תשובות רבי עקיבא איגר תניינא צ״הTeshuvot Rabbi Akiva Eiger Tinyana 95

א׳שאלה במה דאתרחש פה פילא יום ו' עש"ק פ' וירא תקס"ט לפ"ק בבעל שרוצה למכור מטלטלים של כסף וזהב שלה דהיינו שהיא שם לו קודם הנשואין עבור ב' מאות ר"ט כסף לנדן, ועתה אין לבעל במה להתפרנס ורצונו למכור הכסף אשר היא שם לו לנדן והיא אינה רוצה, במה דינו:

ב׳ונלפע"ד הצעירה שהדין עמה וכמו שאבאר, דהנה בש"ע סי' צ' סעיף י"ד מביא הש"ע אין הבעל רשאי למכור או למשכון מטלטלים של נצ"ב, ואם מכרו מה שעשה עשה. אך הב"ש בס"ק מ"ז מ"ח מביא רוב הפוסקים דהמכר בטל, וגם בס"ק נ"ב דמסיי' הב"ש גם מבואר לרוב הפוסקים נצ"ב אפי' בדיעבד המכר בטל וכו', ויהיה איך שיהיה אף להמחבר מ"מ לכתחילה אינו יכול למכור, ואפי' אין לו במה להתפרנס, וכמ"ש הב"ש ס"ק מ"ח ואפי' מכר לפרנסה והיא ג"כ נהנה מהם, מ"מ היא יכולה לערער ועיין ב"ש ס"ק נ"ג, א"כ לפ"ז הדין עמה שאין רשאי למכור כל הכסף וזהב מה שהכניסה לה. והנה הב"ש ס"ק מ"ז כתב וז"ל, ולדידן דאין פורטין שום דבר, רק מקבל עליו לשלם כך וכך, עיין סי' פ"ח אם שייך שב"א אבל מ"מ יכול למכור ולד שפחות ובהמות מלוג, והנה מדברי הב"ש הללו אין כאן הכרע דלדידן דאין פורטין דיכול למכור דאדרבה משמע מדמסיי' אבל מ"מ י"ל וכו' משמע דשם אין בירור דיכול למכור ובסי' פ"ח ס"ק ד' כתב משמע אפילו למנהג שלנו שאין פורטין מ"מ שייך שב"א בכלים שהכניסה לו, ויש לדמות לולד שפחה שאין פורטין בכתובה מ"מ שייך שב"א. גם משמע כו' מזה משמע דלדידן שוה בכל דבר לולד בהמה דשייך ביה שב"א, ואעפ"כ רשאי למכור:

ג׳והנה מדברי הב"י על הטור שכ' וז"ל ונ"ל שאותו המנהג שכ' הרי"ף והר"מ לא נאמר אלא כו' אבל אנן שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללם הכל ביחד אין מקום לאותו מנהג כלל, משמע אבל מ"מ הדין דנצ"ב יש לו דשייך ביה שב"א ואין רשאי למכור, כאשר באמת נ"ל דאינו דומה לולד בהמה דזה לא הכניסה לו רק נולד ברשות הבעל והוי פירא דלבעל הוא ושפיר יכול למכור, אבל במה שהכניסה לו היא בכתובתה, דאף דאין פרוט בכתובה מ"מ דין נכסי צאן ברזל יש לו:

ד׳והראי' לזה דהרי הרא"ש פרק אלמנה לכה"ג דף קל"ב ע"ב כתב בסופו על פלוגתא דהרי"ף ושאר גאונים וז"ל ויראה דדוקא בקרקע הוא דאמר דמכר הבעל קיים, עד שעת טריפה, שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזור אחר בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדונייתה במטלטלים של כסף וזהב ובגדים, אין הבעל יכול למוכרן אעפ"י שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתה דהיא חפיצה יותר בשב"א דקיי"ל כר"י ור"ש שאין ב"ח נוטלו עכ"ל, א"כ נקט הרא"ש הטעם אף להרי"ף דהמכר בקרקע אינו בטל במטלטלים בטל, דבקרקע הארץ לעולם עומדת משא"כ מטלטלי' דאשה חפיצה יותר בשב"א ע"כ לא יכול למכור, א"כ לפ"ז גם לפי המנהג שלנו דאין פורטין כיון דמ"מ שייך שב"א מטעם הנ"ל המכר בטל דהיא חפיצה בשב"א, ואף דלהרא"ש בולד בהמה דשייך ג"כ שב"א ואפ"ה סבר דהמכירה אינה בטל היינו בולד בהמה דלא שייך שב"א לגמרי כיון דלא הכניסה לה רק שנולד אח"כ אבל היכי דשייך שב"א לגמרי דהיינו מה שהכניסה לו שפיר אין יכול למכור כטעם הרא"ש הנ"ל כיון דרצונה בשב"א ובזה אין חילוק אם פורט או לא:

ה׳ובאמת עיין בטור שכ' בשם הרמ"ה דאף בולד בהמה דמכירה בטילה מטעם זה כיון דשייך שב"א אין רשאי למכור ובאמת נ"ל לפענ"ד בל"ז כיון דהרמ"ה והרא"ש מחולקים המוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"ה, ובנ"ד האשה היא המוחזק שיש הכסף ת"י ומסרה לאחר א"כ היא יכולה למימר קים לי כהרמ"ה דסבר אם בולד בהמה דכיון דשייך ביה שב"א אין רשאי למכור ומכ"ש בנ"ד:

ו׳גם נלפענ"ד להוכיח כדברי הרמ"ה דלהרמ"ה יש לתרץ קושי' תוס' כתובות דף ע"ט ע"ב דמקשה שם הגמ' כמאן דלא כרבנן ולא כחנני', ומתרץ אפ"ת דברי הכל פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומקשה התוס' ד"ה פירא מהא דהכותב לעולם אוכל פירא פירות והתוס' וכל הפוסקים דוחקים עצמם, דהיינו פירא דאתי מעלמא ולדברי הרמ"ה יש לפרש כך פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן דהיינו בענין זה בולד בהמה דיש לאשה גם זכות שהוא אין רשאי למכור ואם היה ייאוש כדי קונה, לא היה מהני יאוש דבעל דזה פשוט דכמו דאין רשאי למכור ה"ה דאין יכול לייאש, דיקנה בזה הגנב, א"כ יש להאשה גם זכות בזה הולד לא תקינו ליה רבנן פירא דפירא ולא לו רק לה כיון דגם לה זכות:

ז׳גם נ"ל דהרי"ף סובר גם כן כהרמ"ה ומתורץ בזה קושי' הרא"ש על הרי"ף דמתרץ על קושי' התוס' דהא דלקמן דאוכל פירא פירות היינו שמכר הפירות ולקח בהן קרקע דכיון דלא אכיל פירא דין הוא דלאכול פירא דפירא דבמקום פירא קיימא אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל כפל דהוא פירא דפירא ומקשה הרא"ש ולדידי' נמי הוי ולד לאשה ולא מסתבר כלל כיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל דנהוי הולד דידיה כו' ופי' לפירושו דלדברי הרי"ף היכא דשקיל הפירא אז פירא דפירא לאשה א"כ גם הולד דולד להאשה, ומקשה דלא מסתבר כלל כיון דאי בעי כו' ואם הרי"ף סבר כהרמ"ה דאין רשאי למכור א"כ ה"ה דאין רשאי לשחוט, דברור דכמו שאין רשאי למכור ה"ה דאין רשאי לשחוט א"כ לק"מ עליו ומוכח לראי' מזה דהרי"ף סבר כהרמ"ה, א"כ בודאי יש לומר האשה קים לי כהרמ"ה והרי"ף:

ח׳ובאמת צעיר אנכי איש בער לא בינת אדם לי וידעתי כי מסתמא הוכחתי אינה הוכחה, אך בל"ז לקושטא דמלתא כיון דלא מצינו בשום פוסק דרשאי למכור רק הרא"ש לבד סבר כן ובאמת לא מצאתי כלל זה בהרא"ש, ואולי הטור שמביא כן בשם הרא"ש הוא, ומשו"ת הרא"ש הוכיח הטור זה, מדברי הרא"ש הנ"ל מדכתב ולא מסתבר ואי בעי שחיט כו' וסבר הטור דה"ה דיכול למכור כו' יהיה איך שיהי' לא מצינו זה רק ברא"ש לבדו, ומדברי המחבר אין תכרע כלל, אפשר יכולה האשה לומר קים לי כהרמ"ה כיון דהיא מוחזקת וכנ"ל:

ט׳והנה עוד טען הבעל שרצונו ליסע מפה ולדור בעיר קראנקי עם אשתו והאשה אינה רוצה ליסע מפה, ופה הוא מקום נשואין שלה ומקום מולדתה, ועתה רוצה הבעל שיהיה לה דין מורדת כיון דאין רצונה ליסע עמו:

י׳ונלפע"ד דגם בזה הדין עם האשה דאין יכול לכוף אותה דודאי יכולה למימר ק"ל כר"ת כמ"ש הב"ש סי' ע"ה ס"ק ז' דכיון דאיכא פלוגתא לא כייפינן לחוש לר"ת ולר"ת בנ"ד כיון דפה הוא פולאניא, והעיר קראנקי הוא פרייסן אין יכול לכוף אותה דהוה ממדינה למדינה דאין כופין אותה לר"ת, ועיין ב"ש ס"ק א' דאפילו אין חלוקים בלשונם, כיון דחלוקים הם במלכות אין כופין, גם לפי דעת הר"מ אין יכול לכופה כיון דפה הי' מקום נישואין שלה ומקום מולדתה עיין ב"ש ס"ק ב' א"כ הדבר פשוט שאין יכול לכופה:

י״אגם נלפענ"ד דבענין זה גם המחבר מודה דאין יכול לכופה דהנה הנשואין היה זה שנה ורביע בערך, בענין שבעת הזאת היה נראה לכל בני המדינה שכל הארץ יהי' או פלניא או צרפת, אכן עתה נתחדש שקראנקי יהיה פרייסן, והנה הטעם שיכול הוא לכופה היינו שע"מ כן נשאה שהיא תלך למדינתו, והיינו דוקא היכא שהי' בעת הנשואין מדינה אחרת, אבל בנ"ד דבעת נשואין היה בעיני כולם שיהיה מדינה אחת או פלניא או צרפת, וא"כ יכולה לומר היא ע"מ כן נשאתיך היינו ליסע למדינתך במלכות פולין או במלכות צרפת, ויהיה הכל מדינה אחת אבל ליסע לפרייסן ע"מ כן לא נשאתיך כאשר אנו רואים יש קפידא בזה דהרי באותה מדינה ומלכות אחת יכול לכופה מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל למלכות אחרת אינו יכול לכופה אף מעיר לעיר דהיא תאמר לא ע"מ כן נשאתיך לדור במלכות אחרת וה"נ אף להמחבר תאמר היא בעת הנשואין שהי' הכל מדינה ומלכות אחת נשאתיך ע"מ לדור במקומך, אבל אח"כ שנעשה פירד ונעשה מלכות אחר אין רצוני לדור שם כנלפענ"ד:

י״בתשובה

י״גשלום וברכה לכבוד אהובי ידידי חתני חביבי כנפשי הרב המאה"ג חריף ובקי זית רענן מו"ה אברהם משה נ"י אבדק"ק פילא:

י״דמכתבך על הדואר הגיעני ע"כ יום א' העבר, ועל מבוקשך להשיב לך אותו יום על הדואר לא היה באפשרי כי כמעט שהובא לידי מכתבך ע"י ציר הדואר כבר הלך הדואר מפה:

ט״ווע"ד מטלטלים צ"ב שרצון הבעל למכור בודאי הדין פשוט ומבואר בראשונים ובאחרונים דעכ"פ לכתחילה א"י למכור, ואולם הב"ש ונ"ל לדון בדבר חדש דלדידן דאין פורטין שום דבר רק מקבל עליו לשלם כך וכך יכול למכור ודמי לולד בהמת ושפחת מלוג והנה בודאי אם נפרש כפשוטא לדמות דבולד מלוג הטעם כיון דלא פרטה אותה וה"נ בשארי נ"מ בלא פרטה בודאי לא דמי זה לזה כפשטא דמלתא הטעם בולד מלוג כיון דהוא שלו לגמרי רק שבאת לקנות בדמים יכול למכור וכמ"ש גם מעכ"ת חתני נ"י. ואולם לענ"ד כוונת הב"ש כיון דקיבל עליו לשלם כך וכך הוי כלוקח גמור על הנכסים שהכניסה לו כיון דלא פרטתם והוא קיבל בכולל דמי תשלומים סך קצוב הוי קנין גמור וזקפתם דמיהם עליו במלוה לשלם לה לכשתתגרש, וא"כ במה שנוטלת אותם בעין בשעת גירושין הוי כחוזרת וקונאת אותם ממנו בדמים, מש"ה דמי לולד מלוג ואפשר באמת גם ברייתא דיבמות דף ס"ז ע"א בהכניסה לו ב' כלים באלף ועמדו על אלפיים דבזה יכול למכור כלי א' כיון דהיא בעית ליתן דמים ולמשקל בזה א"י למחות לו למכרם והוי כולד מלוג, והיינו הכל כשפורטים ומכנסה לו כלים אלו בשומת קצוב דאף מדינא דגמ' פחתו והותירו הכל לו מ"מ הוי רק שחוזרת ונוטלת את שלה והוא מחוייב באחריות הפחת להשלים הפחת וזוכה בשבח שלהם שצריכה ליתן לו המותר אבל כל שלא פרטתם והוא התחייב סך קצוב יצאו הכלים מרשותה לגמרי, וכשמכרתם לו דמי, ולא מקרי אח"כ בכלל משקל כתובתה רק בכלל נותנת דמיהם דהיינו החוב שלה מהבעל, ומשקל ממנו הנכסים ודמי יותר לולד מלוג, כך היה נ"ל להמתיק סברת הב"ש, ואולם אעפ"כ לעיקר הדין לקוצר וחלישת וגרעון שכלי הדל לא נראה כן מסתימות הראשונים והאחרונים דפשיטא ופשיטא דעדיין הפרש וחילוק רב בין זה לזה וכיון דהרמ"ה ס"ל דאפילו בולד מלוג לא תמכור א"כ נ"ל דעד כאן לא פליג הרא"ש רק בולד מלוג דזוכה מדין פירות והוי שלו לגמרי והיא רק חוזרת וקונאת ממנו בדמים אבל במה שהכניסה לו משלה, י"ל דאף דשם אותן בכלל והתחייב עצמו בסך קצוב, מ"מ לא מקרי מכרה לו לגמרי וכשחוזרת ונוטלתם אחר גירושין נוטלת אותם בכתובה וא"י למכרם, ועד כאן לא חילק הב"י בסי' פ"ח רק לענין דאחריות הפחת עליו דבזה ליכא מנהגא, ובמקור הדין בב"י בתשובה בהל' כתובות סי' ג' הסביר דהענין דתושבי ארץ ידוע דנהגו דבעוד שראוין לעשות מלאכתן נוטלתן אותם בשומא הראשון והפחת והשבח לדידה והם נהגו לפרוט כל חפץ וחפץ והבעל מקבלם בשומת, ונתיישבו שם הרבה ספרדיים שבאו מח"ל והחזיקו במנהג הנ"ל שאינם פורטין החפיצים רק כוללים בכולל שהכניסה לו בגדים ותכשיטים בסך כך וכך מעות, דבזה אנו דנין כיון דלא שינו ממנהגם הראשון לעשות כמנהג תושבי הארץ, לפרוט החפיצים בכדי לידע לעת מצוא בכמה וכמה שמו החפיצים ניכר שאינם רוצים במנהגם ורוצים לעמוד בדין תורה דאינם תלוי כלל בשומא הראשונה והיא נוטלת בשווין בשעת הגיבוי עיי"ש בארוכה. וא"כ זהו הנ"ל לענין המנהג דבודאי גילו דעתם שתטול בשומא הראשונה דהיה צריך לברר שומת כל חפץ וחפץ בפרט שלא ירבו הקטטים ודברי ריבות והכחשות, אבל לומר דנשתנה הדין דבכה"ג יכול למכרם, מנין לנו, דאם נידון דה"ל לפרוט החפיצים כדי שלא יהיה הכחשה אם משלה הם או משלו, הא עדיין הי"ל לחוש שיהיה הכחשה כשתתגרש ויהיה החפיצים עדיין בעין, א"ו דלא חשש לזה בקל יוכל להתברר איזה חפיצים הכניסה אבל השומא הראשונה אינו עומד להתברר בקל, ובלא"ה פשיטא דיש חילוק דלענין המנהג בקל מחלקים כדי להעמיד על הדין ובפרט כיון דבלא"ה במקום דליכא מנהג אוקמי אד"ת וגבי הספרדים שבאו לשם לא היה ידוע מנהג כמבואר בב"י שם, ואנו באנו לדון דמסתמא רוצים במנהג תושבי הארץ בזה אנו אומרים כיון דחלוקים במנהגם לענין פירוט הנכסים מסתייע וניכר דאין רוצה במנהג שלהם ורוצים להעמיד אד"ת, אבל לחלק בגוף הדין במכירת הבעל מנין לנו וביותר דהא ודאי אם באנו לדון כך מסברא פשוטה והחלטית דכיון דקיבל על עצמו סך מסויים הוי כקנה אותם ודמי לולד מלוג, א"כ בפשיטות הו"ל להב"י בתשובה לחלק בענין המנהג ולומר דדוקא היכי דנהגו לפרוט החפיצים דעומדים ברשותה וא"י הבעל למכרם, מש"ה נהגו דהפחת והשבח לדידה כיון דנוטלת רק שלה בכתובתה אבל בקיבל סך קצוב כיון דהם שלו לגמרי רק שקונאת אותם בדמים והבעל יכול למכרם הפחת והשבח שלה כמו בולד מלוג דפשיטא שנוטלת אותם בשוויי' של שעת גיבוי ולא כשעת שנולד הולד, ולא הו"ל להב"י ההכרח לחלק בסברא א"ו דאין סברא פשיטא וא"כ אם אנו באנו לדון כן צ"ל דתלי זה בזה דכיון דדנין מדלא פירשו דהפחת והשבח שלו ה"נ לענין מכירה, וזהו ודאי פשיטא דאין למידין זו מזו וכנ"ל, ולזה לענ"ד אין מקום לדברי הב"ש בזה:

ט״זומ"ש ידידי חתני הרב נ"י להוכיח כהרמ"ה דלפי דבריו מיושב קושי' תוס' דבגונב ולד הטעם כיון דאינו יכול למכור ולא מהני יאוש דידי', ידידי חתני בודאי בפשטא דלהרמ"ה ל"ק קושי' תוס' דהרי הרא"ש משיג על הרי"ף בסברא דאיך אפשר לומר דהולד ולד לאשה כיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל, ולשיטתי צ"ל דמ"מ בכפל שאני כיון דאתי מעלמא, עכ"פ פשיטא דלשיטת הרמ"ה החילוק מבואר דבפירי פירי כיון דפירי דידי' הוא ואי בעי שחיט ואכיל פשיטא דכל הזכיות של הולד שלו כקושי' הרא"ש משא"כ בולד דא"י לשחוט ולמכור עדיין זכותה קיימת לזכות בפירי פירי:

י״זומ"ש חתני הרב נ"י להוכיח דהרי"ף ס"ל כהרמ"ה דמיושב בזה קושי' הרא"ש הנ"ל, לענ"ד אינו דאם זהו סברת הרי"ף לא הוצרך להסביר דבפירי פירות כיון דלא אכיל פירי, הא בלא"ה בפירי כיון דאי בעי אכיל להפירי ממילא כל היוצא ממנו שלו משא"כ בולד מלוג והיינו כנ"ל דלהך סברא ממילא ליתא לקושי' תוס', ואדרבא מוכח בפשיטא דהרי"ף לא ס"ל כהרמ"ה דבשלמא אי לא ס"ל כהרמ"ה וס"ל דאף דולד דלי' הוא לגמרי מ"מ ולד דולד דידה, ואינו חושש לקושי' הרא"ש היינו מ' הכרח דמשום דלא ס"ל לחלק בין פירי דמעלמא לפירי דמגופה, וכי היכא דהכפל שלה אף דהולד שלו לגמרי לשחוט ולמכור ה"נ ולד דולד והוצרך הרי"ף לתי' שלו לחלק בין ההיא דהכא לההיא דפרק הכותב, אבל אלו ס"ל כהרמ"ה הי' החילוק מרווח דבפירי דעלמא כקושי' הרא"ש הנ"ל:

י״חאמנם מ"מ אין לזה הכרח די"ל דהרי"ף ס"ל דבולד בהמה ליכא שב"א רק בולד שפחה כדמשמע בלשון הרמב"ם כמ"ש הח"מ:

י״טומהיום נלפענ"ד דמ"ש חתני הרב נ"י במ"ש הטור דהרא"ש לא ס"ל כהרמ"ה דיצא לו כן מקושי' הרא"ש על הרי"ף הנ"ל שכ' דאי בעי שחיט לה, דאין מזה ראי' דדלמא ס"ל כהרמב"ם בזה דבולד מלוג ליכא שב"א ואף דהטור לעצמו ס"ל דגם בולד בהמה איכא שב"א מ"מ כיון דכמעט ברמב"ם מפורש בהיפוך דלמא הרא"ש ס"ל בזה כהרמב"ם אבל נ"ל דיצא להטור ממ"ש הרא"ש כ' בה"ג והיכא דמתו אימהון והא דקי"ל כחנני' היינו דמשום חשש מיתה לא יניח מלשחוט והיינו דמחלק דאף דקי"ל כחנני' וא"כ אם איתא דבמתו במקום אומהון קיימא יהיה הדין דא"י למכור מחשש שתמות האם, ע"ז כתב דמ"מ משום חשש מיתה אין מוכריחין אותה להניח מלמכור (ותיבת מלשחוט ע"כ ט"ס וצ"ל מלמכור) והיינו להדיא דלא כהרמ"ה. והנה בפשטא דסוגיא הי' נלפענ"ד דמסתבר דלא כהרמ"ה דלכאורה יל"ד בלישנא דרבא אע"ג דא"ש הלכה כחנני' מודה חנני', דהו"ל לומר בפשיטות מודה חנני' ומה תולה בזה בההלכה להרבות בחידוש אע"ג כו' ובפרט להסוברים דגם בולד בהמה איכא שב"א מהו החידוש ג"כ לרבנן ולזה נראה למה שהקשה הב"ח על הרמ"ה דלענין מאי אי כחנני' דהולד להבעל הא מ"מ א"י למכור דודאי דוחק לומר דהוי שלו לענין כשתתגרש תתן לו דמיו דבפשטא מלתא דתיכף הוי להבעל ע"ש. ובזה ניחא דודאי ביסוד פלוגתת חנני' ורבנן הי' אפשר לומר דשייך ביה ממש שב"א כמו בנצ"ב דא"י למכור ופלוגתייהו אי לבעל או לאשה היינו דס"ל להך ברייתא כברייתא דיבמות דתניא כוותיה דר"א דלא ס"ל כלל לדין שב"א גם בנצ"ב ולזה קאמר אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנני' אף דלפי הלכה קיי"ל ביבמות דהדין עמה וא"כ למאי הלכתא הוי להבעל ומוכח ע"כ דיכול למכור דאינו דומה לנצ"ב מ"מ לענין זה דמי דבנתגרשה נוטלתם:

כ׳עי"כ ביסוד הדין אין הכרעה בין הרמ"ה להרא"ש וליכא סייעתא ולא תיובתא מדעת הרי"ף וכנ"ל:

כ״אואשר דעת חתני הרב נ"י דבמוחזקת יכול לומר ק"ל כהרמ"ה אין זה מוחלט אצלי כיון דגוף החפץ שלו ויכול להכריחה למסרם בידו להשתמש בהם ולבלות אותם, ושוב הוי הבעל מוחזק דבודאי א"י לטעון שאינה רוצה למסרם בידו עד שיתן לה משכון שלא ימכרם או שישבע, דלא מצינו חידוש זה בנצ"ב שתוכל לטעון כן אף לדינא דגמ' בפורטם דבודאי א"י למכור ואי כיון דלפי המנהג עתה דאינה פורטם ותלי במחלוקת הרמ"ה והרא"ש מגרע גרע דתטעון אולי ימכרם כיון דיהיה מוחזק ויהיה רשאי עפ"י הדין למכור ולא מצינו דלפי המנהג שלנו שכל אשה תוכל לתבוע מבעלה משכון או שבועה שלא ימכור וא"כ אף בנ"ד גילה דעת שרוצה למכור מ"מ א"י ליטען כן וא"א לה למנוע חזקתו בנכסי' ליקחם תחי' לבלות אותם, ואולם מ"מ לעיקר הדין כיון דבולד מלוג בעצמו יש מחלוקת הרמ"ה והרא"ש, ובנצ"ב לפי המנהג יוכל להיות דהרא"ש מודה ואין לנו שום סמך וראיה לסברת הב"ש, לענ"ד היה נראה לעיקר דא"י למכור:

כ״בוע"ד טענת הבעל לעקור למקום מולדתם, בודאי הדבר פשוט שכבר כתבו האחרונים דאין עושים מעשה נגד דעת ר"ת, וביותר דנראה דדעת הרמב"ם וסעייתו רק בנשא סתם ואף אם נתעכב אח"כ במקומה מ"מ בשעת נשואין הוי כנתרצתה כיון דיודעת שאין זה ארץ מולדתה, אבל כדרך שנוהגים עתה ומסתמא אחר הבירור גם בנ"ד הי"ז כן דבשעת שידוכין וכתיבת התנאים נושאים ונותנים מקום דירתם, ומחזיקים לדור פה וא"כ ידעה שיקבע דירתו בעירה י"ל דלא אסקא אדעתי' לחוש ולהתנות שישוב מדעתו אח"כ:

כ״גבזו רגע בא עסק משפט ומוכרחני לחתום ידידך חותנך הדש"ת.

כ״דהק' עקיבא גינז מא"ש.