מדרשי פילון ב׳:י״זThe Midrash of Philo 2:17
א׳מהו: "תמותו במוות"103 θανάτῳ ἀποθανεῖσθε = "תמותו על־ידי המוות", כתרגום ללשון הפסוק: מות תמותו, שהוא מיסוד השבעים, המתרגמים כדומה לזה בהרבה מקומות את הלשון הכפול "מות תמות" או "מות יומת" (ראה שמות יט, יב; כא, יב; שם, טו; כב, יח; במדבר טו, לה ושמואל־א יד, מד). פילון, שהאמין, כחז"ל, שאין מלה יתירה בתורה, בא לדרוש כאן את כפל הלשון הנראה כמיותר בהשקפה ראשונה.?
1
ב׳מיתתם של אנשים הגונים104 ראויים. מ. היא תחילתם של חיים אחרים. כי לחיים שני פנים; האחד עם גוף נפסד, והאחר בלי גוף ובלתי־נפסד. נמצא, שהרשע מת במוות כשרוחו (עדיין) באפו ובטרם נקבר, כביכול לא שמר בתוך עצמו אף שמץ ניצוץ של חיי אמת, שהם הם יתרון המעלָה. אך האיש הכָּשֵר וההגון, אינו מת במותו, אלא, עם סופם של חיים ארוכים - חיי הנצח105 הוא עובר לחיי הנצח., דהיינו, שהוא מתעַלֶה לחיי עולם.*שו"ת בראשית א, טז
___________
___________
2
ג׳גם בדרשותיו האלגוריות דן פילון באריכות על פשר הניב "מות תמות", וז"ל: "אמנם נאמר: "כי ביום אכלכם ממנו תמותו במוות", אך כשאכלו לא רק שלא מתו אלא שגם הולידו בנים והיווּ גורם חיים לאחרים. ומה יש לומר על כך? שישנם שני מיני מיתה, אחד של האדם (בכלל), והשני של הנשמה בפרט. מיתת האדם היא התרחקות הנשמה מן הגוף, ומיתת הנשמה היא אבדן המוסריות וההידבקות ברישעה. ולפיכך לא אמר (הכתוב) "תמותו" בלבד, אלא "תמותו במוות", כשהוא בא ללמדינו, שאין זו (מיתה) במוות הצפוי לכולם, כי אם במוות מסויים ומיוחד, והוא קבורת הנשמה בתאוות ובכל מיני פשע. מוות זה הוא למעשה ניגודו של המוות האחר. כי הלה הוא התפרדות הגוף והנשמה שהיו מחוברים, ואילו זה הוא התיצבות של האחד כנגד רעהו. אך הגוף, שהוא פחות־ערך, מנצֵחֵ, והנשמה בעלת הערך מנוצחת. ולפיכך שים לבך, שבכל מקום ש(הכתוב) אומר "תמות במות" הוא מתכוון למוות מתוך עונש, ולא (למוות) בדרך הטֶבע. טִבעי הוא (המוות) בו הנשמה מתרחקת מן הגוף, אך (מוות) מתוך עונש מתרַחֵש כל אימת שהנשמה מתה לגבי חיי המידות הטובות, וחיָה רק חיי רישעה" (דרשות אלגוריות א, קה-קח).
3
ד׳שיטת פילון היא, שהלשון "מות תמות", פירושה בכל מקום מיתת הנשמה, המתה ברישעתה ואין לה חֵלק בחיי נצח (ובלשון חז"ל: אין לה חלק לעולם הבא). ובודאי גם לפילון הלשון "מות תמות", שבחייבי מיתת ב"ד, פירושו, גם פשוטו כמשמעו, מיתת הגוף על־ידי הריגה. אבל לפילון עיקר העונש שבלשון "מות תמות", או "מות יומת", היא מיתת הנשמה, שאינה מתעלה לחיי העולם הנצחי.
4
ה׳על הפסוק "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) כותב פילון: "בדעתי היטב ש(התורה) אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת, מתוך חובה עמוקה למסירת הדברים, התחלתי שוקל ביני לבין עצמי, מפני מה לא אמר (הכתוב) שהרוצח במזיד יומת בלבד, כי אם "במות יומת"105* פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו את "מות יומת" שבפסוק: "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) θανάτῳ θανατούσθω, כלומר "במיתה יומת".. האם קיימת דרך אחרת, פרט למוות, בה המת מסיים (את חייו)? ביקרתי אצל אשה חכמה, ושמה הִסתַּכְּלוּת, כדי למצוא פתרון לשאלותי. היא לימדתני, שקיימים אנשים (הנחשבים) מתים בחייהם, וישנם החיים (אף) במותם. היא אמרה, שאנשים רעים, אף אם יאריכו ימים עד לזיקנה מופלגת, הם גוויות, שכֵּן הם מנותקים מחיי מוסריות, בעוד שאנשים טובים, אף אם בוּתַּק חיבורם לגופם, הם חיים לעולם וזוכים בחיי אלמוות" (על המנוסה והפגישה, נד-נה). מדרשו של פילון נמצא בחז"ל, אבל לא על כפילת המלים "מות יומת", אלא על כפילת "הכרת תכרת", והיא שיטת רבי עקיבא, הדורש כך על הפסוק "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר טו, לא)106 זו הפעם היחידה בתורה, כי במקומות אחרים כתוב ונכרתה הנפש: בראשית יז, יד; שמות יב, טו; ויקרא ז, כ, כא, כז.: "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא" (ספרי במדבר, קיב; סנהדרין סד, ב). פילון ורבי עקיבא דוגלים בשיטה אחת, שלשון כפול הוא מילה יתירה שניתנה להידרש, כפי שהוא כותב לעיל "בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת". וכשם שלרבי עקיבא, הדורש לשונות כפולים וריבויים, וכנגד שיטת ר' ישמעאל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", היתה השמועה שלשון כפול של "הכרת תכרת" מכוון למיתה עולמית של הנשמה, כן היתה לפילון השמועה שגם "מות תמות" מכוון למדרש כזה.
5
ו׳הרמב"ם מפרש את דברי ר' עקיבא ממש כלשון פילון: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן וכו' וזהו עולם הבא וכו', ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו, וכל שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת, שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. מפי השמועה למדו, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. כלומר, שאותה הנשמה שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא היא נכרתת" (הלכות תשובה ח, א).
6
ז׳וכדרשתו של פילון, המוכחת מן הפסוק מות תמות, נמצא רק במדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא. רצה הקב"ה לנסותו בו אם יעמוד לשעתו אם לאו, ועבר על הצווי בו ביום ונידון בו ביום" (מה"ג בראשית ב, יז). ועוד שם: "והרשעים קרויים מתים לפני המקום, מנין שכיון שעבר אדם עבירה הרי הוא מת לפני המקום? ת"ל מות יומת" (מה"ג שמות כא, טז). "יומת המת, וכי המת מת? אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים" (מה"ג דברים יז, ו). ועוד בחז"ל: "כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכו'. והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים וכו'. ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה יומת המת (דברים יז, ו), חי הוא, אלא המת מעיקרא" (ברכות יח, א-ב). ועל התעַלוּת הצדיקים לאחר המוות איתא בגמרא: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין ז, ב). וראה להלן לבראשית ד, י שו"ת בראשית א, ע; ד, טו שו"ת בראשית א, עו; ה, כד שו"ת בראשית א, פו; טו, טו שו"ת בראשית ג, יא.
7