תשובות רש"י קפ״חTeshuvot Rashi 188
א׳בן [אחד] נפטר ד' ימים אחר מילתו. והיתה אמו מונה עליו תשעה חדשים מליאים מטבילתה. ופטר ר' את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומים ומלומר עליו קדיש. וסמך ר' אדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם אינו נפל. והוינן התם במסכת נדה הא ספיקא הוא. ומשנינן התם דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ומהתם איכא למישמע דכל היכא [דאיכא] למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל. והיינו דמשני ליה למילתא בדלית ביה ספק כלל דקים ליה, כלומר דפשיט ליה שכלו לו חדשיו. וזו שמניין טבילתה בידה, אין זה בירור, שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה אלא סמוך לווסתה. דמחלוקת היא במסכת נדה ואימר הרחיקה ווסתה ונמצא שלא כלו לו חדשיו, דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות ווסתן, פעם קרוב פעם רחוק, וכל שכן זו שהיתה מיניקת ומסולקת מדמים ואין לה ווסת כל עיקר. והיכי דמי קים ליה בגויה, כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ממנה ולא ידעה עד חדש ימים, ולסוף שני חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה, הרי הוא ידוע הדבר שנתעברה מביאה ראשונה והוכר עוברה לשלשה חדשים כמשפטה. [דאי מביאה שנייה, אי אפשר שיהא ניכר בשני חדשים, וכי ילדה זו לסוף תשעה חדשים לטבילתה לזה וודאי כלו לו חדשיו, ואין לתלותו כלל בבן שמונה חדשים מביאה שנייה שהרי הכרתו ענתה בו. ואם כיון זמן הכרתו מתוך שהעוברים הללו חלשים וחסירי כח שאעפ"י שהחיות נכנסת בו לסוף תשעים, כדאמרינן בנדה המשמש מטתו לסוף תשעים כאילו שופך דם אעפ"י כן אין האם מרגשת בפרכוסו ובנדנודו עד ד' חדשים, או עד ד' ומחצה, ומתוך כך לא נתן עין בהכרתו. בזה אין לעמוד בכליון חדשיו אלא א"כ פירש הימינה ששה חדשים מביאה ראשונה. דבששה חדשים הנותרים ודאי לה הוה חיי כלל וכלל, לא לרוח ולא לפירכוס. ומידחיא יום או יומיים, ודאי מטבילתה נעבר. ומי שלא נודע לו בכל אלה, אינו יוצא מכלל נפל כל שלשים, עבר שלשים, הוכיח על חדשיו שנתמלאו, או שבעה או תשעה, דמחוסר זמן לא מטי עד שלשים לעולם, והרי הוא כבן עשרים לאבילות].
1