצוי' להתגרש ובגט שלהם ומחשבה שלהם שמא תתגרש זהו אינה כלום דבעינן כריתות לה לשמה עכ"ל ועפי"ז חידש דזה דוקא בכתב להעדים שיכתבו ויחתמו ולא הזכיר גם הנתינה אבל בכתב שיכתבו ויחתמו ויתנו דהוי כמגרש עצמו שפיר כותב לשמה ולכן לא נזכר בשום מקום לפסול בהזכיר גם הנתינה והאריך מאד בזה, ולכאורה הי' נראה סתירה לזה מדברי רש"י גיטין ע"א ע"א ד"ה חרש שהי' פקח וכו' וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתה פ' ופ' ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין עכ"ל הרי דמיירי בכתב להם כתבו ותנו וכ"ה בתוס' רי"ד שם ואפ"ה מסיק הש"ס ע"ב א' קולו לאפוקי מדר"כ אמר רב ומזה דייק הרמב"ן דל"מ עשיית שליח שלב"פ והא בגוונא שכתב כתבו תנו לכ"ע מהני ומנ"ל לאפוקי מדר"כ אמר רב אך י"ל כיון דלשי' רש"י התם טעמא משום דחרש אין דעתו שלימה אבל בפקח מהני כתיבתו כמ"ש בתשו' רד"ך בית י"ט להוכיח שכ"ה דעת רש"י א"כ גבי חרש גם בכה"ג שכותב גם שיתנו ל"מ לכ"ע אבל בפקח שדעתו שלימה והשליחות חל גם שלב"פ אלא דלא מיקרי לשמה שפיר י"ל דבכה"ג שהזכיר גם הנתינה מהני אבל הנה מצאתי בתשו' רד"ך בית ג' וז"ל מעשה אירע ביהודי א' ששמו משה בוטין נסע מפה היום כמו ג' שנים והלך במרקה ובעת נסיעתו אמר לחמשה יהודים וכו' שאם לא יבא מעת נסיעתו עד ט' חדשים שיכתבו ויתנו גט לארוסתו וכו' ומת הסופר והאריך שם לברר שלא הי' בידו למנות את בנו אברהם במקומו ובסוף התשו' כתב שגם אם הי' ממנה להסופר אברהם בפירוש כיון שהי' שלא בפניו הרי לדעת הרמב"ן לא מהני בכה"ג ואע"פ שהרא"ה והר"ן מקילים א"א להקל בסד"א ובפרט שרוב הפוסקים מחמירים וגם אין לומר בכה"ג כדאי הוא המיקל לסמוך בשעה"ד באיסור תורה וגם צידד דדוקא באמוראים י"ל כן ע"ש באורך וע' בד"מ סי' קכ"ז סק"ג שרמז בקצרה לדברי רד"ך אלו לענין אם יש לסמוך בשעה"ד ע"ד יחיד וא"כ מבואר דגם בהזכיר גם הנתינה להשלוחים ל"מ לענין שיוחשב לשמה וא"ל דשא"ה שעשה לסופר שליח רק לכתיבה ועל הנתינה מינה שליח אחר דז"א דמה בכך הרי אשה זו כבר עמדה להתגרש מבעלה בשליחות זה ועוד דהתם שהי' חמשה ועשאן ב"ד הרי גם בלא א"ל תנו הוי כאמר תנו כמ"ש לקמן אות ה' בשם בה"ג וגם מ"ש הרידב"ז דלקולא לא סמכי' על חזקת שע"ש בדאורייתא הנה במח"א הל' שלוחין סי' כ"א צידד לומר דהיכי דהשליח קיבל השליחות והבטיח לעשותו לכ"ע אמרי' חשע"ש גם להקל בשל תורה ועוד דבכה"ג שהבעל נסע למרחק ויוכל לבא לידי מכשול שעובר בכל עת על מצות שכ"ו לא יגרע בודאי אמרי' חזקה שע"ש כמ"ש התוס' בעירובין ל"ב ע"א וברא"ש שם ואף שהתוס' כ"כ רק אליבא דר"ש ולא אליבא דר"נ אבל כבר העלה בתשו' נו"ב מה"ק חא"ע סי' ב' דכן הלכה והשיג ע"ד המל"מ פ"ד מבכורות ואני מצאתי גם ברוקח סי' קצ"ד שפסק דבמקום שהוא דבר מצוה אמרי' חשע"ש ע"ש אך מהא דגיטין ס"ד ע"ב גבי נתן גט ביד שליש לגרש אשתו דלא סמכי' אחשע"ש להקל שהביא הרב נ"י מוכח להיפוך מדברינו ויבואר להלן אות ה' אבל מ"מ בזה"ז דאיכא חדר"ג בודאי יש חשש מכשול להבעל שישא אחרת וחשע"ש ואמאי כ' הרד"ך דפסול לשי' הרמב"ן ובע"כ דליתא.
6
ז׳ה) והנה הג' רידב"ז העיר בעצמו שיש סתירה לדבריו מהש"ס דגיטין ס"ו ב' בהא דשלחו לי' לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו מהו וכו' והאמר שמואל הלכה כר"י דמילי לא מימסרי לשליח וכו' והא התם א"ל כתבו ותנו ואפ"ה ל"מ אמירתם לסופר ועדים אף דבכה"ג סתמא מהני כיון דעומדת לגירושין ודחה דשא"ה דלא סמכי' אחזקת שע"ש לקולא כדאי' בגיטין ס"ד ב' לכן אכתי לא קיימא לגירושין עכ"ד אבל לענ"ד אכתי יש לתמוה מהא דדף ע"א א' א"ל נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו אמרו לסופר וכתב וכו' אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' ומסיק דמתני' ר' יוסי ואפי' אמר תנו ואפי' אמר לבי תלתא דעשאן ב"ד אפ"ה ל"מ ובתוס' שם הביאו גי' דאפי' אמר לתלתא תנו אפ"ה פסול ומדקתני אע"פ שנתנוהו לו וחזר ונתנו לה מוכח דמכ"ש בנתנו לה הם דודאי פסול והרי מבואר במל"מ פ"ד דבכורות דהיכי דהשליח התחיל לדבר למשלח שיעשהו שליח לכ"ע חשע"ש גם להקל וא"כ התם שהם התחילו לומר לבעל נכתוב גט וכו' ואם אמר להם תנו הרי כבר עומדת להתגרש כיון דבכה"ג חשע"ש והדק"ל אמאי לא יועיל כתיבת הסופר כיון דא"צ שליחות וסגי גם בסתמא וא"צ שיהי' בפירוש לשמה. ועוד דלפמ"ש בבה"ג הל' גיטין דבאמר לפני ב"ד כתבו גט לאשתי גם בלא אמר תנו כאמר תנו דמי א"כ באמר לשלשה שעשאן ב"ד כמ"ש רש"י שם הרי גם בלא אמר תנו עומדת לגירושין כיון דכאמר תנו דמי ואמאי יהי' פסול באמרו לסופר וכתב אך דבזה י"ל דבא"ל כתובו הקפיד שיכתבו הם והו"ל כשינוי בשליחות דגם אם א"צ שליחות בגט בשינוי גרע טפי כמ"ש רש"י שם בד"ה טעמא וכו' אבל באמר תנו בלא כתובו בזה תיקשי שפיר וע' תב"ש סי' מ"ח סק"ד מ"ש ע"ד בה"ג שלפנינו וכן לפמ"ש בהגהת מע"ל לא"ח סי' ת"ט להוכיח בדעת הרא"ש דהיכי דהתחיל שליח לעשות שליחותו לכ"ע אמרינן חשע"ש גם להקל א"כ כיון שאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום הרי כבר התחילו בשליחותו כיון שא"ל תנו בלא כתובו ובכה"ג אמאי ל"מ כתיבת סופר לשמה כיון דגם בסתמא כשר בכה"ג ומ"ש הרה"ג נ"י דכיון דמילי לא מימסרי לשליח ל"מ מה ששמעו הסופר והעדים מהשליח וכמ"ש הר"ן ליישב קו' הרא"ה ע"ד הרמב"ן דלשיטתו דל"מ עשיית שליח מבורר שלב"פ מנ"ל דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרי לשליח ותי' הר"ן דאם היינו אומרים דמילי מימסרי לשליח הוי כשומע מפי הבעל כיון דשלוחו כמותו ובע"כ הא דפוסל ר"י באמר אמרו בין במברר בין מדעתיכם משום דמילי לא מימסרי לשליח וה"נ בזה אבל אכתי לא הונח בזה כיון דגם בכתב הסופר בלא ציווי הבעל הוי מהני כיון דא"צ שליחות אלא דטעמא משום דדמי לסתמא דל"מ בגט משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכיון דהכא דאמר להם תנו גט אחר שהם התחילו לדבר עמו שיצוה להם לכתוב גט ובכה"ג חשע"ש א"כ עומדת להתגרש א"כ מהני כתיבת הסופר בסתמא גם בלא שליחות כלל ואמאי פסול ומה ענין זה להא דמילי לא מימסרי לשליח כיון דבכה"ג גם בכתב הסופר מעצמו בלא אמירת השליח כלל מהני דבאשה העומדת לגירושין הרי גם בלא אמירת הבעל הוי מהני בכה"ג ולכן נראה דגם באמר תנו עדיין אינה עומדת בסתם להתגרש ושמא יחזור בו הבעל ולא יגרשנה ובעינן לשמה ממש ול"מ אלא בשמעו מפי הבעל לשי' הרמב"ן.
7
ח׳וא"ו) אבל לענ"ד ע"פ ההצעה הנ"ל דכל טעמו של הרמב"ן משום דבדליכא דין שליחות אינו מכוין לשמה וכמ"ש התוס' לעיל כ"ג דהיינו משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וסתמא פסול ובאמת שכבר העיר בזה הפ"י בגיטין ס"ו ע"ב וכדברי התוס' הנ"ל מבואר גם ברשב"א ור"ן וריטב"א שם וכ"ה ברא"ש סי' כ"ה ואף דבתשו' ד"ח, ח"ב א"ע סי' פ"ו השיג על הפ"י ורצה להסיב דעת הרמב"ן לדרך אחרת אבל אחר שכ"ה בספר הזכות להרמב"ן עצמו א"כ הדבר ברור כן ועפ"ז יש לדין דבנ"ד שהבעל עזב אותה מכמה שנים וישב בלונדון וכשהסכים להרחיק עוד נדוד וכתב לאשתו שלא ישוב עוד לעולם לדור עם אשתו הרי בכה"ג גזים ועביד כיון שהוחזק בכך כמ"ש התוס' בשבועות מ"ו ע"א בד"ה עביד וכו' בשם הרוקח ומבואר בתשו' פרח מט"א ח"א סי' ח"י דגם בפעם אחד הוי בכלל מוחזק לכך ומכ"ש בנ"ד שעשה כן מכמה שנים וא"כ הרי מבואר בטוא"ע סי' קנ"ד בשם תשו' הרא"ש דאם הבעל רוצה להרחיק נדוד כופין אותה לגרשה וכן במוכתב למלכות שמוכרח להרחיק נדוד מחויב לגרשה א"כ בכה"ג כיון שמדינא כופין לגרשה ואינו בכלל גט מעושה דודאי עושה ברצון וכדברי רמב"ם פ"ב מגירושין הידועים א"כ כיון שהוחלט בדעתו להרחיק נדוד למדה"י ולהניחה עגונה. וצרורה כל ימי חייה שלא לשוב לדור עמה לעולם וביקש מאביו לגרשה שתוכל להנשא לכל גבר בודאי עומדת להתגרש וגם השליח בוטח בלבו להאמין בדבריו ומכוין לכתוב לשמה ועכ"פ לא גרע מסתמא דכשר בכה"ג ואחר החיפוש מצאתי בשו"ת כתר כהונה סי' ע' בדברי הרב אבד"ק טורבין שהעיר ג"כ דכל סברת הרמב"ן משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ולפמ"ש התוס' זבחים ב' דבזינתה תחת בעלה אף שאסורה לו מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת א"נ אם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא תשמשנו ובפסקי תוס' ואע"ז סי' קי"ז פסקו כתי' ב' וא"כ במוכתב למלכות דכופין לגרשה י"ל דתלי בשני תירוצי התוס' הנ"ל דלפי תי' א' פסול דמ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת אבל לתי' ב' עומדת להתגרש ועפ"ז פסק במי שנלקח לצבא למרחקים ועשה שליח שלב"פ דיש להקל מטעם הנ"ל וגם לפי תי' א' של התוס' דכיון שהוא נחוץ לדרכו ואין פנאי בגט אחר שפיר עומדת להתגרש בגט זה ואף די"ל דכל שאין האשה תובעת גט עתה עומדת להתגרש כיון דא"א לזכות לה גט גם במקום יבום וקטט מ"מ בנ"ד שהיתה תובעת גט כמ"פ בודאי גם סתמא כשר עכת"ד שם והנה מ"ש דהעיקר כתי' הב' של התוס' עי' בב"מ לאע"ז סי' קי"ז שהוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כן ובפת"ש שם סק"ב הביא בשם הרדב"ז שפסק דלא כהתוס' ואני מצאתי בתשו' מהר"י באסן סי', ח' שחולק ג"כ ע"ד התוס' ופסק דמדאוריתא אסורה לשמשו וצריך לגרשה וע"ע בתשו' חיים שאל ח"ז סי' ד' אות ג' ותשו' כתב סופר חא"ע סי' צ"ט אות א' ותשו' עבה"ג סוסי' צ"ג ותשו' ב"ש א"ע סי' צ"א מ"ש בזה אך דמ"מ גם לפי תי' א' בכה"ג שנסע למרחקים וא"א להשתדל עוד גט אחר הרי עומדת להתגרש בגט זה וגם מ"ש לפקפק דכל שאין האשה תובעת גט אינה עומדת להתגרש בסתמא ליתא דכל שנראה לכל שתשאר עגונה עולמית אומדנא מוכחת שרצונה להתגרש ובפרט בנ"ד שכבר עזבה כמה שנים וכתב לאביו שלא ישוב עוד אלי' עולמית וכבר כתבתי דבכה"ג גזים ועביד אדרבא סתמא עומדת להתגרש ועוד דכל סברת הרמב"ן משום דהסופר אינו כותב לשמה והוי כסתמא דפסול והרי בשעת כתיבת הגט כבר נודע שרצונה לקבל הגט וכיון דרוב נשים כמוה בהזדמן סיבה כזו רצונם להתגרש שלא להשאר עגונה עולמית בודאי מהני גם בסתמא דבכה"ג הרי עומדת להתגרש ע"י שליח זה שאם לא עכשיו אימתי ומצאתי גם בשו"ת ב"א חא"ע סי' פ' באמצע התשובה שהשיב ג"כ על הנידון המוזכר בתשו' כת"כ סי' ע"ו במומר שהלך למרחקים די"ל דבכה"ג גם בסתמא סגי כיון שעומדת להתגרש אלא שהעיר דמתשו' רד"ך דמיירי ג"כ במומר ולא העיר בזה מוכח להיפוך וסיים שאין הרד"ך בידו ע"ש והנה אמת נכון הדבר אבל הרי הרד"ך שם פסק להתיר ע"פ כתב הבעל המומר מכמה טעמים אחרים מפני שהעלה שם דכל פסול של כתבו לכ"ע הוא רק מדרבנן ויש לסמוך ע"ד המיקל וגם י"ל דכיון שבמקומו אין שם ב"ד ולא ישראל ולא יוכל לעשות באופן אחר וז"ל דאע"ג דהם כתבו שאין אדם חרש או פקח יכולים לשלוח כת"י וכו' נראה דה"ט משום דאפשר לו לכתוב גט לאשתו במקומו ולשלחו לה או לבא לב"ד ולהשמיעם בקולו דבסתם יהודי מיירי דציית לן וכו' אבל בפקח כנד"ד שהוא משומד ובארץ מרחקים ושם במקומו אין שום יהודי וכו' ולא ציית לן וכו' מודים הם שכותבין ע"פ כתבו שהרבה יש להקל בזה יותר ממה שיש להקל באלם ואפשר דבנ"ד גם ר"ת לפי תי' א' וסה"ת מודים שכותבין גט ע"פ כתבו וכו' עכ"ל וא"כ בנ"ד שנסע למדה"י ולא נודע מקומו כלל והודיע לאביו שלא ישוב לעולם י"ל דעדיף מנידון הרד"ך דשם הי' עכ"פ אפשר לנסות אולי ירצה המומר לבא למקום אחר שיש ב"ד וכדומה משא"כ בנ"ד ואף שהרד"ך סיים שכ"כ להלכה ולא למעשה עד שיסכימו חכמי הדור והד"מ הניחו בצ"ע י"ל דבנ"ד מודים.
8
ט׳(ז) ועוד יש לדין דשא"ה במומר דאפשר שרצה לקלקלה ולא הסכים בלב שלם לגרשה ומה"ט חששו במומר שיבטל הגט והן אמת דמבואר בירושלמי פ"א דגיטין ה"א דאין הבעל חשוד לקלקלה במתכוין וכ"ה ברא"ש ור"ן ותוס' גיטין ה' ע"ב סוד"ה דאתיוה וכו' ע"ש בסוה"ד אבל הנה ברשב"ם ב"ב קס"ז ע"ב ד"ה ומגרש כתב דחיישי' שיתכוין להתירה להנשא שלא כדין וע"ש בתוס' ד"ה וליחוש מ"ש ע"ד הרשב"ם בזה ובמהרש"א שם בשם תוי"ש וע"ע בתוס' גיטין פ"א ע"א ד"ה לא כל הימנו וכו' ובב"ח א"ע סי' קנ"א שם כתב דאם האשה שונאת לבעל יש לחוש שיעשה קנוניא שתיאסר על בעלה וכפי הנראה מתשו' הרא"ם ותשו' צ"צ סי' פ"ג ותשו' רח"כ סי' נ"ט דוקא היכי ששינה שם אביו וכדומה חיישי' שמא נתכוין להכשילה משא"כ בסתמא אך דמ"מ י"ל דגבי מומר חיישי' טפי ולכן חשש הרד"ך שלא לסמוך על דבריו לולא שאר סניפים שכתב ואף דגם במומר סמכי' להקל במקום עיגון בשליח להולכה לבד גם בלא נשבע שלא לבטלו כמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב סי' ס"ח וע' פת"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ו אבל עכ"פ יש מקום לומר שאין הסופר מכוין לשמה שאינה עומדת לגירושין דשמא יחזור בו או שנתכוין להתל בה ולהכשילה משא"כ בעלמא וע"פ דברינו הנ"ל יש לדין ג"כ בעיקר החשש של האוסרים בכתב לגרש והוא פקח דלפמ"ש בספר בני יעקב דף קנ"ד ע"ב בשם הרמ"ה ותלמיד הרשב"א והובא בשו"ת ב"א חא"ע סי' פ' דטעמא דל"מ בכתב דכיון דיכול לדבר שמא משטה הוא בה או שנטרפה דעתו ובשו"ת פ"י להמג"ש ח"ב סי' פ"ד כתב דשמא אינו מתרצה בלבו דבכתב לא מיחזי כשיקרא כ"כ ע"ש וכל זה ל"ש בנ"ד דכמו שכ' הרמב"ם דגם היכי דכופין אותו שיאמר רוצה אני מהני היכי שהוא מחויב לגרשה ע"פ הדין משום דהרצון האמתי הוא לעשות כדת של תורה א"כ מכ"ש הכא שהוא ברצונו ומעצמו בלא הפצרת שום אדם כתב לגרשה מדוע נימא שאינו מתרצה בלבו כיון שמחויב לגרשה וגם אם ניחוש שמא היא פשעה לנגדו בעניני אישות ולכן עזב אותה הרי מ"מ כיון שהוא שונאה ועזב אותה מכבר ועתה כותב שלא ישוב לעולם א"כ בודאי מרצונו מגרשה וגם אין לחוש שמא משטה הוא או שנטרפה דעתו כיון שמאליו כתב כל המכתב לאביו ומדוע ישטה אותו ובחו"מ סי' פ"א בהודה ולא תבעו אי"ל משטה הייתי ובפרט נגד אביו בודאי ל"ש לומר כן והרי כתב לאביו וגם עשאו שליח לגרשה כשירצה וגם כתב שמותרת להנשא לכל איש וכיון שעשה כדת של תורה וגם הרחיק נדוד ונתאמת הדבר זה כמה שנים. כפי שכתב מאז א"כ איגל"מ שכתב בדעת שלימה ועשה כראוי כפי המוטל עליו ע"פ דעת תורה ודעת נוטה א"כ י"ל דגם המחמירים מודים להקל בכה"ג.
9
י׳(ח) ובעיקר הדין במה שהביאו הפוסקים ראי' מהתוספתא פ"ב דאיתא ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו הנה מצינו בתוס' חולין כ"ז ע"א ד"ה השוחט וכו' דהא דאמר בתוספתא דר"י פוסל בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור עכ"ל ושם בתוספתא אי' בזה"ל השוחט ב' חצאין בעוף שחיטתו פסולה אצ"ל ב' חצאין בבהמה ר"י פוסל לעולם עד שישחוט את הושט ושתי הורידין עכ"ל הרי דאע"ג דברישא פסול גם בדיעבד מ"מ מה דנקט בתר הכא גבי דין ורידין פסול רק לכתחלה א"כ ה"נ אף דבתוספתא פ"ב דגיטין איתא ברישא בזה"ל כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוה לה פסול עד שיאמר לסופר כתבו ולעדים חתומו ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר וכו' פסול עד שישמעו קולו וכו' י"ל דבסיפא גבי כתב בכת"י אסור לכתחלה ולא בדיעבד ואף דלפמ"ש הרא"ש שם דר"י קאי אדיוקא דמתני' אין ראי' משם לכאן אבל בתוס' שם לא נזכר כלל דינא דמתני' כלל, וא"כ מוכח כמ"ש וע' בנימוק"י פי"ב דיבמות בדין קטנה שחלצה הביא מהתוספתא דס"ל דקטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חלוצתה פסולה וחכ"א חליצתה כשירה ומיהו מדקיי"ל דאינה חולצת עד שתביא ב"ש אפשר דבדיעבד נמי פסול כר"א ובשם הריטב"א שלא נתברר הדבר ואזלי' לחומרא וי"ל דשא"ה דבאותו דין עצמו פוסל ר"א ולכן כיון דהש"ס מסיק הלכתא עד שתביא ב"ש קאי אדלעיל משא"כ בנ"ד דמעיקרא נקט דין כתב סופר מעצמו דפסול והדר נקט דין כתב בכת"י לסופר שיכתוב וסיים עד שישמעו קולו י"ל דכשר בדיעבד וע' בר"ן פע"פ בדין יין לבן שהביא בשם הרמב"ן דאפי' בדיעבד לא יצא דמלישנא דעד שיהא בהן מראה יין משמע דאפי' בדיעבד לא יצא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש הב"י בא"ח סי' רע"ב ובזה י"ל דהרמב"ן שפוסל בעשה שליח שלא בפניו מדנקט עד שישמעו קולו לשיטתי' אזיל משא"כ לדידן אבל יש לפקפק בזה וקצרתי.
10
י״אט) ומה שהביאו הפוסקים ראי' מהירושלמי פ"ז דגיטין ה"א דמבואר דבכתב בכת"י וכו' אינו גט מלבד שיש שם שינוי גרסאות וע"ש בשיו"ק יש לי לדין ע"ד פלפול שאין ראי' מהירושלמי לדידן דהנה בתשו' כתר כהונה ס' ע' העלה שדין שליחות בכתב אי מהני בגט תלוי בדין אם שבועה בכתב מהני ע"ש באורך והנה הרא"ש והר"ן פ"ד דשבועות הביאו בשם הירושלמי בהא דכה"ג אין דנין אותו וימנה אנטלר ומשני דלמא יתחייב שבועה ולא יוכל להיות ע"י האנטלר והקשה בתומים סי' צ"ו דאכתי יוכל הכ"ג לישבע מפי הכתב והוכיח דשב"ב לא מהני והנה הפוסקים שם הקשו ע"ד הירושלמי דהא בנתבע ל"מ הרשאה ותי' דהתם משום כבודו דכ"ג שרי ותמה התומים דהא אין חכמה ואין תבונה וגו' והש"ס דריש מקראי מפיהם ולא מפי המתורגמן והמעיין בר"ן שם ימצא שביאר דהכונה משום דבכ"ג כתיב וקדשתו שרי משום כבודו אבל אכתי לא הונח לשי' הסוברי' דכבוד הכהן הוא רק מד"ס וקרא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' בחולין דף פ"ב וע' מג"א סי' ר"א א"כ הדק"ל וצ"ל דהבבלי והירושלמי פליגי בדין זה אם הנתבע יכול למנות מורשה והש"ס ס דילן הוכיח כן דלא תיקשי קו' הירושלמי ולא ס"ל כתי' הירושלמי משום דס"ל דשבועה בכתב מה"ת כמ"ש הנוב"י מה"ק חו"מ סי' ל' לכן בע"כ צ"ל דהנתבע א"י למנות מורשה וא"כ כיון דהירושלמי ובבלי פליגי בזה א"כ גם דין שליחות הגט בכתב תלוי בזה ולכן הירושלמי לשיטתי' אזיל דשבועה בכתב ל"מ לכן ס"ל דאינו גט אבל לדידן שפיר מהני שליחות בכתב – וכה ראיתי בתו"ג סקכ"ד שכ' דמ"ש הד"מ בשם רד"ך להקל במקום עיגון י"ל דקאי רק אפקח שהרכין בראשו אבל חרש בכתב ודאי דפסול מדרבנן עכ"פ והמעיין ברד"ך שם ימצא שהוכיח שדעת הסמ"ג והסמ"ק והר"ן להקל באלם משום עגונה ע"י רמיזותיו ומכ"ש ע"י כתבו והא דהחמירו בשולח כתבו לב"ד ממק"א היינו משום שאפשר לו לגרש במקומו ע"י הרכנה אבל בדא"א לו במקומו י"ל דגם ר"ת לפי תי' א' מודה ומבואר דס"ל להקל גם בכתב בדא"א לו לגרש במקומו במקום עיגון ולפ"ז נראה דה"ה בספק לנו אם יוכל לגרש במקומו דשמא אין שם ב"ד ויהודים או שלא יציית לנו וא"א לתקן הדבר שיגרש ויסדר הגט במקומו ג"כ יש להקל כיון דהוא רק חשש דרבנן כמ"ש הרד"ך שם להוכיח כן א"כ גם בספק יש להקל ומצאתי בשיו"ק על הירושלמי פ"ז דגיטין שם בד"ה הרי שכתב וכו' באמצע דבריו שם שכתב בפשיטות דבכותב ממדה"י ל"ש לומר דאפשר לו שיאמר בפיו דשמא אין שם אדם ע"ש ומכ"ש בנ"ד שלא נודע מקומו כלל ובשעה שכתב המכתב אולי לא רצה לדבר עם אביו שמא לא יניחהו ליסע למדה"י וכדומה והוא מקום עיגון בודאי יש להקל לשי' הרד"ך.
11
י״ביוד) והנה ראיתי להישויע"ק ועוד כמה אחרונים שתמהו ע"ד הרא"ש בתי' ב' שכתב דבנשתתק משום עגונה יש להקל מפי כתבו והקשו מהש"ס דגיטין ע"ב א' תניא כותי' דר"א וכו' עד שישמעו קולו שיאמר לסופר וכו' קולו לאפוקי מדר"כ אמר רב ולשי' הרא"ש הרי ר"כ בשם רב מיירי בחרש שא"א לו לומר בפיו ואיכא משום עיגון לכן י"ל דשרי משא"כ בברייתא דמיירי בפקח שאפשר לומר בפיו דהא קתני עד שישמעו קולו שיאמר לסופר והוא תמי' גדולה ונראה ליישב דכבר נודע דעת הרמב"ן דא"א לעשות שליח שלא בפניו בגט משום דבעינן לשמה ובעינן נמי שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים כותבים במקומו אא"כ ישמעו מפיו משא"כ בשאר דברים יכול לעשות שליח שלב"פ והרא"ה תמה דא"כ אמאי תלי בדין מילי דלא מימסרי לשליח ותי' הר"ן דאם הי' הדין דמילי מימסרן לשליח כיון דשלוחו ש"א כמותו כשהסופר והעדים שומעים מפי השליח ה"ז כאלו שומעים מפי הבעל וכותב לשמה אלא דבאמת מילי לא מימסרן לשליח לכן אין הכתיבה לשמה עכ"ד ולכאורה יש לתמוה שהרי מבואר ברש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה רבא דהא דמילי לא ממסרי לשליח היינו שאין כח בדברים להיות חוזרים ונמסרים משליח לשליח אבל שליח ראשון נעשה שליח גם בדברים וכבר השיגו המחברים ע"ד מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז שהעלה דאין אדם יכול להקדיש ע"י שליח משום דמילי לא מימסרי לשליח וע' תשו' נוב"י מ"ת יו"ד סי' קמ"ז מ"ש בזה וא"כ כיון דשליח ראשון נעשה שלוחו והוא כמותו הרי הסופר השומע מפי סופר זה כותב לשמה דהוי כשומע מפי הבעל אבל נראה דהרמב"ן לשיטתו אזיל דס"ל כדעת מהרי"ט ומה"ט אין אדם יכול לנדור ע"י שליח כמ"ש הנו"ב שם מדברי הרמב"ן ב"ב קכ"ו ע"ב ע"ש ותבין וגם ס"ל דבכתיבת הגט א"צ שליחות כמ"ש הרמב"ן דף כ"ב ודלא כהב"ש סי' ק"כ סק"ז דאל"כ תיקשי הרי מה דבעי לשמה הוי מילי ולא מימסרי לשליח ולא יוכשר אא"כ הבעל עע"ג ומכוין לשמה ועתוס' ורשב"א חולין י"ב ובמ"ש בשם הר"י ובב"י א"ח סי' ת"ס בשם תשו' הרשב"א בזה ואכמ"ל) א"כ כיון דהשליח אינו כמותו לכן אין הסופר כותב לשמה אבל לדידן דקיי"ל דהשליחות חל בהקדש ונדר כמ"ש הנו"ב שם שפיר מהני עשיית שליח שלב"פ כדעת הרא"ה והר"ן – וכיון שהוכיחו האחרונים מכמ"ק בש"ס דמהני הקדש ע"י שליח יש ראי' דקיי"ל כדעת הרא"ה והר"ן ודלא כהרמב"ן והנה בש"ס דקידושין מ"ג ע"א פליגי רב ודבי ר' שילא אם שליח נעשה עד או לא ולמאי דמייתי התם בשם ר"א ברי' דרבא ס"ל לרב דאין שנ"ע ודבי ר"ש ס"ל דנ"ע ואנן קיי"ל דשנ"ע ומפרש התם טעמי' דמ"ד אין שנ"ע משום דס"ל דשלוחו כגופו ממש וא"א לו להיות עד ע"ש והנה לפום הך סברא דשלוחו כגופו ממש א"א לפרש הא דמילי לא מימסרי לשליח כדעת רש"י וש"פ הנ"ל דהשליח נעשה שליח גם למילי אלא שאין בידו למסרם לשליח שני דהא כיון שהוא נעשה שלוחו וכגופו ממש א"כ כמו שהוא עצמו יכול לעשות שליח גם למילי כן ה"נ גם שלוחו יכול לעשות שליח ובעכצ"ל להך מ"ד כדעת הרמב"ן ומהרי"ט שא"י לעשות שליח כלל למילי וא"כ א"י למנות שליח שלב"פ גם בפיו אבל לדידן דשל"ע ואין שלוחו כגופו ממש י"ל שפיר כפירש"י דשליח ראשון נעשה שליח גם למילי אלא שאין בידו למסרם לשני א"כ שוב מהני מינוי שליחות גם שלב"פ דכיון דשליח ראשון נעשה שלוחו שפיר כותב הסופר לשמה כיון ששומע מפי שלוחו שהוא במקום הבעל והנה התו"ג סי' ק"כ סקכ"ד העלה דהא דס"ל להמחמירים בכת"י דע"י כתב ל"מ וע"י הרכנת הראש מהני הוא רק בכותב שלא בפני הסופר אבל בכותב בפני הסופר שיכתוב לו גט שפיר מהני כת"י לכ"ע דהא רואה הטיית ידו בכתיבתו ודמי להרכנת הראש ע"ש וא"כ בכותב שלב"פ דל"מ בפקח משום דאפשר לו שיאמר בפיו ואיכא הוכחה שאינו כותב בלב שלם כמ"ש לעיל אות ז' בשם הרמ"ה א"כ התינח אם מהני מהני השליחות לסופר שלב"פ בממנה בפיו כדעת הרא"ה אבל לשי' הרמב"ן הרי כיון שרצה שיכתוב לו סופר זה מה הי"ל לעשות כיון דגם כשימנהו בפיו לא יועיל ולכן מהראוי שיועיל מפי כתבו כמו בנשתתק דמהני ועדיף ממינוי בפיו שלב"פ כיון שהסופר רואה כת"י של בעל עצמו כותב לשמה או נימא דגם בנשתתך ל"מ מפי כתבו – וא"כ א"ש קו' הישויע"ק דהרא"ש שכ' לחלק בין נשתתק לפקח היינו לדידן דמהני מינוי שליחות שלב"פ כדעת הרא"ה לכן בפקח ל"מ מפי כתבו דכיון שהי' אפשר לו שיאמר בפיו יש הוכחה שאינו כותב בלב שלם משא"כ בנשתתק אבל אליבא דרב דס"ל דאין שנ"ע דכגופו דמי א"כ צ"ל דהא דמילי לא מימסרי לשליח היינו כדעת הרמב"ן ומהרי"ט שאין השליחות הראשון חל במילי א"כ ל"מ מינוי שלוחו שלב"פ ע"י אחר א"כ אין לחלק בין חרש לפקח וכיון דתני בבריי' עד שישמעו קולו היינו לאפוקי מדר"כ אמר רב דאליבא דרב לשיטתו בע"כ הברייתא הוי לאפוקי מדברי רב – (ועתוס' ר"ה ט' ע"א בד"ה לאפוקי וכו' שהביאו מכמ"ק דנקט לאפוקי ומ"מ הלכה כן ע"ש ומכ"ש די"ל כמ"ש דנקט לאפוקי אליבא דרב לשיטתו) וא"ש ודו"ק היטב – ואולם אף שהדברים נכונים לפלפולא לא אכחד כי עיקר דברי התו"ג אשר עליהם בניתי יסוד הם תמוהים ובמחכת"ה נעלם ממנו תשו' הרד"ך בית י"ט שם שהוכיח שם דאין חילוק בין כותב בפני הסופר ובין כותב שלב"פ ולהסובר דל"מ מפי כתב בכל גווני ל"מ ע"ש היטב ועכ"פ יצא לנו דכיון דלא קיי"ל כהרמב"ן ומהרי"ט בענין שליחות בהקדש וכדומה א"כ אין לחוש גם בדין ממנה שליח שלב"פ בגט לשי' הרמב"ן.
12
י״גי"א) ונחזור לענינינו אחר שנתבאר דיש לסמוך על על הכת"י עדיין יש עיון גדול על כל ענין השליחות שכתב לאביו שאם ירצה יגרש אם יש בו דין שליחות לשי' הסוברים דבעינן בכתיבת הגט דין שליחות והנה אין להביא ראי' מהא דאמר אמרו מדעתיכם דמהני אי לאו דמילי לא מימסרי לשליח דשא"ה שא"ל כן רק לענין שהם יאמרו למי שירצו ויבחרו מדעתם אבל לא תלה כל השליחות בדעתם אם ירצו או לא אבל לכאורה יש להביא ראי' מש"ס דב"מ ל"ו ע"א דפריך ראב"מ מהא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואם איתא לימא לי' אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר א"ל הב"ע בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל א"ה לבעלים בעי לשלומי דא"ל לדעתיך ופירש"י לדעתיך כרצונך אם תרצה להשאילה לה ימי שכירותך אין אנו מקפידים הלכך הוא השאילה וכו' עכ"ל הרי דהיכי שתלה הדבר ברצונו אינו עושה בשליחותו של בעל הפרה אלא מדעתו א"כ גם אם יכתוב בעצמו הגט אינו שלוחו של הבעל ובתוס' גיטין ס"ו ע"א ד"ה כל השומע קולו יכתוב גט והקשו מהא דמודר הנאה דמותר לומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ותי' דלא משום דבאומר כן לאו שליחותי' עביד דבתרומה בעינן שליחות אלא דלענין מודר הנאה לא נחשב בכה"ג כמהנה אותו ועוד תי' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דיחדי' לזה כל ששומע קולו ע"ש וע' בב"ש א"ע סי', קמ"א סקכ"ז ובב"מ שם ובהפלאה בקו"א לסי' ע' סקי"ח איזו תי' הוא העיקר ולכאורה י"ל דגם בנ"ד תלוי בשני תירוצים הנ"ל אבל י"ל דשא"ה שלא פרט מי ומי יהי' הכותב וכלל אנשים רבים אז י"ל דבאמר כל הרוצה לאו שליחותי' עביד לפי תי' ב' אבל בנ"ד שכ' כן לאביו אלא שתלה ברצונו י"ל דמהני אך מהש"ס דב"מ הנ"ל נראה דגם בכה"ג לאו שליחותי' עביד וביותר יש לפקפק מהא דאיתא בקידושין מ"ה ע"א דגם למ"ד חיישי' שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ופריך דלמא שליח שויי' ומשני לא חציף אינש לשוויי' אבי' שליח ואף דאמרי' התם דלמא ארצויי ארצי גבי' ופירש"י שגילה הבן דעתו לפני אביו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו דזכין לאדם שלב"פ הרי בר"ן שם מבואר דבאמר כל העושה רצוני יקדשנה לי אנן סהדי שאין אביו בכלל כיון דלא חציף איניש לשויי' לאבוה שליח ע"ש א"כ ה"נ יש לנו לאמוד דעתו שלא נתכוין לעשות את אביו שליח אולם אחר העיון נראה דליתא כי הנה מצאתי בתשו' מהרי"ט בשניות חא"ע סי' מ"ג שביאר דאדרבא כשאמר כל הרוצה לעשות רצוני יקדשנה אין בדבר חוצפא וגם אביו בכלל שהרי המתיק דבריו ותלה ברצונו שלא יהא בזה חוצפא ע"ש א"כ לפ"ז אדרבא י"ל דמה"ט עדיף בנ"ד מה שתלה הדבר ברצונו גם אי בעלמא ל"מ מ"מ גבי אביו הוצרך לומר כן שלא יהא חוצפא וגם לפי דברי הר"ן י"ל דדוקא בכלל דיבורו על כמה אנשים י"ל שלא יכלול אביו אבל בנ"ד שכתב רק לאביו טפי אית לן למימר שנתכוין שלא יהי' דבריו לבטלה ועשאו שליח אלא שהמהיק דבריו שלא יהא בכלל חוצפא וגם בלא"ה יש לחלק בין הא דב"מ ל"ו הנ"ל דשא"ה שכל שאלה הוא רק טובת השואל לבד ואם השכיר פרתו לשוכר אין למשכיר שום נ"מ אם ישאילנה לאחר או לא וכשאמר לדעתיך בודאי לא נתכוין לעשות בשליחותו אלא שא"ל שהוא אינו מקפיד בדבר אבל בנ"ד שהוא רוצה בכך שיגרש אשתו אם מפני שאינו רוצה לעגנה או כדי שלא יהא אגוד לה וישא אשה אחרת א"כ יש לתלות דמה שכתב לאביו שאם ירצה יגרשנה עשה כן רק להמתיק הדבר שלא יהא חוצפא נגד אביו.
13
י״ד(יב) ועתה אבא לסיים בביאור ענין כתיבת הגט איך יהי' והנה כבר כתבתי לעיל אות א' דיש להקל במקום עיגון בלא עדי חתימה והנני מוסיף שמצאתי במל"מ פ"ט מגירושין הכ"ז בסופה שכ' דבמקום עיגון יש להכשיר בע"מ בלא ע"ח כיון דמה שתקנו ע"ח הוא רק לטובת האשה יכולה לומר אי אפשי בתקנ"ח והרי במקום עיגון תקנתה היא קלקלתה ע"ש ואף די"ל דדוקא בממון יכולה לומר כן ולא במילתא דאיסורא אבל מצאתי בט"ז ליו"ד סי' שמ"ב סק"א שלמד מדין ממון לדין אבילות במקום שיש ביטול מצוה די"ל דלא ניחא לי' בתקנ"ח ע"ש וא"כ ה"נ בזה והאיר לנו המל"מ בדבר חדש ומה"ט אין מקום לדברי יש"ש שחידש דאף שהוא רק עצה טובה מ"מ כיון שתיקנו חכמים כן ה"ז ככל התקנות ולפמ"ש המל"מ אין הדבר כן וגם בלא"ה כיון דבזה"ז קורעין הב"ד הגט ל"ש כלל טעמא דעצה טובה אך שהמנהג כן לצאת י"ח דעת ר"מ מצד חומרא בעלמא כמ"ש בתה"ד ורמז אליו הב"ש ואני מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשצ"ו שהאריך בזה וכתב טעם א' שלא רצו לשנות מכפי מנהג הקדום וגם משום דיש מקומות שאין קורעים הגט ועוד ביאר דגם גט קרוע שביד האשה מועיל לראי' אבל לפי מנהגינו שהגט נשאר ביד ב"ד או ביד הסופר לא הי' צריך להחתים עדים כלל אלא מטעם הקדום עכ"ד שם ומבואר שהוא רק מצד חומרא בעלמא ולא עלה בדעתם לדין בזה משום דבר שנגזר במנין וכו' כיון שגם בתחלה הי' רק דרך עצה טובה ובפרט במקום עיגון שהוא מלתא דלא שכיחא בלא"ה ל"ש הך מילתא דדבר שנגזר במנין כמ"ש הב"י וט"ז א"ח סי' של"ט סק"ב ובחנם האריך בזה הגאון רידב"ז נ"י, ואף דבסי' קמ"א סי"ב אי' דבלא נעשה שליח בעדים אם לא הי' ע"ח הויא ספק מגורשת הרי כאן נתקיים כתב הבעל בעדים ואף דבנ"ד שהאב אינו אלא שליח וצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם לא יחתום עדים כלל הרי לא יוכל לומר כתקנת חכמים מ"מ אין זה מעכב כמ"ש הגאון ר"ד אופנהיים בתשו' פמ"א ח"ב סי' ס"ח וע' ישויע"ק סי' ק"כ ופת"ש סקכ"א בזה וגם בכנה"ג ובאה"ט רסי' קמ"ב מבואר דגם אם הסופר שליח ואומר אני כתבתיו כשר וע"ש בפת"ש סק"א שהביא מדברי רדב"ז דלכתחלה יאמר בפני נכתב אלא דגם באומר אני כתבתיו כשר וא"כ בנ"ד כשלא יהי' עדי חתימה יאמר רק בפני נכתב סגי וגם יפה אמר הגאון הנ"ל שיתן לה הגט בתחלה בלא ע"ח והאשה תחזירנו לו (וצריך שיזכה בהגט בשביל הבעל אחר שתחזירנו לו כמובן) ויחזור ויחתום ב' עדים ויתנהו לה שנית כיון דגם באמר אמרו רבים מקילים ובפרט במקום עיגון וע' בשו"ת בית אפרים א"ע סי' ק"ו א"כ בכה"ג עכ"פ יש להקל ואף שבנ"ד לא אמר אמרו כלל מ"מ הרי אי נימא שרצה שיחתמו עליו עדים א"א לו שיעשה בעצמו אלא כתיבת הגט ולא החתימות והו"ל כאמר אמרו אבל נתינת הגט לענ"ד אין להתיר שישלח לה האב ע"י שליח אף שהנתינה איננה בכלל מילי כיון שכבר הגט בידו כמ"ש הרידב"ז ורמז לדברי הג"פ סי' ק"כ סקכ"ג וקצה"ח סי' רמ"ד אבל היינו אם הי' באפשר לשלוח שליח ממש אבל כפי הנהוג בזה"ז לעשות ב' שלוחים ולשלוח ע"י הבי דואר שזהו ג"כ קולא גדולה ורבים מפקפקין בזה קשה בעיני להקל בנ"ד שהכנסנו א"ע לפרבה דחוקה וגם כי עי"ז לא יוכלו לתקן שיתנהו שנית אחר שיחתמו עדים כיון שהעדים לא יהי' במקום אבי הבעל שהוא כותב הגט וגם בלא"ה יש עיון גדול אם בזה"ז שאין לגרש בע"כ שליח עושה שליח וע' נו"ב מ"ת א"ע סי' קי"ב ופת"ש סי' קמ"א סקל"ח וקצה"ח סי' ו' – וגם מ"ש הרידב"ז להקל שיכתוב הגט בכתב מש משיט"א הדבר קשה בעיני וכבר האריך בתשו' ב"א חא"ע סי' ק"ו בענין זה בכל מה שיש לפקפק בענין כתב משיט"א הנהוג בזה"ז דגרע משאר כתבים ואף שהעלה להקל מ"מ סיים שאין להקל למעשה אלא בשני גיטין שיכתוב בעצמו גט א' בכתב משיט"א ויצוה לסופר לכתוב גט שני בכתב אשורי כנהוג כיון דרבים מקילים באמר אמרו במקום עיגון ומתחלה יעשה הגט ע"י הסופר כמ"ש הב"א שם ע"ש היטב ומה שחששו האחרונים בענין נתינת ב' גיטין ע"י שליח ולפי דבריהם בנ"ד שהאב הוא רק שליח א"א לעשות ב' גיטין אבל אני מצאתי בתשו' הרמב"ן סוסי' קמ"ה ותשו' הרשב"א ח"א סי' אלף קס"ג דגם ע"י שליח יעשו ב' גיטין ויתן שניהם להאשה ויכוין שמגרש באותו שהוא כשר ע"ש והובאו בב"י סי' קכ"ג ואין לחוש לחשש ברירה דדמי להא דעירובין ל"ו ע"ב וכבר בא חכם דבדבר שהוא לשעבר אלא שלא נודע לנו ליכא חשש ברירה וע' מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וח"ב ח"מ סי' כ"ח ושעה"מ פ"ה מעירובין ה"א לדחות דברי פרמ"א דס"ל דל"מ ד"ז אלא בדרבנן והוכיח דליתא ע"ש וה"נ בנ"ד.
14
ט״ויג] ובהיותי בזה אמינא ליישב דברי הרשב"א גיטין כ"ט שתמה עליהם הג"פ סי' ק"כ סקכ"ג שכתב דנתינת הגט לאו מילי נינהו אע"ג דא"ל כתבו ותנו כיון דשלשה נינהו עשאן ב"ד ויכתבו ויעשו שליח ליתן הגט אם ירצו ומיהו בשנים דלאו ב"ד נינהו אע"ג דל"א אלא תנו יכתבו ויתנו בעצמם ולא ע"י שליח דמילי לא מימסרי לשליח וכו' ע"ש ותמה מה חילוק בין שנים לשלשה ונראה לפמש"ל אות ה' בשם בה"ג דבשלשה א"צ לומר תנו גם בלא אונס והנה בקה"י לב"א סי' רס"א הביא בשם מהריב"ל ח"ב סי' פ"ח דגם במילתא דאיסורא לישנא יתירא לטפויי אתי והמריט"א הביא ראי' לדבריו מתוס' נזיר ה' ע"ב ד"ה לרב מתנא וכו' ע"ש א"כ ה"נ ס"ל להרשב"א דבנתינה לאו מילי נינהו אלא דבשנים שהוצרך לומר כתבו ותנו א"כ כיון שכלל אותם כאחד לא מימסרי לשליח כיון דבכתיבה מילי נינהו ונתכוין רק שיכתבו בעצמם ולא ע"י שליח ממילא גם מה שאמר תנו לא נתכוין ליתן ע"י שליח אבל בשלשה שהי' די באמרו כתבו והוא אמר לישנא יתירא ולטפוי אתי שיתן גם ע"י שליח לכן שפיר מהני (וע' בתו"ג סי' ק"כ סקכ"א שהעמיס ג"כ בדברי הרשב"א לחלק דבשלשה א"צ לומר תנו גם בלא אונס אבל במח"כ המעיין ברשב"א ימצא שחילק מה"ט לענין מילי למימסר לשליח ואין לו הבנה כלל וגם לא ידע מדברי בה"ג שהבאתי) ואח"ז הגיעני מכתב שנית כי הקיום הי' רק ממכתבים רבים של בעלה שהי' ביד האשה ולפי תומה הראתה אותם והבאתי ממ"ש בתשו' כת"י להוכיח דבכה"ג שאינה מעידה על גוף הדבר אלא שהמכתבים האחרים הם מבעלה הוי רק גי"מ ונאמנת.
15