מדרשי פילון ג׳:י״טThe Midrash of Philo 3:19

א׳מהו: "עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת", הרי האדם לא נוצר רק מן האדמה, אלא גם מהנשמה האלהית?

ב׳ראשית ברור, כי יציר האדמה מעורָב מאדמה ושמים, ומכיון שלא החזיק בתומתו²³² כלומר, שלא שָׂם לבו אל העניינים השמימיים. זה עולה גם מפירושו לפסוק זה ב"דרשות אלגוריות" ג, רנב המובא להלן בביאור., אלא זילזל במצות האל, סָר מהחֵלק הטוב והנעלה ביותר - מהשמים, והתמַכֵּר כליל לאדמה, ליסוד המעובֶּה והכָּבֵד ביותר. שנית, אילו הִתְאַווה לחֵלק במוסריות, המעניקה אלמוות לנשמה, וודאי שהשמים היו נחלתו, אלא מאחר שהשתוקק לתענוגים ובעטיָם זכה²³³ מילולי: רכש, קיבל. מ. למוות רוחני, הוא חזר שנית אל האדמה. אי לזאת, אמר (הכתוב): "כי עפר אתה, לכן אל עפר תשוב"²³⁴ הארמני משקף את נוסח המסורה, ואילו במקומות אחרים ("דרשות אלגוריות" ג, רנג; "על הגירת אברהם", א) מצטט פילון את נוסח השבעים. מ.. כך האדמה היא תחילתו וסופו של הרשע ובן הבליעל, ואילו השמים (הם ראשית) האיש המוסרי.^*שו"ת בראשית א, נא
___________

ג׳כעין שאלתו של פילון נשאל גם במה"ג, שמקורו מאמרו נעלם, אולם שם אינו מדבר על "הנשמה האלהית", אלא שואל על כל ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכי לעפר בלבד הוא חוזר? והלא לארבעה היסודות הוא חוזר! אלא, לפי שרוב בנינו מן העפר, לכך חוזר רובו אל העפר". וראה שאלה זו ברמב"ם, הלכות יסודי התורה ד, ד. וכנראה שבעל מה"ג לקח משם. וראה להלן בראשית טו, טו שו"ת בראשית ג, יא, ובביאור שם²³⁵ ובמקום אחר כותב פילון על הפסוק ויצא קין: "הרי גם אברי המתים מתפוררים ליסודותיהם וחוזרים ומתחלקים לכוחות העולם מהם הורכבו, ובכך, אותה ההלוואה שניתנה לכל אדם (בפני עצמו) לזמן קצוב ושונה (מחבירו), חוזרת אל הטבע שליקט (את היסודות)" (על צאצאי קין וגלותו, ה)..

ד׳כעין תירוצו הראשון של פילון תירץ הרד"ק: "עד שובך אל האדמה, כי אחר שנמשכת אל יסוד האדמה אשר לוקחת ממנה, ולא נמשכת אל יסוד העליון, הראֵית כי עפר אתה ואל עפר תשוב, במותך לא ישאר אחריך יסוד העליון. וזָכַר יסוד העפר משאר היסודות, לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף, הם קרים ויבשים כמו העפר". וכן באברבנאל: "מפני שנטה אל החמריות, ימות וישוב אל עפרו, והוא אמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, להגיד, שבעבור שבהיותו מורכב מחלק הגשמי וחלק שִׂכלי, נטה אל החלק העפרי הגשמי היותר פחוּת, היה ראוי שאֶל עפר ישוב ויהיה נפסד ומת, לא נִצחי וחי תמיד".

ה׳אבל במדרש הנעלם נמצא, בשינוי לשון, התירוץ הראשון של פילון, אלא שזה מדבר על תאוות, והמה"נ על שמירת התורה: "א"ר יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנותנת חיים לבעליה הגזורה מכסאי, ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה, לבהמוּת. חייך, מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יִכְלוּ עמה" (מדרש הנעלם בראשית, י ע"ג). "א"ר יצחק א"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו, היינו דתנינן (שבת קד, א) בא ליטהר מסייעין אותו, אוי להם לרשעים שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יִכְלוּ לעד ולעולמי עולמים" (שם, יא ע"א).

ו׳במקום אחר דורש פילון: "'עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת' (בראשית ג, יט). מאחר שנטש את החכמה השמימית, האם אין הוא נמנה כבר עתה בין העניינים הארציים חסרי הממשות? ויש לברר כיצד הוא חוזר שנית? אך יתכן, ש(הכתוב) אומר כך: השֵׂכל השוטה תמיד חוזר מן הדיבֵּר הישר. הוא נלקח לא מן הטבע הנעלה, אלא מן החומר הארצי ביותר. וכך, יציב או מתנועע, הוא נשאר, ולעולם הוא משתוקק לאותם הדברים. לכן הוסיף (הכתוב): "כי אדמה אתה ואל אדמה תסתלק"^235* ראה לעיל הע' 234. (שם). ועניין זה דומה לדברים שנאמרו לעיל. והענין עשוי להתבהר גם כך: ראשיתך וסופך הן ענין אחד וזהה. הרי החילוֹת מגופות נפסדות של האדמה, ושוב תסתיים בהן, לאחר שנשחקת בדרך החיים שביניהן, ולא דרך סלולה, אלא דרך טרשים מלאה חוחים וברקנים שטִבעם לדקור ולפצוע" (דרשות אלגוריות ג, רנב-רנג).