תשובות משיב דבר, חלק ב ק״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 103
א׳ב"ה ב' ח"י טבת תרל"ח וואלאזין. כבוד ידיד ה' ועמו הרב הג' חריף ובקי כש"ת מו"ה יוסף שרגא פייבל מאלין נ"י אבן פנה בקרי' נאמנה ק' בריסק יע"א:
1
ב׳מכתבו בהדרת קודש מלחמתה של תורה הגיעני א"נ. וגם נפנתי לשוב לעיין בשמעתא קשה עתיקתא דא. והנה זה דבר מעכ"ת נ"י הרמב"ם פסק כר"ע כדבר מרן הכ"מ היינו שעובר במעי אשה טמא. ומכ"מ מתיישב שפיר הלכה דשני ולדות משום דמודה ר"ע דמגע בית הסתרים טהור כפירש"י חולין (ע"ב) דמש"ה ניחא לר"ע הא דהאשה טהורה. ואע"ג דשני ולדות היה כשני טבעות. מכ"מ מיקרי מגע בית הסתרים כמש"כ מהרש"א בנדה (מ"ב) בביאור פרש"י דמש"ה לא נטמאה החיה משום דמגע בית הסתרים הוא. ודייק מעכ"ת נ"י עוד לשון הרמב"ם משום דמגע בה"ס הוא ולא זכר טעם דטומאה בלועה הוא הפכתי הנה והנה להבין ולירד ע"ד כתר"ה נ"י ולא יכולתי דאם כן הוא נפל דעת ר"ע בבירא. ובאיזה אופן ס"ל לר"ע דעובר מטמא במעי אמו מדרשה דהנוגע במת. יבא נא דבר מעכ"ת נ"י לפרש דבריו אלה ואקבלם בנחת. אכן עד כה וכה ברור דמש"כ מהרש"א אינו אלא לר' ישמעאל אבל לר"ע החיה טמאה מה"ת וה"ה שני ולדות ומשנתינו כר"י והא שדייק הרמב"ם וכ' משום דמגע בה"ס הוא הוא כלפי פי' הר"ש והרא"ש באהלות פ"ז דמחלוקת ר"ע ור"י דוקא בנפתח הקבר ומכ"מ מיקרי טומאה בלועה. וא"כ פליגי גם בטומאת אוהל דלר"ע העובר מטמא באוהל משום דסוף טומאה לצאת. ולר"י אינו מטמא באוהל עד שיהא נפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה ומפרשי משנה ה' דשני ולדות בילדה בבית ומשום טומאת אוהל. ור' מאיר דא' בשני שפירים טהור ס"ל לר"י דאפילו העגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר אינו מטמא ולפי זה נשאר הר"ש בקושיא דר"מ אדר"מ יע"ש. אבל הרמב"ם ס"ל דלא פליגי בדין אוהל כלל וקודם שנפתח הקבר הוא דמקרי טומאה בלועה ולכ"ע אינו מטמא באוהל. ולאחר שנפתח הקבר שוב אינו טומאה בלועה אלא בית הסתרים וזה אינו שייך אלא לטומאת מגע. אבל לטומאת אוהל לכ"ע טמא ומשנה דשני ולדות מיירי בלידה בחוץ ואין כאן אלא טומאת מגע. וע"כ מיירי בהעגיל ראש כפיקה שהרי ולד אחד חי וא"כ כבר נפתח הקבר ואין כאן טומאה בלועה. ומכ"מ טהור לר"י משום מגע בית הסתרים ואע"ג דלר"ע אפילו עד שלא נפתח הקבר היינו בלא העגיל כו' והוא טומאה בלועה מטמא במגע וכדתנן בחולין החיה טמאה ט"ז. והא דהאשה טהורה הוא משום דהיא מגע בית הסתרים אבל לר"י לא מיבעי בלא נפתח הקבר דהיינו כשלא העגיל ראש כפיקה שאין לו פתה"ק והיא טומאה בלועה אלא אפילו העגיל ראש. ושוב אינו טומאה בלועה שהרי מטמא באוהל מכ"מ אינו טמא במגע משום מגע בה"ס וכפי מהרש"א דגם בזה האופן היא בה"ס לר' ישמעאל ולמד זה מדרשה דקראי כדאיתא בגמ' זהו דעתי וברור דבזה קיי"ל כר"י. ועתה גם בגו"ד קיי"ל כר"י דהג"ל אכן מעכ"ת נ"י נתחזק ליישב דברי מרן ז"ל דאפילו אי קיי"ל דעובר אינו מטמא מדרשה דכל אשר יגע על פני השדה מכ"מ אפשר לומר דגו"ד ג"כ טמא מדרשה דהאי קרא שהרי הגמ' שקיל וטרי ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל. וכפרש"י דאפילו לא מייתר מכ"מ ממשמעותיו דעל פני השדה היה לנו לטהר. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל הכי והגם שפרש"י קשה וכמו שהקשה הרשב"א מכ"מ לק"מ על מרן אם פי' הכי אשרי מעכ"ת נ"י דמשכן נפשיה על דעת מר"ן ז"ל. אבל אין הדבר מוכרח ושפיר י"ל דמש"כ הרמב"ם דגו"ד מד"ס הוא משום דהג"ל. ולענין פי' הסוגיא לפי מש"כ בדעת הרמב"ם מבואר יפה שהרי בתרתי פליגי גם בלא נפתח הקבר שהיא טומאה בלועה גם בנפתח הקבר היינו בהעגיל ראש דשוב אינו אלא בית הסתרים ומצד הסברא מגע בה"ס כזה טמא שהרי דומה לשני טבעות ומכ"מ מטהר ר"י מדרשה דקרא ור"ע לית ליה דרשה זו. ואכתי מנ"ל דעובר במעי אשה מטמא במגע אפילו לא נפתח הקבר והיא טומאה בלועה (ובלא שום דרשה בא משמעותי' דקרא דעל פני השדה לאפוקי כשהיא בלועה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו) וע"ז משני מדרשה דקרא דאפילו הוא בלוע מטמא במגע:
2
ג׳ועדיין קשה לי הא דקאמר בפשיטות דר"ע ס"ל עובר במעי אשה טמא. ומנ"ל להש"ס כ"ז והלא לא מצינו ברייתא מפורשת בזה אלא הא דדריש מקרא דע"פ השדה לרבות גו"ד ואכתי י"ל דמכ"מ בלא העגיל ראש והיא טומאה בלועה טהור. ולא פליג על ר"י אלא כשנפתח הקבר דהיינו כשהעגיל כו' והיא בית הסתרים ואין לומר דע"כ דריש במת בנפש לרבות עובר שהרי לרביעית דם דריש מדכתיב ועל כל נפשות מת. דא"כ לר"י נמי הא דרשינן נפשת מת לענין רביעית דם שמטמא. ובאמת כבר הקשו התוס' בד"ה שתי דתרי קראי למ"ל וא"כ היכן מצינו מחלוקת ר"ע בזה. ונראה דמקור המחלוקת תליא במשנה אהלות פ"ב דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהוא וחכ"א רביעית. וטעם מחלוקתם מבואר בספרי פ' חקת הנוגע במת לכל נפש אדם להביא את בן שמנה משמע מביא בן שמנה ומביא את דמו ת"ל בנפש האדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל רע"א נפש אדם להביא את דמו כצ"ל ופי' בן שמנה וה"ה נפל כ"ש משמע מביא את בן שמנה ומביא את דמו פי' אפי' לא הגיע עדיין שיהא בו רביעית שיעור נפש האדם אשר הוא חי ת"ל בנפש האדם פי' בקרא השני כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם משמע האדם אשר יכול לחיות בזה השיעור. והוא רביעית רע"א נפש אדם להביא את דמו פי' במקרא הראשון כתיב לכל נפש אדם משמע אפילו כ"ש. מעתה הא דנ"ל מהא דכתיב במת בנפש האדם דרביעית דם הבא מן המת שמטמאה לא שנצרכנו לרבות הטומאה דזה ידענו מדכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא אלא למעט פחות מרביעית אפילו הוא כולו. והא דקאמר בגמ' האי מיבעי לי' לרביעית דם כו' שמטמא. אורחא דגמ' כך הוא שהרי ודאי נ"ל מזה המקרא דרביעית מטמא. אבל באמת לא נצרכנו אלא ללמד דדוקא רביעית והא ודאי לא קשיא לר"י אמאי איצטריך קרא דועל כל נפשות מת לא יבא שהרי איצטריך לאזהרת כהנים. דכמה טומאות נתרבו ואין כהנים מוזהרין עלי' אבל לר"ע שפיר קאמר דרביעית שמטמא אע"ג שאינו כולו כבר למדנו מהאי קרא דכהנים. והרי לא בא למעט שאינו מטמא פחות מרביעית אם הוא כולו. וא"כ ע"כ אתי קרא במת בנפש האדם לרבות העובר אפילו הוא בלועה דאע"ג שאינו מבואר בגמ' כ"ז. מכ"מ אין בזה קושי וביחוד בענין טומאה וטהרה:
3
ד׳נפתלי צבי יהודה ברלין
4