תשובות משיב דבר, חלק ב ק״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 104
א׳ב"ה כבוד ידיד ה' וידי"נ הרב הגאון חריף ובקי כש"ת מ' בצלאל הכהן שי' מו"צ בק' ווילנא הגיעני תמול ספרו דמר. ראשית בכורים לה' ולכהן וקבלתיו באהבה אהבת התורה. אהבת עולם לנפש יקרה עבודת הקודש בכתף נושא לעבדה ולשמרה בכבוד חכמה ותבונה לעשותה ולחקרה (וכך אני מפרש נוסח התפלה ותן בלבנו לשמור ולעשות ולקיים לשמור היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין (ל"ז) אשר תשמרון זו משנה. ובת"כ אי' הכי הרבה פעמים ולעשות היינו חידושי תורה כלשון גמ' שבת (י') תורתו מתי נעשית והשאלתות סי' נ"א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה תחלה בפ"ע ואח"כ לאחרים מיקרי עשיה וכבר החילותי בקדמת השלשי אות ח' לבאר הגמ' ברכות (י"ז) לעושים לשמה כו' בזה האופן. ובנימוקי תורה ביארתי הרבה בזה יהי שם ה' מבורך] המקום ית"ש יאמץ חילו דמר להוסיף לקח עיני המעיינים והשוקדים לפקח. ויבוסם ויומתק לשומעיהם כמעשה רקח ומברכותיו של כהן הגדול באהבה תבורך נפשי גם אני העמוס בטרדה ובצער ויגון מרוב כושל ועבודה. ויעמידני ברחמיו על פרי עמלה וסודה עשוים באמת וישר קבועים לפני עם ועדה:
1
ב׳והנה מחביבותי' דמר החילותי תומ"י לראות באיזה מקומות. ולהיות לעד הנני להעיר איזה דברים במש"כ לענין אפר בגדים המנוגעים שאסורין בהנאה ולמד מתוספתא עתיקתא בערלה (פ"ג). וחקר עוד באפר בית מנוגע מתחלה הנני להעיר דבירושלמי ערלה יש שינוי נוסחאות בדפוס זיטאמיר. ובל"ס כך הוא בדפוס ישן אי' מחלוקת אי תליא איסור בטומאה ומשמע דמסיק דאפילו למאן דס"ל עלו מטומאתן מכ"מ אסור בהנאה ומקרא ממארת וכן פי' בעל פ"מ. ונוס' זו היא הי' לפני המל"מ שהביא מעכ"ת שי' אבל בדפוס אמשטרדם שנדפס עם פי' מהר"א פולדא אי' בנוס' אחר והיא שהביא מעכ"ת שי'. ונאמן עלינו הרמב"ן ז"ל שהביא הכי ג"כ בנימוקי תורה ס"פ תזריע. ואין אחר נוסחת הרמב"ן כלום ולא כהמל"מ ופ"מ:
2
ג׳עוד זאת בכל נוס' ירושלמי אי' א"ל שניא היא דכתיב נתיצה נתיצה. מש"ה פי' המל"מ ופ"מ ואחריהם בא מעכ"ת שי' והעתיק שניא היא דיליף נתיצה דבית בג"ש כו'. אבל בנימוקי הרמב"ן ז"ל אי' הכי שניא היא דכתיב בי' נתיצה. ופירושו כמשמעו מאי מקשת מאפר הבית על הא דתניא כל הנשרפין אפרן מותר הרי בית המנוגע אינו בשריפה אלא בנתיצה. ובאמת לכאורה קשה להיפך דקארי לה מ"ק לה. וכי לא ידע ח"ו דבית המנוגע אין מצותו בשריפה. וצ"ל דמקשה הכי דכמו טעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותן כמ"ש התוס' שלהי מס' תמורה. ה"נ בית המנוגע דמצותו בנתיצה. ושריפה בכלל נתיצה ואין נתיצה יותר מזו ומשני דהא ברור דבנתיצה בלי שריפה אסור בהנאה מדכתיב ממארת וא"כ ממילא אפילו שרף גם כן אסור שהרי זה אינו בכלל המצוה. מש"ה אפילו שרפן לסיד אסור בהנאה איך שהוא הפי' בירושלמי ברור שלא מג"ש יליף אלא מגופא דקרא. מעתה נבא לדין בגדים המנוגעים דכתיב בי' שריפה לכ"ע מותר בהנאה שהרי כך שנינו בפי' כל הנשרפין אפרן מותר. וכ"כ הרמב"ם ה' טו"צ פי"ג הי"ב וכן אם קצצו ועשאן מוכין הרי הן טמאין ואסור בהנייתן מבואר הא אם שרפן ונעשין אפר טהור ומותר בהנאה. איברא זה הדין שכ' הרמב"ם ז"ל לא נתבאר מקורו ואע"ג שהוא פשיט מכ מכ"מ ידוע דרכו בקודש שלא להביא אלא מן השנוי בפי' אלא היא התוספתא שהביא מעכ"ת שי' [טעות הוא ובאמת הוא לשון משנה נגעים פי"ב] ורק יש שם קצת טה"ד וצ"ל עפר בגדים שנתנגעו ואפר בתים כו'. והיינו עפר בגדים שכתתן ועשאן מוכין והוי עפר כמו עפרורית זהב. אבל אפר בגדים ודאי טהור ומותר ואע"ג דכתיב ממארת קאי על כיתתן ועשאן מוכין ואפר. אבל שרפן כמצותן הותרו משא"כ בתים דע"כ קרא דממארת בא לרבות אפי' נעשית מצותן ונתצן אסורין. וממילא אפילו שרפן שאין בזה שום מצוה באיסורן קיימי:
3
ד׳והנה על מה שמיאן מר לקבל הגהתי בשאלתות. וכאשר באמת גם בכת"י הכי הוא כמו בנדפס וכמש"כ בעצמי בפתח השלשי אות ג' ולא כחדתי ח"ו אמתו לפני קהל רב מכ"מ מה אעשה שלא מצאתי בעניי ביאור אחר בלשון רבינו השאלתות דבנגעים היא חומרא במה שלא אמרינן מיכתית שיעורא. ונאמן עלי מעכ"ת שי' שיש לו ביאור יפה ואם ענותו ירבני יודיעני גם טרם יצא לאור הקו"א אשר ייעד להוציא ברצות ה'. ואמנם גם בל"ז לא אכחד דהכי סוגיא דעלמא שלא נזכר בכל התלמוד סברא דכתותי מיכתת שיעורי' אלא בע"ז ועה"נ. ולא לשתמיט חדא דוכתא בש"ס בשארי אה"נ דלימא הכי וכבר הבאתי בהע"ש לשון רבינו הגר"א ז"ל באה"ע אלא שלא נתבאר מקור הדברים עד שעמדנו על דברי רבינו השאלתות ז"ל לפי הגהתי והמקום ית"ש ינחנו באמתו ויאיר עינינו להוציאנו מחשכת הספקות. אך נפלאתי על מעכ"ת שי' מי סני ליה ליישב דעת בעה"מ והראב"ד כמ"ש הגר"א ז"ל והראתי לדעת מקור הדברים בריטב"א חי' סוכה. וה"ה כלה"כ דכתיב בפי' פן תוקד אש מכ"מ אינו בלשון מ"ע ממש:
4
ה׳מש"כ מעכ"ת שי' ליישב טעם שאין נ"כ בכל יו"ט בשחרית הוא משום דאז שיש נ"כ במוסף מעמידים על קושיית ר"י אי מה התם כו' וכמו כן בענין חטאת ג"כ ורק בכל יום שאני דכתיב כל הימים. תמה אני וכי יאמר מעכ"ת שי' דגם בבהמ"ק לא נשאו כפים ביו"ט ובר"ח במעשה התמיד ח"ו. וגם הלא בירושלים עוד היום נ"כ גם בשחרית אפילו ביו"ט וזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם א' הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נ"כ בכל יום בבית מדרשו. ועכבוהו מן השמים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בווילנא ל"ע. ואח"כ חו"ז הגאון אביר הרועים מוהר"ח ז"ל הסכים ביום א' שביום המחרת יצוה לישא כפים. ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובה"כ שבעיר וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד ע"י ב"כ בחו"ל. ואין אתנו יודע עד מה:
5
ו׳מה שהעלה מר בשיר של יו"ט ור"ח. הנה בגוף הדין במקומם בבהמ"ק אשר נזכה לחדות בבית אלהינו ב"ב. צדקו מאוד דברי מעכ"ת דהא שיר של שבת דוחה של יו"ט היינו הזי"ו ל"ך. אבל שיר של תמיד השחר הוא בפ"ע כמו שהי' נסכי התמיד קודם להקרבת המוסף כברייתא דאבא שאול. וא"כ היו הנסכים של שחר ושל מוספין באים בפני עצמם ע"כ הי' לכל ניסוך שיר בפ"ע והכל כדבר מעכת"ה שי'. אבל מה שהעלה מזה להנהיג גם אצלנו שני שירים בימי המוספים לבד ש"ק ומשום שאין אומרים הזי"ו ל"ך והוא מנהג כמה קהילות. אבל נגד הנהוג בבית מדרשו של הגר"א ז"ל וכן בבית הישיבה הק' דפה"ק מימות חו"ז אביר הרועים זצ"ל. והאיך אפשר לומר שלא דק במעשה רב בסי' קנ"ז וקנ"ח בד' רבינו הגר"א ז"ל בדבר שהוא נהוג בכל ר"ח ויו"ט אלא כך הענין שאחרי שמנהג ישראל שלא לומר שיר של תמיד השחר אחר תפלה אלא אחר מוסף וה"ז כמו שני מוספין שמביאין הנסכים בשעה א' ושיר א' לשניהם. ואולי באמת אם עברו ולא הביאו נסכים אחר התמיד ואחר הקרבת המוסף הביאו שני הנסכים כאחד אפשר שכמו כן אין אומרים גם בביהמ"ק אלא שיר א'. מש"ה ביו"ט ור"ח כשיש שני שירים לפנים שיר התמיד ושיר המוסף שהוא מקודש אומרים שיר המוסף. ולא משום דמקודש קודם דבזה ליתא שהרי תמידים קודמים למוספים ומטעם דאי' בזבחים (צ"א). אלא משום דאתחיל במוספים ותדיר ושא"ת וקדם לשא"ת יש לגומרו כדמסיק בזבחים שם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל מש"ה מקדימין השיר של מוסף לשל תמיד שאינו מענין היום כלל. משא"כ בשבת דגם שיר של יום הוא שייך לקדושת היום ע"כ אומרים שיר של שבת ונדחה הזי"ו ל"ך. ומזה הטעם אין אומרים הזי"ו ל"ך:
6
ז׳ידידו עמיתו נפתלי צבי יהודה ברלין.
7