מדרשי פילון ט״ז:ו׳The Midrash of Philo 16:6
א׳מדוע אומר אברהם: "הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך" ?
1
ב׳פשוטו (של מקרא) מספֵּר בשבחו של החכם, כי לא אמר שזו אשר הרתה הימנו היא "אשה" או "פילגש" - אלא "שפחה של אשתו". כשראה אותה שנתעברה, לא נסער ועורר את תיאבון התשוקה, אלא ריסן אותו... עשי לה (לשפחה) מה שלבך חפץ, כי בטוח אני שלא תוציאי דין קשה מן הראוי. כי מאד ינעם לך לחלוק ולפסוק לכל אחד לפי זכויותיו, ולא לכַבֵּד או להַכלים איש יֶתר על מידתו.*שו"ת בראשית ג, כד
___________
___________
2
ג׳במקום אחר הוא כותב: "והוא (אברהם), מכיון שנתפעל מאד מאהבת האשה המתחדשת תדיר ושומרת על נעוריה, ומהקפדתה וצפייתה לעתיד, לקח את זו שיָשרה בעיניה (של שרה), עד אשר ילדה בן; או כפי שאומרים בעלי המסורת הבטוחה ביותר92 משמע שפילון רומז כאן למסורות הזקנים שהזכירן ב"על חיי משה" א, ד. ראה הע' קולסון עמ' 124., רק עד אשר הרתה, וזמן לא רב לאחר שאירַע הדבר, פּרשׁ (הימנה), מתוך כיבוש יצר טִבעי וכבוד שרכש כלפי אשתו" (על אברהם, רנג).
3
ד׳לפילון היתה כאן קבלה ומסורה, שאברהם פירש מהגר לאחר שהרתה. ובמדרש נמצא רק ששרה מנעה את הגר מתשמיש: "ותענה שרה וגו', ר' אבא אמר, מנעתה מתשמיש המיטה" (ב"ר מח, ו).
4
ה׳כדברי פילון, שאברהם "לא עורר תאבון התשוקה אלא השקיט אותו", נמצא במה"ג שמקור מאמרו נעלם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך. מגיד הכתוב שבחו של אברהם אבינו ונפש שפלה שהיתה בו, שלא חשקה נפשו בה, אלא אמר לה הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך". על המשנה באבות ה, יט: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו", כותב הרמב"ם: "ועוד אמרו על הגר, אחר שלקחה, הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך, מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה, וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל, העיד הכתוב שהֵרַע בעיניו על ישמעאל בלבד, והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו".
5
ו׳וברד"ק דייק על "שפחה", כבפילון: "שפחתך בידך, אף על פי ששכבה בחיקי - שפחתך היא כבתחלה". ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ד: "ואברהם השיב, אילו הייתי אני מונע את הגר מלעבדך והייתי מכבדה כאשה בעולת־בעל, היה לך לומר חמסי עליך, אבל אין הדבר כן, שהנה שפחתך בידך".
6
ז׳מדוע אומר (הכתוב): "שרי עִנתה אותה"?
7
ח׳הפשט ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, משמעו: לא כל העינויים מזיקים, ולהיפך, יש והם אף מועילים. כך סובלים חולים מרופאיהם, וילדים ממוריהם, וכסילים מן המוכיחים אותם, ולעולם לא הייתי קורא לכך עינויים, אלא ישועה ועזרה לנפש ולגוף...*שו"ת בראשית ג, כה
___________
___________
8
ט׳לפי שיטתו זו, הוא מפרש גם את הפסוק בנוגע לעינוי אלמנה ויתום, שלפעמים יהיה העינוי מותר, וזה במקרה שהוא לשֵם חינוך. וראה להלן שמות כב, כב שו"ת שמות ב, ד ובביאור שם.
9
י׳ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ה: "וכתב הרמב"ן, ששרה חטאה בזה, וכן אברהם שהניחה לעשות. ואין הדבר כן וכו', שרה כאשר ראתה את הגר בגאוה וגאון ודרך רע, ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה בה, וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע", וכן בפירוש הר"ן. וברלב"ג: "אמר אליה הנביא, שתשוב אל גבירתה ותכנע תחת ידה ותקבל המוסר ממנה, כי כוונת שרה היתה לטוב לה, לא לנקמה ממנה".
10
י״אאת שיטתו של עינוי לשם חינוך, ובנוגע להגר, הוא מביא במקום אחר בכתביו: "ולפיכך מוסיף (הכתוב): "ועִנתה אותה", וזה שווה ל"הוכיחה" ו"יִיסרה", כי דָרבן־חד מועיל מאד ל(חיים) בהשקט ובבטחה, כמו לסוסים פרועים, מפני שקשה לאַלפם ולרסנם רק בשוט או במושכות. האם אינך רואה את הגמול הצפוי לאֵלה שלא גערו בהם? הם משמינים ומתעבים, מתפקרים, נושפים ונושמים, ואחר כך זוכים נדכאים ואומללים אלה בפרָסים העלובים של הכפירה, המעטרים אותם ומכריזים עליהם בסוד שוכחי האל. ומכיוון שמזלם שָפר עליהם93 מילולי: המזל זָרַם ללא הפוגה. מ., הרי ראו עצמם כאלהי כסף וזהב - בבחינת מטבעות מזוייפים - ושכחו את המטבע האמיתי, את ה"קיים" לאמיתו. ומשה מעיד באמרו: "שָמָן הִתְעַבָה הִתרחב ושכח את האֵל, אשר עשהו" (דברים לב, טו)94 במסורה: "שמנת עבית כשית ויטשׁ אלוה עשהו".. נמצא, שאם התפרקות מוחלטת היא הורתה של הרעה הגדולה ביותר - הכפירה, הרי היפוכה, העינוי, כשהוא במסגרת החוק, מוליד את הטובה המושלמת, את התוכחה המהוללה" (על הכינוס לשם החכמה, קנח-קס).
11
י״במדוע ברחה הגר מפניה?
12
י״גלא כל נפש מקבלת גערה ותוכחה. אך השֵׂכל החנוּן ומאד דורש טוב - אוהב מוסר ומַרבה להתקרב אל אֵלה המוכיחים אותו, בעוד ש(השֵׂכל) העויין ורע־ הלבב שונא (זאת) ונסוג ובורח (מהם), כשהוא מעדיף להתקרב לדברי חֲלָקוֹת מאשר אל המועיל עבורו, מתוך הנחה ש(דברי החלקות) נכבדים ונאצלים.*שו"ת בראשית ג, כו
___________
___________
13
י״דובמקום אחר: "לדעתי, קיימות שלש סיבות למנוסה: שנאה, פחד וחרפה. נשים עוזבות את בעליהם, ובעלים את נשותיהם, מתוך שנאה: ילדים עוזבים את הוריהם, ועבדים את אדוניהם, מתוך פחד; וידידים עוזבים את חבריהם, מתוך חרפה, כל אימת שנעשה מעשה שאינו מוצא חן בעיניהם. וכבר ידעתי אבות, אשר נסוגו מחיי העיון וחוּמרה של בניהם כתוצאה מחיי רווחה, ובחרפתם בחרו לגור בכפר ולא בעיר. ובכתבי הקודש ניתן למצוא זֵכר לשלשה סיבות אלה. כפי שנוכיח בקרוב: יעקב המתאַמֵן בורח מלָבָן חותנו מתוך שנאה, ומעֵשָׂו אחיו מתוך פחד, ואילו הגר מסתלקת מתוך חרפה" (על המנוסה והפגישה, ג-ד).
14