תשובות רש"י רל״בTeshuvot Rashi 232
א׳נחנו בית דין חתומי מטה עייננו וחקרנו בדברי ראובן ושמעון. ומדבריהם נזדכה ראובן, אחרי אשר הודה שמעון, שהיה ראובן בשעת מסירת החפץ שקבל מיד האשה, ובמעמד שלשתן קנה ראובן, וזכה ע"י שמעון השליש. או יצא שמעון מתורת שליח האשה, ונכנס דרך השליש. ומאחר ששמעון השליש מודה, שבעת שומת החפץ לא בררה האשה ולא התנת האשה שום סימן, לבד הבאת ההרשאה לידו. מיד נתחייב לפרוע החפץ לראובן כשהובאת ההרשאה, שהתנאי מקודם כאשר התניתה האשה. ומעתה יעוות השליש, אם יעכב החפץ, כי מחאת האשה והתראותיה איננה מעלה, אך יעשה השליש מה שהושלש בידו. כההוא עובדא בסנהדרין: ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותיה ידה ואמרה שטרא פריעה, והימנוה רבנן כדמסיק שמעתא: וגם מה שהאשה טוענת שטר אמנה היו דבריה, אינה נאמנת. לפי, שאפילו כשעדי ההרשאה אומרים שטר אמנה היו דברינו, דברי פיוסים היו דברינו, אינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אחרי שחתימת העדים יוצאים במקום אחר,, כל שכן שהבעל דין טוען שטר אמנה היה, אינו נאמן. דא"כ לכל השטרות חספא בעלמא, שיכולין לטעון שטר אמנה היה. ואף לכשתמצא לומר שהיה שמעון שליח האשה ונפקא מתורת שליש; נתחייב לפרוע החפץ לאשר אשם לו מדר' נתן, מאחר שפרע חובו שהיה על החפץ כפי ההרשאה המעידה שנפרע החוב, ומוציאין משמעון ונותנין לראובן: לכך חייבנו לשמעון השליש בלא דין ובלא דברים לפרוע החפץ לראובן, ומה שחייבנו וזיכינו כתבנו וחתמנו.
1