תשובות רש"י רל״גTeshuvot Rashi 233
א׳תשובת המאור הגדול רבינו שלמה.
1
ב׳וששאלתם ראובן ושמעון שהלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה [שכר לאחד] (אחד) אחד מהן, בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה. ובחזרה הלך האחד לבדו עם פרקמטיא שקנו [בשותפות] ונתפס בידי גוים ונתן ממון בפדיון. ותובע מחברו ליתן חלקו בפדיון, שהרי שותפים הם והיה ביניהן הסחורה שהיתה של שניהם לשומרה כדרך [השותפים] (שותפים). ועוד שהותנו להיות שותפים בשכר, ועכשיו שיש הפסד שוה בהפסד. והלה משיבו: לא היינו שותפים אלא בשוק, אבל משעת צאתינו מן העיר נפרדה חבילתינו. ואילו היית משתכר ממון רב הרבה לא היית חולק לי וזה מודה בכך. ובאו לפניך לדין ופטרוהו. ויש חולקין בדבר לחייבו.
2
ג׳טעם החולקין לא פירש [לי]. ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו. ואע"פ שעדיין כל זמן שלא חלקו פרקמטיא [שלהן] שותפים הם. ואילו לא התנו, כל מה שיפסיד האחד ישלם לו חברו חלקו. ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע, לא נאמר דבר זה אלא בנותן פרקמטיא לחברו על מנת שאם ישתכר יחלוק עמו, ואם יהיה הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים, שכל האחריות על המקבל. נמצאת פרקמטיא עליו מלוה, ומה שהנותן נוטל חלק אינו אלא רבית ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל. אבל בדבר זה אין לך עליו אלא תרעומת, שהרי קבל עליו אחריות חלקו ומפסיד חצי הפרקמטיא, אבל אחריות גופו של שותף זה לא קבל עליו. ואע"פ שהיה [טורח] על חלק חבירו עם חלקו, אין זו טעם לחייבו לזה. שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חברו וכו' וכ"ש שהיה טורח זה בכולו וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי [חיות] וליסטים ועלי פדיונך. וכי יבא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה מה טוב. שלמה בר יצחק.
3