תשובות משיב דבר, חלק ב ל׳Teshuvot Meshiv Davar, Volume II 30
א׳א) אשר הקשה על הגרע"א שכתב ביו"ד (סי' פז) דיש חילוק בדין אין מבטלין איסור לכתחלה בין אכילה והנאה לבישול, והק' דבירושלמי (ריש פ"ב דכלאים) אמתניתין כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט וכו' לא כן אמר ריו"ח ר' אבהו בשם ריו"ח כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור, תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית עין, הרי דגם לענין זריעה שייך אין מבטלין איסור, הנה מקורו במרדכי ביצה (פ"א) בסוגיא דמיקלי קלי איסורא, ורשב"ם פי' דבמידי דאכילה אין מבטלין האיסור כגון תרומה וכו', פי' ויישב והא דאיתא שם ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין לא כישוב התוס' דעיקרו דרבנן, ולא כישוב הרא"ש ובמרדכי שם משום דמיקלי קלי איסורא שרי בדרבנן, אלא כל דרבנן שרי לבטל, והא שהקשו מהא דתרומות, שאני התם דהוי איסור אכילה משא"כ איסור טלטול, והיינו הירושלמי שהביא מע"כ שהק' מהא דר"א בשם ריו"ח כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור, פי' שלא באיסור אכילה, דבאיסור אכילה משנה מפורשת היא ספ"ה דתרומות, ומשני תמן איסור תורה, מש"ה אפילו שלא באיסור אכילה אסור ברם הכא כו' מפני מראית העין וא"כ הוא מדרבנן, מש"ה מותר לבטל שלא באיסור אכילה, וזהו שהעלה הגאון רע"א זצ"ל דאחר שיש בו ששים א"כ איסור בישול אינו אלא דרבנן, שהרי דוקא דרך בישול א"ת, ולא דמי לכל האיסורין אפילו יש ששים אסור לעשות כן שיהא האיסור בטל בששים, דהתם האיסור בפ"ע אסור, מש"ה אסור לבטלו אפילו אם לא היה איסור אכילה, משא"כ בב"ח כל אחד הוא היתר, ואין האיסור אלא בתערובות, מש"ה באכילה אסור בכה"ג אבל בבישול מותר דהוי ביטול איסור דרבנן ושרי באיסור בישול, ואע"ג שעדיין אינו דומה להא דירושלמי דמיירי שאפילו באופן שאסור ג"כ אינו אלא איסור דרבנן משא"כ כאן אלו לא היו ס' נגד הבשר והחלב היה אסור מה"ת, מכ"מ הרי יש מקום לחלק בין איסור אכילה לאיסור בישול, כמו שיש חילוק באיסור דרבנן, ונשאר הגרע"א בצ"ע שבאמת אין הדבר ברור כ"כ, ובאמת החמירו חז"ל באיסור אכילה יותר מבשאר איסורין, וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות וכן בשו"ע או"ח (סי' שמ"ג) דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסור מד"ס, וסיים וכן אסור להרגילו בח"ש וכו', מבואר דשלא להרגילו אלא במקרה אין איסור לקטן, ויש לזה הוכחה מהג"מ, ואכ"מ, אלא שבחי' רשב"א יבמות ושבת לא משמע הכי שיש חילוק בין אכילה להוצאת שבת, ולא חפצתי בזה לבאר שיטת הרמב"ם וש"ע:
1
ב׳ב) וממילא מיושב מה שהקשה על הש"ך (סי' ס"ו) שכתב דאף דבדם האיסור רק מפני מראית העין מ"מ אם ביטל במזיד אסור משום קנסא, והק' מע"כ מירושלמי הנ"ל דמוכח דאם האיסור רק מפני מראית העין אין בו משום מבטל איסור, ואין כאן קושיא דהירושלמי מיירי דוקא שלא באיסור אכילה, אבל באיסור אכילה אסור לבטל אפילו איסור דרבנן שהוא משום מראית עין ופשוט:
2
ג׳ג) מש"כ הגאון חוות דעת ביו"ד בדיני ס"ס דאסור לקרות ק"ש מספק בתורת חוב, למד מסוגיא דב"ב (פ"ב) לענין קריאת פרשה דביכורים משום דמיחזי כשיקרא, וה"נ כתבתי בספרי הע"ש (שאילתא נ"ג אות ב') לענין ספק ברכה דאסור לומר בריך רחמנא מלכא דעלמא, אע"ג שרשאי לומר בחנם, מ"מ בתורת ברכה אסור, והבאתי דהכי דעת כמה גאוני בתראי, ומש"ה אסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה, אע"ג שמותר לומר אמן בחנם, מכ"מ אחר ברכה הוא בתורת חוב אסור משום דמיחזי כשיקרא, וכ"ז דלא כהגאון בעל פרי תבואה (סי' ס"ו) שהביא מע"כ, או יש מקום לחלק, איך שהוא דברי החו"ד ניחא:
3
ד׳ד) בנתיבות המשפט (סימן ר' סקט"ו) כתב וכיון דבעכו"ם לא מהני שליחות ממילא אין חצרו המשתמרת קונה וכו' ותמה מע"כ הא בר"ן שמביא שם הנה"מ מבואר דחצר הוא מטעם יד ולא מטעם שליחות פשוט ששם בנה"מ טה"ד, והכוונה פשוטה שהרי בפתיחה הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אי חצרו המשתמר לדעת הוי משום יד או משום שליחות, ודעת הב"י שהוא מטעם שליחות, וה"נ בידו ממש בלי כוונת קניה:
4
ה׳ה) בהא שכתב בכתובות (סי' רמ"א) דעבדא כמקרקעי אינו נקנה מטעם חצר, ומע"כ הקשה מלשון תוס' ב"ק (די"ב א') קושיא אלימתא היא, אכן עדן לא זכיתי להבין דברי התוס', שהרי בגיטין (דכ"ב א') מבואר דאם מכר הבעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ואמאי הא הכלי הוא חצרו, אלמא דאין קרקע נקנה בחצר, וכן בחו"מ (סי' ר"ב) בסמ"ע (ס"ק יג) בקנה המרתף לא קנה הקרקע שעליו באגב, ואמאי לא קנה מטעם חצר אלא קרקע לא נקנה בחצר וא"כ האיך עבד נקנה בחצר המשתמר:
5