תשובות רבי עקיבא איגר החדשות נ״גTeshuvot Rabbi Akiva Eiger HaChadashot 53

א׳עוד לו.

ב׳ואשר כתב ידידי הרב נ"י בש"ע יו"ד סי' ק"ה, הנה אעתיק לו מה דכתבתי כבר על הש"ך יו"ד סי' הנ"ל סקח"י, וזה לשונו שם, מה דהעלה הש"ך דחתיכה שנמלחה והודחה כדינה שבלעה דם ממקום אחר אינו אוסר חתיכות אחרות במליחה וצליי' דאין דבר בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אבל חתיכה שלא נמלחה ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס ופוסקים דאוסר במליחה וצליי' עכ"ד הש"ך. נראה פשוט דהחילוק דבחתיכה שלא נמלחה כיון דטבע המלח להוציא דם של עצמו ממילא חוזר ונבלע באחרות, משא"כ בנמלחה והודחה ובלע דם ממקום אחר דאין המלח מוציא דם ממקום אחר משום הכי אינו אוסר לאחירות, וכן ראיתי שכתב הפמ"ג. אולם לכאורה קשה הא דעת המחבר לעיל סימן ע' להלכה דבדיעבד אם נתן חתיכה שנמלחה והודח כדינה אצל חתיכה המליחה להוציא מדמה דיש תקנה למליח גם חתיכה זו דהמלח מוציא גם דם שממקום אחר אלא דהרמ"א כתב להחמיר דאינו יוצא במליחה, אלא בגררא דאיידי דפליט דם דידיה והיינו רק לחומרא, אבל בנדון הש"ך ניזול בתר אפכא להחמיר, דאלי טבע המלח להפליט דם ממ"א, וממילא נבלע בחתיכות אחירות, ודוחק לומר דכוונת הש"ך דהחתיכות אחירות מותרת בדרך ממ"נ, דלדעת המחבר הנ"ל המלח מוציא גם מהחתיכות אחרות הדם שנבלע בהם, ולדעת הרמ"א הנ"ל לא יצא הדם מהחתיכה הראשונה, ומ"מ לולי הסברא דאין דבר הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה לא הי' אפשר להתירו ממ"נ, דאף לדעת הרמ"א דאין לו תקנה במליחה היינו דדם שממקום אחר דינו כבליעת ציר טריפה וכדומה, ואף דפליט ע"י מליחה מ"מ לאו וודאי הוא דיוצא הכל במליחה, וא"כ הי' החתיכות אחירות אסורות משא"כ למאי דקיי"ל דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, בזה דן הש"ך ממ"נ דלדעת הרמ"א דם שממ"א דומה ממש לבליעת שאר דבר כחוש דאינו יוצא כלל ביבש, וכל זה דוחק, דא"כ יהיו דברי הש"ך רק אם חתיכות אחירות הם בשר חי שיצאו מידי דמם משא"כ בירק וכדומה, וגם אם הם חתיכות בשר נצטרך למלחם ולהשהותם כשיעור מליחה. וכ"ז אינו במשמע מסתימת דברי הש"ך, וגם דוחק לומר דמיירי בבלע דם בעין ממקום אחר, דקיי"ל לעיל סי' ע' דאין לו תקנה במליחה, וס"ל להש"ך דאף להקל אמרינן דאינו יוצא כלל על ידי מליחה, דא"כ הו"ל להש"ך למיפלג ולמתני בדידיה דאם בלע דם פליטה דאסור.

ג׳ולזה נ"ל דהעיקר דס"ל להש"ך, כיון דדם שמלחו מדרבנן סמכינן לקולא להקל לעיקר כדעת הפוסקים דמלח אינו מפליט דם שממקום אחר, ומ"מ בעיקר דינו של הש"ך לא נ"ל להלכה כיון דדעת רוב האחרונים דלא אמרינן דעל ידי הדחה נסתמו נקבי הפליטה ויש לו תקנה במליחה דאיידי דיפליט ציר דידיה, א"כ ממילא מכ"ש דאמרינן כן להחמיר דיוצא מחתיכה איידי דפליט ציר דידיה ונאסרו האחרות, ואולם בשהה במלחו כ"ד שעות והודח דפלט כל צירו בזה יש לקיים דינא דהש"ך ומטעמא דאמרן.

ד׳ויצא לנו מזה לדינא אם חתיכה שנמלחה והודחה שבלע דם פליטה מהחתיכה טריפה כחושה, בזה חתיכה זו חוזר ואוסר אחירות במליחה וצלייה דבזה הוי ספק דאורייתא. וחיישינן לדעת הפוסקים דמלח מוציא דם שממקום אחר ומוציא ונבלע באחרות, ואולם אם החתיכות אחרות הוא בשר טפל, אף דכבר נמלחו והודחו, מ"מ יש להם תקנה במליחה בדרך ממנ"פ דאף בבלע דם טריפה אין לו תקנה משום דלחלוחית וציר טריפה אין היתר במליחה, מ"מ הכא הציר טריפה אינו יוצא מחתיכה הראשונה דדבר בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש ואינו יוצא רק הדם טריפה שנבלע בחתיכה ראשונה, ונבלע באחרות, אם כן ממילא יש תקנה לאחרות על ידי מליחה, ואף דיש לגמגם בזה ולומר דחתיכה ראשונה נעשה נבילה, והחתיכות האחרות בלעו גם ציר של חתיכה הראשונה דנעשה נבילה, ול"ש בזה אין הנאסר דהא גם האיסור הלך עמו דהיינו דם הטריפה שיצא ממנו. וממילא אין תקנה במליחה להאחרות דהא בלעו גם ציר של חתיכה ראשנה שנעשה נבילה מ"מ י"ל כיון דע"י מליחה יוצא כל הדם מהחתיכות אחירות ונשאר בתוכם רק הציר של החתיכה ראשנה הוי כידוע שנפרד האיסור, וממילא חזר להתירו, כפי הסכמת האחרונים בחתיכת בב"ח דאינו אוסר להאחירות, כיון דהחלב אינו יוצא עמו, וביותר כיון דקיי"ל חנ"נ הוא רק דרבנן, ובפרט במליחה דעת הש"ך כ"ה להקל בהפסד מרובה דלא אמרינן נ"נ, אם כן ממילא יש לסמוך על דעת הרמ"א דמלח אינו מפליט דם שממקום אחר כענין מה שכתבנו, דהש"ך סומך על זה לענין דם שמלחו ה"נ יש לסמוך לענין חומרות חענ"נ.

ה׳ובעיקר דברי הש"ך והסכמת האחרונים מפורש כן בהיפוך בחידושי רשב"א בסוגיא דטפת חלב, שהקשה על כלל היסוד דאין דבר הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש מהא דאמרינן מולייתא שרי, דכבולעו כך פולטו, אלמא דפולט ביבש, וכתב עלה האא"כ נאמר דדם נקל לפלוט דאינו מסתרך בחתיכה, ומ"מ נצטרך לומר לפירוש זה דחתיכה שנאסרה משום בליעת דם אוסר חתיכות אחירות אפילו ביבש וצ"ע עכ"ל, הרי מפורש דס"ל דדם יוצא מחתיכה ביבש.

ו׳ואולם אינני עומד על עומק כוונת הרשב"א בזה, דאיך תליא קושייתו במה דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש הא בלאו הכי אף אם יוצא ביבש, הא מ"מ אין הגעלה באוכלין ע"י מליחה וצלייה, והרי אם הסמידא בלע דם מעלמא פשיטא דאין לו תקנה בצלייה, דאפי' חתיכה שיצא מידי דמה וצירה שבלע דם קיי"ל דאין לו תקנה בצלייה, ואם כן אם עושה מולייתא בסמידא שרי, ואמאי ליחוש דלמא לא יצא דמי' הצליי' אלא ע"כ צריך לומר דקים להו לחז"ל דטבע האש כשמוצי' הדם מחתיכה מוציאו לגמרי לחוץ אף שהולך דרך הסמידא, ואינו מניחו לבלעו בסמידא רק שמשיכו לגמרי לחוץ וא"כ אזדא לה קושית הרשב"א, ושפיר י"ל דגם דם שנבלע אינו יוצא ביבש רק דמולייתא שרי משום דבשעה שהאש מוציאו מן החתיכה דם של עצמו מוציאו לגמרי לחוץ ואינו נבלע כלל באחרות וכמ"ש הרשב"א עצמו בחידושיו פכ"ב דף קי"ב ע"ב ד"ה דגים ועופות. וצל"ע.

ז׳ובעיקר דינא דמולייתא בסוגיא דפסחים ר"פ כ"צ תמוה לי אהא דאמרינן שם לימא מסייע ליה נותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו, הא באמת חזינן לדינא דחתיכה שלא נמלחה שברע דם ממקום אחר יש לו תקנה במליחה וצליי' ע"י איידי דיפלוט דם דידיה ואם אחר שנמלח והודח בלע דם ממקום אחר אין לו תקנה במליחה וצלייה, א"כ מנ"ל ממתני' סברא חדשה דכבכ"פ ולהתיר מזה מולייתא היכי דהחיצון כבר נמלח והודח, או דסמידא ל"ש איידי דיפלוט, דלמא טעמא דמתניתן דנותן כרעיו דאיידי דיפלוט דם דידיה, דהא באמת היכי דיש בו דם של עצמו, אף היכא דל"ש כבכ"פ מ"מ שרי משום איידי דיפלוט וצל"ע.

ח׳גם קשה לי לפי מסקנת הש"ך סי' ע"ז במולייתא דאם הפנימי אין לו דם של עצמו אסור דבלע מהחיצון דלא אמרינן בכה"ג נורא מישב שייב א"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו בהא דאמרינן בסוגיא דכחל לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ולפירש"י בצלי אף בלא קריעה כלל, וכן פסקו כל הפוסקים, הא מ"מ ליתסר דבלע חלב שבתוכו דם מהכחל וצ"ע ועיין מ"ש הר"ן פכ"ב גבי בי דוגי. ועדיין צריכין למודעי במאי דקיי"ל דבלוע מכלי יוצא ביבש, ומ"מ אף דבב' מיני מאכל קיי"ל דאוסר בצלי כדי נטילה, אבל בפליטה מכלי אוסר רק כדי קליפה, ואולם אם הבליעה דבר שמן בזה דעת הש"ך סימן ק"ה סקכ"ג דאוסר בכולו, ודעת הפר"ח שם דבלועו בכלי אין חילוק בין כחוש לשמן עיי"ש. וכן דעת המג"א סי' תנ"א סקל"ז, וקצת ראיה יש ממה דלמד הרשב"א הדין דבלוע יוצא מכלי מהא דדגים שעלו בקערה של בשר, ולכאורה יקשה דלמא מיירי התם דבשלו בקערה בשר שמן, אלא ע"כ דבבלע בכלי אין חילוק ויש לדחות.

ט׳והנה לכאורה נראה ראי' ברורה מדברי התוס' חולין צ"ז ע"ב ד"ה קולף דלאחר שכתבו דבצלי אוסר כדי נטילה, כתבו עלה והא דאמרינן לעיל פ"ק דלמ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מיעוט הוא ודמי למה דאמרינן סיכה משהו עבדיי לה עיין שם. ולכאורה עדיין יקשה הא יאסר מהשמנונית הבלוע שבסכין, אלא ע"כ דגם זה דבר מיעוט ואינו אוסר רק כ"ק, ומה דלא הקשו מהבליע, י"ל דזהו פשיטא להו דהוי רק דבר מיעוט, כך הי' נראה לאורה.

י׳אולם אחר העיון נ"ל דאין ראי' מזה דבלאו הכי צריך להבין כוונת תוס' דתלי קושייתם ביסוד דבריהם דבצלי אוסר כדי נטילה, הלא בלאו הכי יקשה ודהא על סכין של עכו"ם גם שומן ובצלי בשומן אוסר עד ס' וכמו דהקשה באמת בחי' הרשב"א שם, ותירץ שם דאין רותח בה"ש אלים כ"כ ודמי רק לחם לתוך צונן דאדמיקר לי' בלע וכו' ע"ש, א"כ גם קושייתם ליתא דאף דבעלמא בעי כדי נטילה, מ"מ חום דבה"ש לא אלים כ"כ וסגי בקליפה, ולומר דס"ל כתירץ הג' של הרשב"א שם דבסתמא יש בבהמה ס' ומ"מ בעי קליפה, דלא גרע מאיסור שאינו מפעפע דבעי קליפה, וראי' מנטף מרוטבו על החרס ע"ש. ולזה ס"ל בקושייתם דאם באינו מפעפע בעי נטילה ממילא במפעפע אף דאיכא ס' לבעי נטילה, דלא גרע מאינו מפעפע הוא דחוק, דלא מצינו חידוש דין זה בתוס' דבשומן בעי ס' ונטילה, [א"א בהגאון המחבר שמעתי מפי אאמ"ו נ"י יותר דמפורש כמעט בהיפוך בתוס' בסוגי' שם ד"ה שאני חלב דמפעפע במ"ש, והא דאמרינן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לא, היינו דרוטב אינו מפעפע כ"כ, ומדלא ניחא להו בפשוטו דמיירי ביש ס' מוכח דס"ל דבשמן מפעפע ואיכא ס' לא בעי נטילה. ואזכיר מה דשמעתי מפי הקדוש אאמ"ו נ"י לתמוה בדברי תוס' אלו דלפי תירוצם דאינו מפעפע דהוא ציר בעלמא ולא שומן דמ"מ יקשה דמאי קמ"ל שמואל דבנצלה קולף ואוכל הא פשיטא דמוכח כן ממתני' דנטף מרוטבו דצלי כחוש אינו אוסר בכולו, וכן קשה על המקשן דבעי לאכוחי מדר"ה והי' ס"ל דגם בכחוש אוסר בצלי בכולו, איך יפרנס מתני' דנטף מרוטבו, ואם נדחוק דעיקר חדושא דשמואל דאפי' שומן הגיד דהוי שמן קצת אינו אוסר בצלי, ולזה פריך מדר"ה בגדי שצלאו בחלבו דמוכח דשמן אוסר, וא"כ גם שומן הגיד לתסר, ומשני דשאני חלב דמפעפע, היינו דהוי שמן גמור: משא"כ בשומן הגיד דמ"מ יקשה לפמ"ש תוס' אח"כ בשם הריב"ם דשומן אינו אוסר יותר מגיד ממש, וא"כ ע"כ דהמקשן בא להוכיח דאפי' גיד יאסר בצלי, ויקשה ממתני' דנטף מרוטבו ע"כ שמעתי, ועל קושי' תוס' ד"ה אבל נצלה קולף ואוכל, וא"ת מאי קמ"ל דא"כ למה לי נתבשל וכו' חשבתי לענ"ד לתרץ למ"ש הרמב"ן דבמליחה אין שום חילוק בין כחוש לשמן, ודוקא בצלי הדין דשמן מפעפע ולמ"ש תוס' לקמן בשם רבינו מאיר דבשומן הגיד להכי לא מתסרה במתני' כשנצלה, דגיד גופא לא נאסר גם בו לא החמירו בזה יש ליישב קושי' תוס' דבודאי לא צריך למימר דבנצלה קולף ואוכל דזה ידעינן בלא"ה וכקושי' תוס' רק דאי לא אמר שמואל דבצלי קולף הו"א דאף בצלי אסור משום שומן, משא"כ במליחה דאינו אוסר בשומן לשטת הרמב"ן הנ"ל, ולכן אמר שמואל ל"ש וכו' אבל נצלה קולף דהיכי דבגיד גופא אינו אוסר גם בשמנו אינו אוסר וכשטת רבינו מאיר הנ"ל וק"ל.] וגם דברי הרשב"א בעצמו לכאורה קשי' דהא מהראי' דנטף מרוטבו על החרס משמע דבעי ס' ונטילה, וא"כ איך הונח לו להרשב"א בתירוצו דיש ס' בבהמה, הא מ"מ בעי ג"כ נטילה כדפסק הרשב"א באמת בתהה"א אף דבכחוש סגי בצלי בקליפה לדעתי, מ"מ בשמן בעי ס' ונטילה וראי' מנטף מרוטבו על החרס עיי"ש, וא"כ עדיין יקשה בשוחט לבעי נטילה וצ"ע על הרשב"א זולת שנאמר דהי' ס"ל לתוס' כתירוץ הב' דהרשב"א שם דשמנונית שעל הסכין אינו שמן כ"כ שמפעפע, ודי אם לדונו ככחוש עיי"ש, והיינו לשיטתי' דבכחוש בצלי סגי בקליפה, ומשום הכי הקשו לפי יסודם דאף בכחוש בעי נטילה.

י״אאמנם נראה בפשוטו יותר דבל"ז ליכא קושי' דלבעי ס' די"ל דמסתמא יש ס' בבהמה, ומ"מ בעי קליפה דשמא גם כחוש טח על פניו דאוסר כד"ק, לזה הקשו רק עפ"י יסודם דגם בכחוש בעי נטילה, א"כ נחוש לכחוש שעל הסכין דאוסר כדי נטילה, ולפ"ז אין ראי' להמג"א והפר"ח הנ"ל דשפיר י"ל דבלוע שמן בכלי אוסר עד כולו, ומ"מ שפיר תירצו דשומן שעל הסכין הוא דבר מועט דמשום הבלע סגי בקליפה בממנ"פ דהבליע בשמן שמן בטל בס' בכל הבהמה (ואף דרב ס' דמין במינו לא בטל, צל"ע דאמרינן סלק, והדם שבבהמה מבטל אותו כמו שצל"ע לתירץ הג' דהרשב"א הנ"ל והארכת' בזה במקום אחר בע"ה), והבלע כחוש שבסכין בלא"ה אינו אוסר רק כדי קליפה, וצ"ע לדינא.

י״באולם עדיין יש לעיין אף לשטת המג"א והפר"ח הנ"ל, הא כ' בטור סי' צ"ד וז"ל כ' הר"ר פרץ יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה רותח וסגי בקליפה, ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד, אבל חתיכה שכולה רותחת, כשחותכין אותה בסכין חולבת ותפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ס' נגד כל הסכין, אבל אם אינו ב"י, או אינן יודעין אם הוא ב"י או לא, מסתמא אב"י דסתם כלים אב"י, אבל קליפה בעי עכ"ל, וביאר בש"ך הטעם דאגב דוחקא דסכינא מתפשט הבלוע בכולה ובעי ס' אבל באב"י דמהני קליפה משום דהבעין משהו בעלמא הוא ואינו אוסר רק כדי קליפה, ומשמע דאף בבלע כחוש ואף דהש"ך כ' עוד א"נ דסכין בלוע נמי משמנונית חמאה, א"נ שהבשר שמן ומדין הפטום הוא מ"מ להפ"ח ומג"א אף אם הבלע שמנונית חמאה, הא בבלע כלי אין חילוק בין כחוש לשמן, וגם מדין פטום נראה דל"ש דעיקר סברת פיטום דבתחלה מפטם ומשוי להכחוש שמן. אבל היכא דלא נתפטם מעיקרא כגון דנפל לח כחוש על צלי שמן לא נאסר רק כדי נטילה כמ"ש הפמ"ג סי' ק"ה בש"ך סקי"ד, וא"כ בבלע דאין שייך בו דין שמן לדעת המג"א ל"ש כלל סברת פיטום, אע"כ דאף בבלע כחוש ברותח ודוחקא אוסר בכולו, ומסתימת דברי הטור וב"י משמע דלא מצינו חולק בזה על הר"פ, והרי לכאורה מדברי תוס' הנ"ל דכ' דהבעין שעל הסכין הוא משהו בעלמא, ואינו נבלע רק כדי קליפה. מ"מ יקשה הא הבלוע מתפשט הרבה ע"י דוחקא ורותח, דהא ע"כ ס"ל דבהמה רותח יותר מכ"ק דלא כהר"פ בזה מדלא תירצו בלא"ה דמש"ה סגי בקליפה משום דיותר מזה אין בה"ש רותח.

י״גונלע"ד דצריך לבאר דברי הר"פ מה דדחה הראי' מבה"ש הא בלא"ה כיון דבאמת מיקל בסתם סכין, משום דסתם סכין אב"י, וגם ע"כ ס"ל דסתם סכין שמנונית טח על פניו, וס"ל ג"כ ע"כ דהשמנונית בעין אינה נפגמת מדס"ל דבסתם סכין בעינן עכ"פ קליפה משום הבעין, א"כ ממילא ניחא ההי' דהשוחט, די"ל דמיירי ג"כ בסתם סכין דמהני קליפה לגבי הבעין במועט ולזה צ"ל דמ"מ הי' קשה למה דמבעי' בש"ס ע"ז גבי עכברא בשכרא אם סבר רב נטל"פ אסור ויקשה אם רב סבר נטל"פ אסור אמאי אמר רב קולף ואף דלכאורה בלא"ה הראי' מבה"ש רק ללישנא דבה"ש רותח, אבל ללישנא דדוחקא ממילא ליכא ראי' מבה"ש דאינו רותח, וא"כ י"ל דשפיר מבעי' להש"ס דדלמא כלישנא דדוחקא ושפיר מצי סבר רב נטל"פ אסור, וללישנא דבה"ש רותח באמת י"ל דנפשוט דרב סבר נטל"פ מותר, י"ל דהר"פ ס"ל כמ"ש תוס' פסחים דף ל' דמדברי רב דהתם בקדירות בפסח מוכח דעכ"פ בבלע שאב"י בודאי ס"ל לרב דאסור כיון דמתחלתו הי' מושבח מש"ה הוצרך לסברתו דאין כל הבהמה רותח ולפ"ז י"ל דתוס' שפיר ס"ל כהר"פ, ומ"מ תירצו שפיר דהבעין הוי דבר מועט דאזלי לשיטתייהו דפ"ק דחולין, דפגם דאב"י שוה לשאר פגם ושפיר י"ל דללישנא דבה"ש רותח דודאי מפליט הבלע באמת מיירי רב בסתם סכין והאיסור רק משום הבעין, כמ"ש תוס' בע"ז לחד תירוצא, והא דס"ל דנעצה לא מהני, היינו לענין לשחוט בו לכתחילה דגם נטל"פ אסור, אבל השוחט בסכין של עכו"ם דמיירי בדיעבד אין הבלע אוסר דהוא אב"י, ומה דמספקא לי' להש"ס דרב ס"ל נטל"פ אסור, היינו ללישנא דדוחקא, ולהך לישנא אינו מפליט הבלע כדס"ל להדיא הרשב"א פ"ק דחולין ובת"ה הא דתליא בב' לשונות הנ"ל דללישנא דדוחקא אינו מפליט הבלע.

י״דאולם מ"מ מדברי הרא"ש פ"ק דחולין וכן בע"ז תירץ רק דמיירי בידוע שהוא ב"י, או דמיירי לכתחילה ע"מ לקלוף, ובזה יקשה אם ס"ל כהר"פ למה סגי בקליפה, הא דוחקא ורותח מבליע בכולו, דהא דס"ל כדדחי הר"פ דאין כל הבהמה רותת, או דנימא דאין בה"ש רותח כ"כ דהרי גם הרא"ש כ' פג"ה כדברי התוס' דמש"ה לא בעי נטילה משום דמה שעל הסכין הוא דבר מועט הרי דבלא"ה הי' נבלע ומתפשט יותר א"כ מוכח דגם הבלע הוי דבר מועט ואינו מתפשט רק כדי קליפה ודלא כהר"פ.

ט״וזולת דנימא דמש"ה סובר דיש בבהמה ס' ומה דצריך קליפה היינו דטיחה דע"ג סכין הוא מועט ואינו מתפשט יותר מהקליפה, ומה דכ' הרא"ש דמש"ה ל"צ נטילה משום דמה שעל הסכין דבר מועט דמשמע דבלא"ה צריך נטילה והא אדרבא בהיפוך דאם לא הי' דבר מועט לא הי' צריך לכלום דמכח דוחקא ורותח מתפשט בכולו ואיכא ס' היינו דהרא"ש ס"ל דנשאר רושם בממקומו מה דנבלע בלא ההתפשטות דדוחקא ואלו לא הי' דבר מועט הי' צריך ס' ונטילה וס"ל באמת להרא"ש כהרשב"א גם בשמן או כיון דההתפשטות יותר מכדי נטילה הוא רק ע"י דוחקא ועד כדי נטילה מתפשט ממילא בלי דוחקא מזה אמרי' דמה שנבלע בלאו דוחקא עומד במקומו ודוק ואולם באמת יסוד דברי הש"ך אינם מובנים לי כראוי במה דס"ל דבסכין שאב"י מהני קליפה נגד טיחה שעל הסכין בליכא ס' דקליפה משהו עבדי לי' ואינו מתפשט יותר הא כיון דהבלע שתוך הסכין מתפשט בכולו ע"י רותח ודוחקא ולא מגרע דבר מועט דמה"ט אסור בסכין ב"י א"כ ממילא באב"י מתפשט הבלע בכולו אלא דאינו אוסר דהוי נטל"פ אבל מ"מ פגימת אינו מעכב מלהתפשט בכולו וא"כ איך שייך לומר דהטיחה שעל הסכין הוא מועט מ"מ הא הבלע והטיחה יחד הוי מרובה ומתפשט בכולו וממילא הטיחה אוסר כיון דאינו פגום וליכא ס' נגדו וכי שייך לעשות מדור לכל א' בפני עצמו לבלע לחוד ולהטיחה לחוד הא מ"מ בהצטרפות יחד מתפשט הכל בכולו דאלו גם הטיחה הי' נבלע בסכין הי' מתפשט בכולו עם האי דבלע וא"כ בשביל שאינו בלוע ומונח ע"ג סכין עדיף דאינו מתפשט. ולזה נראה לכאורה עיקר כהט"ז בכוונת הר"פ דבאמת צריך ס' נגד הטיחה אלא דמ"מ צריך קליפה דנשאר הרושם במקומו, ודברי הש"ך צלע"ג.

ט״זגם מדברי הרשב"א בחידושיו מה שתירץ בתירוצו הב' דמש"ה אין השמנונית שעל הסכין אוסר בכולו משום דעל הסכין אינו שמן כ"כ, ודי לדונו בכחוש ע"ש, הרי דס"ל דכל הבהמה רותח, אלא משום דהוי כחוש אינו מתפשט כדי קליפה, הרי מבואר להדיא דאפי' במקום דוחקא ורותח אינו מתפשט יותר מכדי קליפה א"כ מוכח דהרשב"א והרא"ש מחולקים בזה עם הר"פ, ובלא"ה נ"ל דמפורש בדברי הרשב"א בחי' גבי צנון בחתכו בסכין של בשר, במ"ש שם דחורפי' דצנון ממשיך יותר מרתיחה, מבואר להדיא כל דלא כהר"פ, אלא דברתיחה אף בצירוף דוחקא אינו מתפשט בכולו אח"כ מצאתי בהפר"ח במקומו בסי' צ"ד כ' דמדברי הרשב"א אלו מבואר דלא כהר"פ.

י״זודע שאנכי אקיים בעצמי ולא הביישן למד, ואודה ולא אבוש כי נעלם ממני הפשט הפשוט בדברי תוס' שרגל רבים דשים בה בחולין צ"ז ע"ב ד"ה קולף שכתבו וז"ל ולקמן בכ"ה דאמר רבא ההיא בר גוזלא וכו' ולא הבנתי הא גם התם הוי חם לתוך צונן דודאי סגי בקליפה וצריך לעיין גדול. עד כאן העתקתי לידידי רופ"מ הרשום אצלי הנראה לע"ד, ובזה תנוח דעתי משום טרדות עבוה"ק אסיים הכ"ד: