תשובות משיב דבר, חלק ב פ״גTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 83
א׳ב"ה ה' ר"ח סיון תרלא. כבוד ידיד נפשי שב"ז הרב הג' החריף ובקי וכו' מוהר"ש זלמן סענדר כהנא שי' מכתבו זה שבועים הגיעני ולא נפנתי להשיב מרוב עבודה. ועתה באתי באשר העמיק הרחיב להתבונן בסוגיא דחולין (קל"ט) אלא דאגבה לאם והדר אקדשה והדרה מעיקרא איחייב לה בשילוח מקמי דאקדשה. והביא הגמ' ראי' לסברא זו מדתניא גבי כה"ד ר"י בן יוסף א' הקדיש חיה ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש. והקשה מעכ"ת נ"י מאי ראי' מכה"ד דעיקר הפטור הוא משום שחיטה שא"ר כפירש"י במקומו והכונה הוא כדמסיק לעיל (פ"ד) שהוא מחוסר פדי' כדי שתהא ראוי' לאכילה והתם גם בלא סברא דכבר איחייב בכסוי עד שלא הקדישה חייב כה"ג כמש"כ התוס' בד"ה יצא זה לענין דם הניתז. דאע"ג שמעולם לא הי' הדם ראוי לכסות מכ"מ חייב בכסוי משום דאם לא נתז לא הוי צריך לגרירה. ה"נ אם לא הקדיש לא הוי צריך פדי' וא"כ מאי ראי' לשלוח הקן זהו תורף קושייתו אלא שהאריך. והנה לא על הסוגיא דגמ' הקושיא כי אם גם על גוף הברייתא דמפרש שכבר נתחייב לכסות קודם שיבא לידי הקדש. ומבואר דוקא בשכבר נתחייב בכסוי הא אם הקדישה עם גמר שחיטה. כגון שאמר לפני שחיטה תהא קדושה עם גמר שחיטה פטור מכסוי. אע"ג דבשעת שחיטה היתה חולין ואין חייב בכסוי אלא באומר ה"ז הקדש לאחר שתשחט רגע א' שכבר נתחייב בכסוי קודם שבא לידי הקדש והרי בדם הנתז אינו כן. אלא אע"ג שלא נתחייב מעולם חייב בכסוי משום דבשעת שחיטה הי' ראוי שלא יהי נתז. אלא צ"ל דכיון דאמר לפני שחיטה תהא הקדש עם גמר שחיטה. וידע מתחלה שתבא לידי הקדש קודם שתבא לחיוב כסוי פטורה. ודומה להקדישה תחילה ואינו חייב אלא בהקדישה לפני שחיטה שתהא קדושה לאחר שחיטה והיינו דדייק התנא שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא. ולא תני קודם שנתקדשה אלא דייק אע"ג שהקדישה לפני שחיטה ויודע שתהא הקדש. מכ"מ קודם שיבא לידי הקדש נתחייב בכסוי משא"כ הקדישה כה"ג עם גמר שחיטה באמת פטור מכסוי. ולא דמי לדם הנתז שלא ידע בשעת שחיטה שיהא דמו נתז ולא יוכל לכסות בלי גרירה והרי הסוגיא ברור:
1
ב׳וסברא זו לחלק בין ידע מתחלה שיחסר מעשה או לא. מקורה בדברי גאון ז"ל שהביא הר"ן גיטין פרק ב' בשם רב האי גאון ז"ל לענין מחוסר קציצה. דלא מיקרי מח"ק אלא היכא דקודם כתיבה הוי דעתי' למיגז אבל לא הוי דעתי' למיגז לית לן בה. ובהכי אתי שפיר מאי דאיתא שם לעיל גזיי' לזמן ויהבי' נהילה כו' עכ"ל ושיטה זו מחוורת מאד. ובה"ג שפוסל קציצת תלוש מיירי ג"כ בזה האופן שכותב על נייר שיודע שיקצץ אח"כ. ע' בלשון בה"ג שהביא הר"ן ומיושב ג"כ פסקי רש"י. דהרא"ש הביא בשם רש"י שהכשיר גט שנקצץ ממנו ובפרש"י (כ"א) ד"ה דשקיל לי' כו' ואין לחוש שמא ישבור החרס כו' הרי להיפך. ולדברינו מיושב שפיר דה"ק ואין לחוש שמא דעתי' לכך. אבל במעשה שהי' ברור הי' שמעולם לא כיון הבעל לכך אלא עפ"י סיבה נחתך ממנו אחר הכתיבה מש"ה הכשירו כיון שאפשר הי' שלא לחתוך. והוי כמו כאן בנתז הדם דלא מיקרי מחוסר גרירה וכל דברי הראשונים ז"ל אחת היא ומתיישב שפיר. מיהו התוס' בשם ר"ת ז"ל העלו לחלק באופן אחר בין נקצץ מעט להרבה. והביאו ג"כ ראי' הנ"ל גזיי' לזמן כו' ועוד ראי' מהא דע"מ שהנייר שלי בין שיטה לשיטה וראי' זו לכאורה מכרחת דאפילו מתחלה חשב לכך כשר. ואין לומר דמיירי באין דעתו ליקצוץ קודם נתינה אלא יתן לה בשלימות ויהא הנייר בין שיטה לשיטה שלו ויקצץ אח"כ. דא"כ מאי מקשה הגמ' ותיפוק לן משום ספר א' אמר רחמנא ולא שני ספרים. וע"כ צ"ל כר"ת ז"ל והיינו שלא הביא הר"ן סוגיא דבין שיטה לשיטה ליישב כדעת רה"ג. זהו דעת התוס' אבל מכ"מ אומר אני בעניי שאין מהא דבין שיטה לשיטה ראי' כלל לשיטת התוס'. ויש פי' אחר בסוגיא וכמש"כ בחיבורי הע"ש שאילתא דפורים אות כ"ט דלא משום קציצה הוא אלא משום דא"א לומר הנייר שבין שיטה לשיטה שלי. שהרי צורך כתיבה הוא וחסר שם בדפוס וימצא בהשמטות בח"ג בשם חי' רשב"א במס' שבת יע"ש. וע"כ מיירי בשיטות מרווחין יותר מן הרגיל והצורך. והיינו שהקשה שפיר דהוי כשני ספרים ודעת רה"ג ז"ל מחוור מאד. ואוסיף דבר שהרי לרשב"ל דאית לי' בגיטין (ע') דכל דסמי' בידן לא הוי כמחוסר מעשה. א"כ אמאי הוי קציצה מח"מ וכן גרירה לענין כה"ד אלא ע"כ משום דמתחלה הי' עומד דוקא לכך שפיר מיקרי מחוסר מעשה. מעתה אפילו לר"י דס"ל התם דאפילו סמי' בידן מיקרי מח"מ. היינו לענין שאינו בר כריתות באותה שעה אבל בהא לא פליג דלא מיקרי שאינו כתב ונתן במה שאירע חסרון איזה מעשה שלא הי' מוכרח מתחלה שיבא לידי כך. וסוגיא דכסוי הדם וההבדל בין נתז הדם להקדש לפני שחיטה שתהא קדושה עם גמר שחיטה מוכיח ע"ז:
2
ג׳מה שנתקשה מעכ"ת שי' בתוספתא דתניא בהקדיש הדם אחר שחיטה דחייב בכסוי ומבואר הא הקדיש הדם לפני שחיטה פטור מכסוי. לא ידעתי מה קשה לכתר"ה זה הדין מסתמא הי' לחז"ל איזה דרש ע"ז. ואפשר מדכתיב ושפך את דמו ואת דמם מיבעי או את הדם. מזה דרשו את דמו של השופך איך שהוא הדרש הדין אמת אע"ג שלא נזכר בתלמוד דילן וכמש"כ הגר"א אה"ע סי' קכ"ד אות ז' ולכאורה יש להוכיח מתלמוד דילן להיפך מדלא מפרש רבא הא דתנן ריש פ' כה"ד בחולין אבל לא במוקדשין. שהקדיש הדם כמו שמפרש המשנה דפ' ראשית הגז בחולין אבל לא במוקדשין שהקדיש הגיזה. אלא ודאי אפילו הקדיש הדם חייב בכסוי אבל כד דייקת אדרבה יש להוכיח מהא שיטת תלמוד דילן כהתוספתא. דהנה בר"פ רה"ג אי' לרבא אלא צאנך למאי אתי. ודייקי מזה התוס' דרבא לית לי' דרשה דר' מני בר פטיש. וקשה לי מנלי' להגמרא דרבא חולק על דרשה זו דילמא לדינא מודה. ומכ"מ מיישב בא"א מרווח יותר אלא ודאי פשיטא להש"ס דאי הוי לרבא ישוב אחר לא הוי משני הכי משום שאין משמעות אבל לא במוקדשין הכי דקאי על הגיזה וע"כ לית לי' לרבא הא דרמב"פ ויש לנו להתבונן מנלי' להגמ' הכי דרבא לא הוי משני הכי אם הי' לו פי' אחר. וע"כ משום דאלת"ה לישני גם הא דכה"ד הכי בחולין אבל לא במוקדשין בהקדיש הדם אלא ע"כ משום דאפשר ליישב בא"א הוא פי' מרווח יותר. והמקום יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה ידידו מברכו מלב רצוף אהבה:
3
ד׳נפתלי צבי יהודא ברלין:
4