תשובות משיב דבר, חלק א כ׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume I 20
א׳ב"ה א' ט"ז מ"ח תרמ"ז, וולאזין כבוד הרב וכו' האב"ד דק"ק גרינקישאק מכתבו מן א' פ' נח הגיעני במועדו, והנה ראיתי מעכ"ה נ"י תמה בצדק על גאוני בתראי שתלו דיני שבת להשתמש בבנים בדין כל איסור תורה, והלא בשבת מקרא מפורש הוא בנך ובתך וע"כ בקטנים מדבר, ומפורש הכי בפרש"י על התורה באותו מקרא דהיינו דתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו כו' ובזה עלה ע"ד מעכ"ה נ"י לישב דעת הרי"ף ורא"ש שלא הביאו אוקימתא דגמ' דמיירי שעושה ע"ד אביו ולא ביאר מע"כ נ"י איך יישב הסוגיא דהש"ס דבפי' תולה הגמ' במס' שבת וביבמות פ' חרש דיני שבת בכל האיסורין:
1
ב׳הן אמת דבירושלמי שבת מפורש דמש"ה אין שומעין לו משום דלצורכין הוא מש"ה אסור להניח בכך, ומשמע אפילו אינו עושה לדעת אביו וכ"כ הרשב"א בחי', ודאי י"ל משום דכתיב בנך ובתך. אבל הלא הגמ' דילן לא ס"ל הכי והיאך אפשר ליישב דעתנו נגד סוגית ש"ס דילן ובע"כ פשיטא לש"ס דילן דפי' אזהרת בנך ובתך הקטנים אינו אלא כשהאב מצוה אותם לעשות או כשעושים על דעת האב והרי דומה למצווים ועושים אבל כשעושים מדעת עצמם דומה איסור מלאכת שבת לכל אזהרות שבתורה, ואחרי שכן שפיר הקשה מרן הב"י על הרי"ף והרא"ש שלא הביאו אוקימתא דר"י. ובתורת המצאה חשבתי ליישב דעת מעכ"ה נ"י דתליא במחלוקת הראשונים אם מותר לומר לעו"ג לעשות מלאכה מה"ת במקום מצוה, דהרי"ף ורא"ש אוסרים כמבואר בפ' ר"א דמילה עפ"י נוסח בגמרא דעירובין דהא מר לא אמר זיל אחים לי, ולא כדעת בה"ג וכבר בארנו בהע"ש (שאילתא ט' אות ו') דפליגי בטעם האיסור לומר לעו"ג דשיטת הרי"ף ע"פ המכלתא שהוא מרומז בתורה, וא"כ אסור אפילו במקום מצוה ושיטת בה"ג שאינו אלא משום ודבר דבר וא"כ דוקא במקום רשות ולא במקום מצוה, מעתה לשיטת הרי"ף דאמירה לעו"ג אסור מדרשא דקרא ע"כ אזהרה דעבדך ואמתך ובנך ובתך מיירי אפילו לא לדעת האב והאדון ורק שהוא צרכיו אסור, דעפ"י דעת האב אפי' עו"ג אסור, משא"כ לשיטת בה"ג ודאי י"ל דלא אסרה תורה בבן ובת אלא שלא יעשו ע"ד אביהם, מש"ה פסק הרי"ף ורא"ש דלא כר' יוחנן ע"פ נוסחת הגמרא בעירובין דאיסור דאורייתא אפילו בעו"ג אסור כשעושה לדעת ישראל זה חשבתי ליישב דעת מע"כ נ"י, אך לפי הפשוט נראין דברי הב"י דהרי"ף והרא"ש ס"ל דבכה"ת כך הוא דתינוק אוכל נבלות מצווין להפרישו כלשון הרא"ש (שבת פ"א) כ"ז דברנו באיסור דאורייתא, והנה מע"כ חוקר בענין דכבר אזלי בה נמושי הגאונים ז"ל אי מותר לצוות לבנים קטנים להביא ספר מן הבית לבהכ"נ דרך כרמלית כדין בזה"ז, והנה רבינו הגרע"א אוסר בפשיטות עפ"י דברי הר"ן שבת פרק כ"כ לדעתו דקיי"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור, ומ"מ כשהתינוק עושה לדעת אביו מחינן בידיה וכ"כ בחי' רשב"א שבת שם דקושיית הגמרא שמעית מינה קטן אוכל נבלות כו' היינו אפילו דרבנן וע"ז משני ר' יוחנן בעושה ע"ד אביו ואני תמה מאד על הרשב"א והר"ן היאך מפרשי הסוגיא דיבמות (דף קיד) דמקשה על ר' יוחנן דמוקי בעושה ע"ד אביו והא אמר בדמאי הקילו, הא ודאי בעי לעשורי, ומשני ר"י ספוקי מספקא לי', ולשיטת הרשב"א והר"ן דכבוי הוא איסור דרבנן שפיר משני בעושה ע"ד אביו דוקא, ונצטערנו בזה הרבה להבין דעת רבותינו, עד שראיתי שכתב הר"ן (פ' כ"ב) בזה"ל ותקשי לר' יוחנן דאמר בפ' חרש דאין ב"ד מצווין להפרישו. והרי לפנינו איתא דר' פדת ס"ל הכי ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה, אלא צ"ל שהיה לפני הר"ן הגי' ר' יוחנן במקום ר' פדת וכמו דאיתא בטור או"ח (סי' שמ"ג), כמ"ש הב"י שם. וע"כ לא היה הנוסחא לפני הרשב"א בשעה שכתב על מס' שבת הא דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה מש"ה יישב קושיית הגמ' שמעית מינה כו' דלא כרבותינו בעלי התוס' שיישבו דפשיטא דמשנתנו מיירי באיסור דאורייתא ובשעה שהיה הרשב"א כותב חי' יבמות פי' ג"כ כהתוס' ע"ש בד"ה קטן, והיינו משום שהביא שם הנוס' ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה, הא לפי הנוס' דילן ביבמות מוכרח דר' יוחנן מיירי רק באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן פשיטא דאפילו לדעת אביו שרי, והכי הוא דעת הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ד הי"א) שכתב קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון תלש מעציץ שאינו נקוב כו', וכבר תמה ע"ז הה"מ שם ומרן בכ"מ סוף הל' מאכלות אסורות, אבל בשה"ג שבת (פ' כ"ב) יישב ע"נ, דמיירי בעושה ע"ד אביו ומ"מ אין מצווין להפרישו, וכפי שיטתו דמשאצל"ג חייבין, וכבוי הוא איסור דאורייתא ובזה אסור בעושה ע"ד אביו אבל באיסור דרבנן שרי ואוקמי הברייתא דיבמות שם אלא מניחו תולש ומניחו זורק כשעושה ע"ד אביו, דומיא דרישא לא יאמר אדם לתינוק כו' ובזה תני' אבל מניחו תולש וכאוקימתא דאביי בעציץ שאינו נקוב כו' ולא כהר"ן ועדיין לא למדנו אלא דלא מחינן בתינוק שעושה ע"ד אביו, ובאיסור דרבנן, מ"מ לצוות לתינוק לעשות איסור שבות דרבנן אסור וכדעת הרמב"ם ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחי' יבמות דאסור למספי לי' איסורא דרבנן ומשמע מלשון הרשב"א והנמ"י פ' חרש דה"ה שבות דשבות, אבל לענ"ד לא כן דעת הרמב"ם ואחריו בשו"ע או"ח שם שהרי כתב בזה"ל אבל להאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת אפילו בדברים שהן משום שבות עכ"ל משמע דאיסור אכילה חמיר בזה מאיסורי שבת שרק להרגילו אסור למספי ליה בידים, ואע"ג שהר"ן בנדרים (ל"ז) בד"ה בקטן כתב דמודר הנאה אסור למספי לקטן, אבל הר"ן לטעמיה (שם ט"ו) דמודר, הנאה מחבירו האיסור חל על המקבל הנאה אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא האיסור הוא חל על המדיר הנאה, ואל תתמה ע"ז שחלקנו בין איסור מאכלות לשארי איסורים שהרי ידוע הוראות הראב"ד דמחללין שבת בחולה שיש בו סכנה ולא להאכילו נבלות וכבר נתקשו בזה ההוראה הרא"ש והר"ן ביומא (פ"א), ואני בעניי בחיבורי הע"ד (ס' דברים ו' מקרא י') הראיתי מקור ההוראה במשנה דיומא, וביארנו טעמו ש"ד דמאכלות אסורות מטמטם את הלב ומזיק יותר משארי איסורים וה"נ יש לחוש לקטן להאכילו מאכל איסור יותר מחילול שבת, ורק מה שאסור מה"ת אין נ"מ בין חילול שבת למאכל נבלה, אבל באיסור מדרבנן חמיר מאכל איסור יותר. ובזה מצינו ראיה בשבת (דף צ) דאסור למספי בידים כמו שהביא הגר"א באו"ח שם משא"כ באיסור חילול שבת לא מצינו למספי בידים איסור דרבנן, ואכתי יש לדקדק מגוף הברייתא דיבמות שם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש כו' ולפי האוקימתא דסיפא מיירי באיסור דרבנן משמע דה"ה רישא מיירי בהכי אלמא דאסור לומר לתינוק לחלל שבת בהוצאה דרבנן, ונראה דמש"ה תניא הבא לי חותם ללמדנו דמיירי בשבת בהבאה שאין בו מצוה כחותם בשבת, והוא הדין במפתח מיירי בהכי אבל במקום מצוה שרי ובזה דלא שרי אלא במקום מצוה לא ירגיל את התינוק בכך, ומזה למדנו דאם במקרה אסור להביא הספר לבהכ"נ רשאין ליתן לקטן, אבל להרגיל בכך שכח, וטוב להזהיר את הקטן שלא יעמוד בהילוכו ויהיה מרה"י לרה"י דרך כרמלית ובכה"ג פטור ברה"ר כמ"ש בחיבורי הע"ד (ס' ויקרא כ"ה מקרא ט') ובזה ידע הקטן להזהר ותן לחכם ויחכם עוד. הנני העמוס בעבודה:
2
ג׳נפתלי צבי יהודא ברלין.
3