תשובות רש"י ס״אTeshuvot Rashi 61
א׳וזה אשר השיבו ר"י סגן לויה. בכל ראיותיך תשובתך בצדם דקאמרת דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן. הכא הואיל ויכול לעשות כתקון חכמים, לא אזלינן בתר רובא, ורב הונא לא אמר אלא בשאר טרפות, שאין צריך לחזר אחריה, אבל הריאה שעלולה היא ויש בה כמה טרפיות, לא עלתה על לבו מעולם. וכן מצאנו בה"ג האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ולמה אמרת שרבותינו לא חלקו בין סרכי ריאה לשאר ספיקות. לא ראית כתוב בה"ג: האי בר ישראל דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא, כד בדקה טבח מגואי ולא אשכח בה מדעם דמטריף, צריך (לאנפוק) [לאנפוקי] לריאה לאבראי ולאנפוחה טובא, ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא ואסור למיכל מההיא בשרא, ואע"ג דלא איתיליד בה רעותא. ואלו במיני טרפות אחריני, מי עבידנא כל הני בדיקותא, אלא היכא דאתרמי דחזינא טרפינא, אבל לכתחילה לא מהדרינ' בתריהו, רק בריאה דעלולה היא: ודקא אמרת [מחלב] (חלב) בהדי [בהמה] טרפה כו', לאו ראיה היא. חדא, דחלב חדוש הוא, דאתי מן החי ושרי, כדכתיב זבת חלב ודבש, ואומר לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דאפילו סמוך לשחיטה שרייה רחמנא, ולאו באי אפשר לבדוק תליא מילתא. אבל אבר, בהדי דבחייה בחזקת איסור עומדת, כי נשחטה, אברים ובני מעיים דלא בעין בדיקה, הויין בחזקת היתר. אבל ריאה דלא בדקה, כיון דבעיא בדיקה, מודה רב הונא שהיא בחזקת איסור ואסורה מספק. ואלו היה כדבריך, שאף בריאה דבר רב הונא, לא היתה הבהמה צריכה בדיקה. כי ר' עקיבא ור' חייא בפרק אין צדין, ורב הונא אפילו לכתחילה קא אמרי. ומטעות זה בעונות הרבים פשוט אסור בכל ארץ יון.
1
ב׳ודקא אמרת מדקא מותיב רב עמרם בס"פ כל הבשר אדרב הונא, דאמר בלוקח גדי מן הגוים חיישינן שמא ינק מן הטרפה, מהא דתניא לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות ומתרץ לא תימא שמא ינקה מן הטריפה, אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה, מ"ט טמאה שכיח, טרפה לא שכיח. לגמרי' לאו ראיה היא כלל.
2
ג׳ודקא אמרת דפסקינא הלכתא, דכי אנקיבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן [ביה לקולא, כ"ש היכא דלא אישתכח ביה ריעותא]. לאו ראיה היא, דאדרבא מדקאמר היכא דממשמשא ידא דטבחא, משמע, התם הוא דתלינן, משום דמעשים בכל יום שריאה מדולדלת מן הקנה, מקום משמוש הטבח, אבל במקום אחר לא תלינן. שאם כדבריך לבעו נמצאו נקבים בכל הריאה ודרמי בר חמא עליה אני עומד, ובמקומה עומדת ומקוימת. לפי שהלכה רווחת היא בישראל אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר
3
ד׳ומה שכתבת שבמקומכם מושיטין טבחי גוים סכין להוציא דם הלב בעוד הבהמה מפרכסת, [ויש] (יש) בה חיות עדיין. דבר זה איסור גדול הוא ואסור לאכול ממנה מב' טעמים: אחד, דאמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באברים. ואבעיא להו, הרי זה גוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי. או דלמא לדידיה נמי אסור. וסלקא בתיקו, וכל תיקו דאסורא לחומרא ודממונא חולקין. וכן היו נוהגים שלא לשבור את המפרקת קודם שתצא הנפש. וטעם שני שמא יפרק את הסרכות בחדוד המאכלת ויבא הדבר לידי אסור חמור.
4
ה׳ושכתבת אם להחמיר באתי לחשוב בני מקומינו בני מדינה ועמי הארץ. וחס ושלום לעלות כן לרוחי, כי שבח לצורנו, במקומנו יש תלמידי חכמים מחזיקים בתורה ובאסור והיתר ויודעים להבין בין טוב וחלופו, כמו שכתוב מקום שיפול העץ שם יהו אלא מהלכות וטעמים אסרנוהו, ואין לאדם לערער בדבר כלום
5
ו׳ושכתבת דבא זאב ונטל בני מעים אתמר, וריאה בכלל בני מעים אתמר. אדם כמותך יאמר זה, מחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה. והלא שנינו מכר את הקנה לא מכר את הכבד. ולא קתני ולא מכר את בני מעים. ואי ריאה בכלל בני מעים, לא היה נותן חלוק נמי לגבי בני מעים. ועוד הרי כתבנו למעלה בשם ה"ג הקבועות שמורים הוראה בכל ישראל, האי ריאה בריה בפני עצמה היא. ועוד דאמר שמואל אין מחזיקים את הדם בבני מעים, ותרגמה בהדורא דכנתא, מעיא וכרכשא. ואי ריאה בכלל בני מעים, הרי היא מחזקת היא בדם כמו לב וכבד. ועוד שיותרת הכבד מפסקת בינה למעים במחיצה המפסקת בין שני בתים.
6
ז׳ואם ישים ידידי אל לבו, אם הורה ולא כיון, לא ירע לו. כי מצאנו בגדולים הקדמונים שטעו אפילו באשת איש, במסכת יבמות בפרק האשה שלום [האשה בתרא] אמרינן דרב שילא אנסבא לאתתא דטבע גברא באגמא, ומסקנא ותשועה ברוב יועץ וכו' ובכמה מקומות הורו ב"ד וטעו, ואין עון בדבר, כמו שאמרו בפ"ק דסנהדרין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שיתכוין לבו לשמים. וידוע לי שיראתו טהורה, וחכמתו ודאה, וכונתו טובה וכשרה בלי שום דופי, ולכן אין עון ואשמה בדבר. ובכל עת שאלתי ובקשתי לגודל שלותו ורבוי שלומו שירבה עליו. נאם יצחק ב"ר אליעזר הלוי ז"ל
7