מדרשי פילון ט״ו:ט׳The Midrash of Philo 15:9

א׳מדוע הוא אומר: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור ויונה⁹ כך בשבעים περιστεράν - יונה, ובמסורה: "גוזל". בפרקי דרבי אליעזר, כח: "וגוזל בן יונה הניח חיים". ובספר השרשים לאבן ג'נאח, שרש גזל: "ותור וגוזל, הוא בן יונה"."? הוא מזכיר חמשח בעלי חיים הקרבים על מזבח ה'. והם נחלקים לקרבנות אלה: שלושה מן היבשה: פר (=עגלה) ועז ובקר (=איל)¹⁰ פילון משתמש כאן לפעמים בלשון הכתוב: "עגלה, עז, איל", ולפעמים בסוג החי הכללי: "פר, בקר", או "כבש". ובקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא: "פר אחד בן בקר, איל אחד כבש אחד". ובבמדבר רבה יד, יא ההשוואה בין קרבנות הנשיאים לקרבנותיו של אברהם: "פר כנגד עגלה, איל כנגד איל משולש, כבש אחד כנגד תור וגוזל".; ושנים מן העופות: תור ויונה. אמנם (הכתוב) משבֵּחַ¹¹ או: שָׁר. מ., שהקרבנות הקבועים החלו באב הקדמון (אברהם), שהוא גם ראשית האומה. אך במקום "הָבֵא אֵלַי", יפה נאמר "קה לי", כי אין דבר השייך באמת לנברא עצמו, אלא הכל מתת־ אלהים הוא וחסדיו, וטוֹב¹² אהוב, מוצא חן. מ. הוא לפני (אלקים), שאדם, לאחר שקיבל דבר־מה, ישוב ויודה בכל לבו ונפשו. והוא מצווה לקחת מכל בהמה ובהמה בת שלוש, הואיל והמספר שלוש הוא מָלֵא ושָלֵם, המכיל תחילה אמצע וסוף¹³ פירוש זה מביא פילון גם במקום אחר: "כולם בני שלוש, ונקבעו (כך) בהתאם למספר השלם (שלוש), שיש לו תחילה אמצע וסוף" (מי היורש דברי אלקים, קכו).. אך יש לתהות, מדוע הוא כולל בשלושת הבהמות שתי נקבות: העגלה והעז, וזָכָר אחד: האיל. האין זאת, כי הפר (= העגלה) והעז קרֵבים עבור החטאים, והכבש (=האיל) לא? ולחטוא מקורו בחוּלשה, והנקבה חֲלשה היא¹⁴ ראה להלן שמות יב, ה שו"ת שמות א, ח..

1

ב׳עד כאן נאה ויאה לומר תחילה. אך לא נעלם ממני, שכָּל אלה מהווים לאנשים ריקים ומזידים גורם לשלילת כתבי־הקודש ולפיטפוטי סרק (אודותיהם)¹⁵ ראה גם להלן לפסוק טו, יא שו"ת בראשית ג, ח.. הם טוענים, איפוא, כי סיפור זה איננו תיאור הקרבן¹⁶ כלומר, שאין בו משום סמליות, שעליה דן פילון בפיסקה זו ובשו"ת ג, ה; ג, ו; ג, ח וגם בסעיפים רבים ב"מי היורש דברי אלקים"., הבָּא לידי ביטוי בחלוקת החיות וביתוּרן, וכן בבדיקת הקרביים¹⁷ הראִייה בכבדו של הקרבן היתה ממנהגם של עמים רבים, כגון הבבלים היוונים והרומים. יחזקאל הנביא הזכיר מנהגם זה: "כי עמד מלך בבל וגו' ראה בכבד" (כא, כו). ראה גם להלן בראשית טו, יא שו"ת בראשית ג, ח.. הם אומרים, שהמקרה אשר אירע להם¹⁸ כלומר, שלפיד האש עבר בין הגזרים (בראשית טו, יז). מעיד על מִקריוּת, והופעתה של דמות בזמן המתאים¹⁹ ולא היתה אש מאת ה', כמו במלכים־א יח, לח.. ונראה, שאנשים כגון אלה, הם הדנים ומעריכים את השלם על־פי חֵלק הימנו, ולא להפך, את החֵלק על־פי השלם. כי רק כך טוב שיבחנו כל הדברים, גם שמות וגם עצָמים.

2

ג׳אם כן, התורה היא, במובן־מה, יצירה אחידה שיש להשקיף עליה כל־ כולה בעינים פקוחות, ולהקיף את כוונות הכתוב כולו כאחד, באופן מדוייק ברור ואמיתי, מבלי לנפץ את השלימות²⁰ הרמוניה. מ. ולפרֵק את האחדות. כי ברגע שחסר לַ(פרטים) המַּבָּט בשלימותו, הרי הם נראים כדבר־מה שונֶה בצורתו ובמינו. ובכן, מהי כוונתה הראשונה של התורה? - דעת, וכל אשר מתאר בד־בבד גם תופעות של דעת. מכיוון שהקרבת הקרבנות משמעה השערה ומחשבה בעיתה, הירהורים וכל דעת. ועקבות האמת לא רק מתגלות על ידן, אלא גם נסתרות. כשם שהאהבה חולפת על־ידי חֶלקת־לשון, ותכונות מקוריות ובדוקות (חולפות בגלל) עניינים מוזרים ובלתי־בדוקים.

3

ד׳וטִבעם של חמשת בעלי החיים הנזכרים מתייחס לחלקי העולם כולו. הפר (=העגלה) לארץ, כי בו הורשים ועובדים אדמה. העז למים, וכך נקראת החיה, בשל הריצה והקפיצה שהיא מפזזת²¹ פילון מבסס אטימולוגיה זו על שעשוע מלים יווני, דהיינו, αἴξ = "עז" ו־αἴξω העתיד של ἀίσσω = "לירות" או "לנוע במהירות" (ראה מרקוס, הערה k, עמ' 179)., והמים אף הם פוחזים. והראיה לכך הם זרמי הנהרות, רוחב הים ומרחביו ושטף הים. האיל - לאויר, כי הוא עַז ביותר ומלא חיים, ולכן הוא הנפש המועילה ביותר, ומבל בעלי החיים האיל הוא המסייע ביותר לבני אדם, בזכות הלבוש שהוא מסַפֵּק להם. ונראה, שמטעמים אלה הוא (האלקים) מצַווה אותו לקחת את הנקבות -את העז והעגלה- ראשונות, מפני ששני היסודות, הארץ והמים, הם חמריים וכביכול נקביים, בעוד שהשלישי -האיל- זָכָר הוא. הרי האוויר, או במובן־מה הרוח, נהפך לזָכָר, כי הטבע בכללו נחלק, חלקו לחומר, חלקו לארץ וחלקו למים, ואלה נִקביים מטבעם, בעוד שהאוויר הדומה לרוח גם (מתייחס) לרוח מלא־ החיים, והוא זָכָר, כפי שאמרתי. ולפיכך יש לכַנות כזבר את הסיבה המניעה והפועלת, וכנקבה את המוּנַע (על־ידי אחרים) ומקבל (הפעולה).

4

ה׳כל השמים במלואם ידועים לְצפרים - לתור וליונה, וחם נחלקים ונפרדים לגלגל כוכבי הלֶכת ו(גלגל) כוכבי השֶבת. אם כן, היונה מוקדשת לכוכבי הלֶכת, כי היא יצור מבוּיית²² בן־בית. ומאולף. וכוכבי הלֶכת אף הם מוכָּרים לנו ביותר, כביכול נמצאים במקום מקורב בסמוך לארץ ואוהדים (לנו). ולעומת זאת, התור (מוקדש) לכוכבי השֶבת, כי יצור זה אוהב בדידות, ומשתמט מלהצטרף ומלהתערב בלהָקים. וצבא כוכבי השֶבת רחוק הוא, בסוף העולם, בקצה הטבע. ושני סוגי הצפרים הוּשוו לשני כוחות השמים²³ ראה גם להלן בראשית טו, י שו"ת בראשית ג, ו..^*שו"ת בראשית ג, ג
___________

5

ו׳לפי פילון, היה אברהם הראשון שתיקן את הקרבנות, שנקבעו אחר כך לדורות. גם חז"ל דרשו, שבברית בין הבתרים גילה הקב"ה לאברהם את סדר הקרבנות, ואברהם היה הראשון שהקריב קרבנות כסדר הקרבתם בבית המקדש: "הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו"' (מכילתא יתרו, פ"ט). "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבש"ע, במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם" (מגילה לא, ב; תענית כז, ב). "ארבעה דברים הראה הקב"ה לאברהם אבינו, תורה וקרבנות" וכו' (פס"ר, טו; פסדר"כ, ה (מב, ב); שמו"ר נא, ז; ת"ה פקודי, ה). "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו', הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים ושלשה מיני אילים. ג' מיני פרים, פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצוות ועגלה ערופה; ג' מיני שעירים, שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים ושעירה שליחיד; ג' מיני אילים, אשם וודאי, אשם תלוי וכבשה שליחיד" (ב"ר מד, יד). ההבדל בין פילון ומדרשי חז"ל הוא, שחז"ל מפרשים עגלה משולשת, שלושה עגלים, והם סמלים לג' מיני פרים, ולפי פילון הפירוש הוא עגלה בת שלוש שנים. ובראב"ע: "יש אומרים ג' עזים, והישר בעיני בת שלש שנים". ובת"א: שלשה, אבל ביב"ע ותרגום ירושלמי, בני שלשה שנים - "עגלה ברת תלת שנין".

6

ז׳פילון מדגיש את ההבדל שבין "הָבֵא אלי" לבין "קְחָה לי". וכן הוא כותב במקום אחר: "לפיכך משַבֵּחַ המורֶה (=ה') את תשוקת הלימודים, שהוא (אברהם) רוחש בלבו, ומתחיל בהדרכתו מן ההוראה היסודית בה כתוב (הביטוי) הראשוני וההכרחי ביותר: "קח לי". ביטוי זה קצר הוא, אך עָצמתו רַבָּה, ומשמעותו אינה מועטת. ראשית, הוא (ה') אומר: אין לך דבר טוב משלָך, ומה שיש בידך, לדעתך, (לאמיתו של דבר) זולתך סיפק בידך... ושנית, אם תקח, אל תקח לעצמך, אלא הַנַח, שהניתן לך הוא הלוואה ופיקדון, והֲשיבֵם למי שנתנם והפקידם בידך" (מי היורש דברי אלקים, קב-קד).

7

ח׳אותו פירוש נותן פילון לביטוי זה הנמצא בעניין תרומת המשכן:" הבה ונראה, כיצד ציוה (ה') להביא את הנחוץ להקמת (המשכן. הכתוב) אומר: "וה' דיבר את משה ואמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר עלתה מחשבה בלבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, א-ב). אם כן, מכאן אזהרה שלא נקח לעצמנו, אלא לאלהים, ושנבדוק היטב מי הוא הנותן, ושלא נחַבֵּל במתנותיו" (מי היורש דברי אלקים, קיג-קיד).

8

ט׳פירושו של פילון, ש"קחה לי" פירושו "משֶלי", נמצא במדרש: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתוב, לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב, ח). אמר הקב"ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משֶלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משֶלי" (מדרש אגדה שמות כה, ב). וב"יפה תאר" לשמו"ר לג, ד מביא כרעיון שבפילון: "למה כתיב "ויקחו" ולא "ויתנו", וכן מה הוא "לי", לכן דריש אחרי "כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה"', לא שייך הלשון ויתנו, רק ויקחו מאשר לי ויעשו המשכן מזה". וברבינו בחיי: "אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד".

9

י׳וכעין דעת פילון, שהעגלה והעז הן סמלים לקרבנות חטאת, נמצא במדרש: "ועשית את המזבח עצי שטים (שמות כז, א). א"ל הקב"ה למשה, אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אבינו, שאם יחטאו בניו, על־ ידי קרבנות אני מכפר להם, שנאמר ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת" (ת"ה תרומה, י; מדרש אגדה כז, א).

10

י״אטעמו של פילון על קרבן החטאת הבא מן הנקבה, מובא גם להלן שמות יב, ה שו"ת שמות א, ח, והוא גם טעמו של הרמב"ם: "ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחוּת יותר, ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה. כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין, ואין חטא יותר גדול מע"ז, ואין חלק מין יותר פחות משעירה" (מורה נבוכים ג, מו).

11

י״באת הקרבנות רואה פילון כסמלים אלגוריים לחלקי היצירה, ולפיו מסמלת העגלה את האדמה, העז את המים, האיל את האויר, והתור והגוזל המזלות והכוכבים. חז"ל הוסיפו וקבעו סמליות הקרבנות לא באברהם, אלא במקום שנאמרו הקרבנות בכללותם, שהם כנגד יסודות הטבע. וכך אמרו: "דבר אחר, פר אחד בן בקר (במדבר ז, פא), הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים וכו'. ד"א למה ג' מיני עולה ואחד לחטאת? כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקב"ה העולם, הג' עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכולן, ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר, המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים, והאש למעלה מן האויר וכו', וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני עולה" (במדבר רבה יד, כד)²⁴ וראה ברבינו בחיי לויקרא יא, ב, שם מסמל את מיני החיות הטהורות והטמאות בארבעת היסודות..

12

י״גוהדרוש הזה, ממש כמו כבפילון, נמצא במדרש תדשא: "ולמה מן ג' בהמות ותור וגוזל צוה הקב"ה להקריב קרבן, ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם, כל מי שהקריב לשם הקב"ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו" (תדשא, יב). אין כל ספק, שמדרשו האלגורי של פילון שימש כיסוד לדברי התדשא. ההבדל בין פילון והתדשא לסמליות הקרבנות הוא קטן, בזה שסמלי האיל והתור וגוזל מוחלפים. כן השמיט בעל התדשא את הסיבות לסמלי הקרבנות, בשעה שפילון הביאם בהרחבה.

13

י״ד

14