תשובות רבי עקיבא איגר תניינא צ״גTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 93
א׳להרב ר' וואלף נ"י אבד"ק עקצין.
1
ב׳על אודות האיש אשר רוצה להכריח לאיש ריבו הנתבע לישבע בנרות דולקות ומטה שחורה וכאלה:
2
ג׳לדעתי אין לעשות כן כלל וכלל, כי בסוגי' רפ"ו דשבועות לא נזכר מכל אלה, רק שהשבועה יהיה בנק"ח, והיינו בש"ד, אבל בהיסת א"צ נק"ח לדעת רוב הפוסקים, ומבואר עוד שם דשבועה צריכה להיות מעומד ולאיים עליו קודם שנשבע להודיעהו חומר השבועה וגודל העונש, ואומרים לו הוי יודע וכו' ואך הר"ן כתב שם דבמדרש ויקרא רבה משמע דכשמשביעין אותו בס"ת מביאין לפניו נודות נפוחים וכן אמרו בשם הגאונים שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות וכו', ומסתברא דלא עבדינן הכי בת"ח אלא בתפילין ותו לא, עוד נ"ל כיון דלא הוזכר כן בתלמודנו אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר בכיוצא בזה כפי מה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו עכ"ל. כוונת הר"ן דבתחילה כתב ומסתברא דלא עבדינן הכי בת"ח, היינו אף די"ל דמה דאיתא במדרש כשמשביעין אותו בס"ת וכו' דמשמע דוקא היכי שמשביעין בס"ת הוא דבעינן נודות נפוחים אבל בעלמא לא, היינו דבא למעט שבועת היסת כיון דלא בעינן כלל נק"ח לא מחמירינן ג"כ באיום הזה, אבל היכי דבעי' נק"ח אף בת"ח דסגי בתפילין, מ"מ י"ל דבעי' איום הזה ואין חילוק בזה בין אינש דעלמא דמשביעין אותו בס"ת ובין ת"ח דמשביעין אותו בתפילין וס"ת דנקט במדרש לאו דוקא דה"ה בתפילין ע"ז כתב הר"ן דאינו כן דמסתברא דת"ח כי היכי דמקילין להשביעו בתפילין, ה"נ מקילין שלא להצריך איום הזה, והמדרש נקט בדיוק ס"ת, אח"כ הוסיף הר"ן אפילו באינש דעלמא שאינו ת"ח אין החיוב באיום הזה, ואין זה מעיקר השבועה כיון דלא נזכר בש"ס, אלא שיש יכולת בזה הדין להחמיר ולעשות האיום הזה כפי ראות עיני הדיין וחומר הענין שנשבע עליו, היינו הייכי דרואה הדיין שהאיש ההוא אינו בחזקת סתם אינשי דמהימני וניכר שאינו מפחד כ"כ מעונש השבועה הרשות בידם להרבות באיום, וכן הוא בש"ע בהגהת הרמ"א סי' פ"ז ס"ו וכן יש רשות להדיין להשביע בנק"ח במקום שא"צ או לאיים עוד בדברים אחרים אם יראה לו שיש צורך בדבר עכ"ל. לפ"ז לא מבעי' לדעת הש"ך ס"ק מ"א בשם רה"ג דגבול ת"ח לענין שבועה בנק"ח הוא כל שמניח תפילין, וכתב הש"ך דלפ"ז האידנא אין חילוק בין ת"ח לאחר עכ"ל, ממילא סגי ג"כ בלא האיום הנ"ל, אלא אף לדעת התומים שכתב בכוונת רה"ג שמניח תפילין כל היום, מ"מ אין האיום תלוי בדעת המשביע אלא בדעת הדיין, אם רואה שיש צורך, כדמשמע מלשון הר"ן והרמ"א הנ"ל והרי הרמ"א לא הזכיר כלל מהות האיום רק סתם לאיימו בדברים אחרים, ובודאי יש למצוא איומים אחרים כהנה וכהנה, וא"כ כל משביע יבקש איומים אין מספר עד שילאה זה לעשות כן, א"ו דאין תלוי כלל במשביע רק בדיינים, והם יכולים לאיים כפי שירצו לפי הענין וכפי צורך השעה, ולזה בנידון דידיה בסתם אדם המוחזק בכשרות ולא נשמע עליו שמץ דופי וקלות לא מלבד דאין מהראוי לעשות כן, דבזה נותנים יד לפושעים שיתבעו ממון שלא כדין להשביע את הנתבע באיומים בכדי שמגודל הבהלה והפחד ירבו עליו רעים לפשר, ולזה ראוי להשתיק המשביע המבקש כאלה, ולא יחרוך רמיה צידו, אא"כ דהדיין רואה שיש צורך והכרח לזה, כן נראה לענ"ד:
3
