תשובות משיב דבר, חלק ב צ״דTeshuvot Meshiv Davar, Volume II 94
א׳ב"ה ד' ו' טבת שלמא למר לפ"ק וולאזין כבוד ידיד ה' ועמו הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מוהר"מ מענדל נ"י הגיעני מכתב מעכ"ת נ"י בשבוע העבר ולא נפנתי מטרדותי העצומים לראות ולעיין בו עד היום. והנה נתקשה מע"כ נ"י בהבנת דברי התוס' ביבמות (צ"ג א) מש"כ ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו כו' וכ' ע"ז מעכ"ת נ"י מבואר מדבריהם דאפילו נאבדה התרומה יצאו הפירות מידי טבלן דומיא דמעכשיו גבי קנין מקח שכתבו שם וע"ז תמה הרבה וגם הביא תוספתא מפורשת דאפי' אמר לכשיתלשו ונגנבו או שאבדה ה"ז כלכלה בטבלה כו'. ותמה אני היכן ראה מע"כ נ"י מדברי התוס' באפילו נאבדה התרומה. והרי קודם לזה לא הזכירו אלא בביטול מעשה הקנין היינו שנקרע השטר או נתאכלו המעות. אבל אם מתה האשה ודאי מותר בקרובותי' וה"נ בתרומה לא מיירי רבותינו אלא בביטול האמירה היינו דלא מהני חזרה. וכסוגיא דנדרים (כ"ט) שהביא מעכ"ת נ"י דמשו"ה לא מהני חזרה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ממש ולפי זה הטעם ה"ה בכל מיני אמירה לגבוה כמש"כ הר"ן. אבל בנאבדה התרומה לא דברנו ובזה וודאי נ"מ אי אמר לאחר ל"י אי אמר מעכשיו. וכ"כ הרמב"ם ה' ערכין פ"ו ה"ט וז"ל האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום ה"ז מותר בהנאה הקדישו למזבח ה"ז הקדש למזבח. אבל אם אמר ה"ז הקדש מעכשיו לאחר ל' יום שחטו ה"ז אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך ל"י למזבח אינו קדוש עכ"ל. וביאר רבינו ההבדל בשני דברים היינו באם שחטו ושוב אינו ראוי להקדש והר"ז כמו נאבדה התרומה ובחזרה בעלמא דאם לא אמר מעכשיו יכול לחזור בו ולעשותו הקדש מזבח וה"ה בלא הקדיש למזבח מצי ג"כ לחזור בו. ותדע דהא כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דבדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט פלוגתא הוא בירושלמי. והוא במס' קידושין רפ"ג ר' אבוה בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל"י מכרה בתוך ל"י ה"ז מכורה. הקדישה פי' לבה"ב] ה"ז קדוש ר' בון ב"ח קומי ר"ז. תמן את אומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין. א"ל תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר ל"י ואח"כ איתא התם ר' בא בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל"י. מכרה בתוך ל"י אינה מכורה הקדישה אינה הקדש ליידא מילא א"ל לאחר שלשים יום לשייר לי' גיזה ועבודה. הרי הוכיח הרשב"א דמחלוקת היא אי מצי לחזור מהא דפליגי אי מכרה והקדישה. דהא בהא תליא אי לא מצי לחזור א"י גם למכור ולהקדיש והכי יש להוכיח מגוף מאמר הירושלמי שהקשה להאי מ"ד תמן את אומר אמירתו לגבוה כו'. ואלת"ה הו"ל לתרץ תמן הוא לענין שאינו יכול לחזור בו בלי מכירה והקדש אלא פשיטא דהא בהא תליא (וזה דלא כמש"כ בחיבורי הרחב דבר עה"ת ס' דברים סי"ב כ"ו] והא דנקיט באמת מכרה והקדישה ולא נקיט חזרה בעלמא. וכן הא שכ' הרמב"ם הקדישו למזבח ולא נקט חזר מהקדשו לבה"ב. היינו משום דאם לא הקדישו ה"ז מחויב להקים נדרו. וכמש"כ הרמב"ם בה' מכירה פכ"ב הט"ו דאפילו באומר מה שתלד בהמתי יהי' הקדש כו' ה"ז מחויב לקיים דברו וכו' וכש"כ באומר ה"ז הקדש לאחר ל' יום מש"ה נקיט במכרה והקדישה שאין בידו להקים נדרו אבל באמת ה"ה דפליגי בחזר וכגון דשאל על נדרו. וכמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רי"ב סקי"ב לענין האומר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש וה"ה כאן בחזר. אבל דברי הש"ך אינם מובנים לי דאם שאל על נדרו הרי מהני אפילו בהקדיש דבר שהוא ברשותו. אלא צ"ל דהנ"מ אי מכרה או הקדישה דהמקדיש דבר שברשותו למזבח א"א למכור או להקדיש לבה"ב. משא"כ באומר לכשאקננו תקדוש דלא קדשה אלא מטעם דצריך לקיים נדרו. וא"כ אם הקדיש לבה"ב או מכר א"א להקים נדרו ומכירתו מכירה והקדשו הקדש. וכן בנ"ד באומר ה"ז הקדש למזבח לאחר ל' יום וחזר בו דמהני חזרה למ"ד דאינה כמסירה להדיוט. אבל מחויב להקים נדרו ואין נ"מ בחזרה זו אלא אם מכר והקדיש. ולפי דברינו יהי' ראי' מזה הירושלמי לשיטת הרמב"ם נגד שיטת הרא"ש המובא בחו"מ שם דלהרא"ש דס"ל דאומר ה"ז הקדש לכשאקננו אינו נדר כלל וה"ה באומר ה"ז הקדש לאחר ל' יום אינו נדר להקדיש אלא לאחר ל' יום חל הקדשו אבל בחזר אז למ"ד שאינו כמסירה להדיוט מהני וא"צ להקדיש מדין נדר א"כ למאי נקיט הירושלמי בקידושין הנ"ל במכרה והקדישה ולא בחזרה בעלמא. והרי כבר הוכחנו דפלוגתייהו אפילו בחזרה לחוד וכהרשב"א ז"ל]:
1
ב׳ממוצא דברינו מבואר דהרמב"ם פוסק דלא כרב פפא אליבא דבר פדא דאמירה לגבוה כו' ולא מצי לחזור. ולכאורה הי' נראה דס"ל כהרשב"א לגמרי דהאומר ה"ז עולה לאחר ל"י ה"ז יכול לחזור. אבל אחר העיון נראה מדנקט הרמב"ם בהקדש לבה"ב אם אח"כ חזר בו והקדישו למזבח ולהיפך ממחלוקת בירושלמי הנ"ל. אלא נראה דרבינו ס"ל דאע"ג דבירושלמי פליגי אפי' בהקדש למזבח אבל אנן לא קיי"ל דמצי לחזור אלא בשארי הקדשות. אבל בהקדש למזבח לכו"ע לא מצי לחזור בו והוא מדרשא דקרא דאי' בתמורה (י"ח א) רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת. מאי עביד לי' אפי' ממרעייהו ל"א אפי' ממירגייהו. ורש"י ותוס' נתקשו בזה הרבה דמה"ת שלא יהי' צריך להביא מן המרעה. ולל"א יותר קשה היכא עביד עבודה אבל הענין דמיירי באומר שור זה יהי' הקדש עולה כשאבוא לירושלים. ולמאי יקדיש אדם את שורו בהיותו במדינה אלא כשיבא לירושלים ובין כך מותר גיזה ועבודה כמבואר בירוש' הנ"ל ליידא מילא אמר לאחר ל' יום לשייר לי' גיזה ועבודה. ואמר הכתוב רק קדשיך אשר יהי' לך היינו שהקדיש לאחר זמן כשיבא לירושלים תשא ובאת וא"י לחזור אפילו לא בא עוד לירושלים. מזה למדנו דדוקא בקדושת מזבח א"י לחזור אבל בשארי הקדשות מצי לחזור ואינו כמסירה להדיוט. ולא כר"פ ובר פדא אלא כרבא בנדרים דמפרש תרווייהו בבי דברייתא לדמי ופקע בכדי וכמ"ש הר"ן וכ"כ הרמב"ם ה' מעה"ק פט"ו ה"ו ע"ש ובחזרה לא מיירי כלל ובאמת אי אמר לדמי מצי לחזור אבל בר פדא ע"כ מפרש רישא באמר לדמי ובפדיון כמ"ש הר"ן שם. וא"כ סיפי' מיירי בחזרה ואפילו אמר לדמי לא מהני חזרה ומשום דאמירה לגבוה כו'. ואזלי לטעמייהו בתמורה (ז' ב) דתניא דולד שלמים אפילו בע"מ קדוש. והוי בה בגמ' למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר"א ב"פ אמר לרעי' ולד"ה. רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א. רפ"א לרעי' לד"ה. והיינו משום דב"פ ור"פ ס"ל דא"א לפרש האי קרא תשא באת דא"א לחזור. שהרי בכל הקדש כמסירה להדיוט וא"א לחזור וע"כ קאי האי קרא אשר יהי' לך תשא ובאת בולד תמין וליקרב וקרא דאם זכר לולד בעלי מומין ולרעי' אבל רבא ס"ל דתשא ובאת אתי אפילו ממרעייהו וכמש"כ דלא מהני חזרה בקדשי מזבח. ודין ולדות מדרשא דאם זכר נ"ל תרווייהו זכר אם זכר תמין ובע"מ ומעתה כמו דתמין ליקרב ה"ה ולד בע"מ ליקרב דמחד קרא נ"ל. והכי פ' הרמב"ם פ"ד מתמורה ה"ט דולד בע"מ ה"ה כולד התמימה לכ"ד ויקרב למזבח. ואע"ג דכאן מפרש בגמ' ליקרב ואליבא דר"א ואנן לא קיי"ל כר"א. מכ"מ סמיך הרמב"ם על סוגיא דבכורות (ט"ו ב) אותן ולדות מיפלג פליגי בהו. איכא מ"ד קדשי ליקרב ואיכא מ"ד קדשי לרעי'. משמע דלכו"ע קדשי ליקרב ומדרשא דהאי קרא דאם זכר הא מיהא דהרמב"ם פסק כרבא ולא כב"פ ור"פ מש"ה פסק בשארי הקדשות דלאו כמסירה להדיוט שלא יכול לחזור אבל בהקדיש למזבח א"א לחזור מדרשא דתשא ובאת. ולא כהירו' דקידושין הנ"ל והנה בחיבורי הע"ש סי' קל"ח אות א' כתבתי בזה אבל הבאתי סוגיא דתמורה ראי' לשארי הקדשות וטעיתי בזה. ואדרבה משם הוכחה דבשארי הקדשות יכול לחזור. וה' יאיר עינינו ויעמידנו על דעת רבותינו הראשונים ז"ל:
2
ג׳והנני מתקשה כעת במש"כ הר"ן בנדרים (כ"ט א) בד"ה הכא נמי דאמר לדמי. וכגון דהוי בע"מ דאלו תם אפי' אמר לדמי קדוש קדוה"ג. דקיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב ל"י מידי מזבח לעולם עכ"ל. והנה עיקר הדין מפורש בשבועות (י"ט) ובכ"מ הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג. אבל הראי' מהמתפיס תמימים לבדה"ב כו' אינו ענין לזה. דשם בעי פדיון ואח"כ מקדיש קדוה"ג וכאן ממילא קדוש קדוה"ג ואולי ה"ק דכיון דאפילו הקדיש לבה"ב מחויב לפדותה ולהעמיד על קדושת המזבח ממילא בקדוש לדמיו למזבח נשאר בהקדש מהגוף למזבח. והנני העמוס בעבודה רבה:
3
ד׳נפתלי צבי יהודא ברלין
4