מדרשי פילון ג׳:י״זThe Midrash of Philo 3:17
א׳מדוע כאשר (ה') קילל את הנחש והאשה, הוא נתן בהם את האות224 כלומר: הקללה. מ., ולא עשה כן באיש, אלא שָׂם (את הקללה) על האדמה, באמרו: "ארורה האדמה בעבורך225 יש להעיר, שהשבעים אינם גורסים "בעבורך", כמו בנוסחתנו, אלא ἐν τοῖς ἔργοις σου, כלומר: "בעבודך", וזה ודאי משום שנתחלף להם הרי"ש בדל"ת במקורם העברי המשובש. פילון ב"דרשות אלגוריות" ג, רכב-ג; רמו, הולך שם בעקבות השבעים, אבל כאן הוא נאמן לנוסח המסורה. בעצבון תאכלנה, קוץ ודרדר תצמיח לך ותאכל את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחמך"?
1
ב׳הואיל והשֵכל226 ראה לעיל לפסוק ג, ו שו"ת בראשית א, לז, שהאיש הוא סמל השֵׂכל. הוא נשימה אלהית227 כוונתו לפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). ראה לעיל בקשר להע' 46., לא נראה לו (לה') לקללו ישירות, אלא הִיפְנָה את הקללות אל האדמה ועיבודה. וטבע האדמה (כטבע) גוף האדם, אותו מעַבֵּד השֵׂכל228 כוונתו, כיחס האדמה אל האדם, כן יחס גוף האדם אל שִכלו. ועל הפיכתו מש9כלי לבהמי ראה גם להלן ו, ג שו"ת בראשית א, צ.. ושעה שעובד האדמה הגון ובעל מוסר - גם הגוף נושא את פריו: בריאות, חושים חַדִים, עוז ויופי. ואכן היפוכו של דבר כשהוא פרוע, אזי הגוף מקולל, ומקבל כמעַבֵּד, שֵׂכל חסר־משמעת ופזיז, ואין כל תועלת בפריו, אלא (מצמיח) רק קוצים ודרדרים, יגונות ופחדים ושאר פגָעים, כשמחשבות יורות חיציהן בשֵׂכל ופוגעות בו. וה"עשב" מסמל מזון, כי הוא (האדם) הפך משִׂכלי לבהמי229 או: בלתי־שִׂכלי. ראה "דרשות אלגוריות" ג, רנא, המובא בביאור. מ., ולא שָת לבו למזונות אלהיים, הלוא הם אלו שהפילוסופיה מעניקה על־ידי דיברות וחוקים רצוניים.*שו"ת בראשית א, נ
___________
___________
2
ג׳שאלתו של פילון נשאלת גם בחז"ל, אולם התשובה שם אינה כבפילון: "אם אדם חטא, ארץ מה חטאה שנתאררה? וכו' שבשעה שבני אדם חוטאין מעבירות חמורות הוא שולח מגפה לבני אדם, ובשעה שבני אדם חוטאין מעבירות קלות הוא מכה את פירות הארץ" (פרקי דרבי אליעזר, יד)230 ובמה"ג: "ולא עוד אלא שבני אדם חוטאין בעבירות חמורות הן נידונין בגופן, חטאו בעבירות קלות הארץ מתקללת ופירותיה מתמעטין, כדי להצריכן לשאת עיניהן לאביהם שבשמים".. ובמה"ג, קצת כפירושו של פילון: "ארורה האדמה בעבורך, אם אדם חטא ארץ מה חטאת? לפי שלא נבראת אלא בשבילו של אדם, חטא אדם ונתקלל נתקללה עמו, כדי שלא ימצא בה נחת רוח". מדבריו של פילון משמע, שלא רצה לקלל את האדם ישירות, וקילל האדמה בעבורו, אבל לא היתה כל סיבה לקלל את האדמה עצמה (ראה להלן בראשית ד, כא בעניין קללת קין). ובמדרש, שאמרה רבקה ליעקב "עלי קללתך בני" (בראשית כז, יג): "ר' אבא בר כהנא אמר אדם שחטא לא אמו נתקללה? שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך" (ב"ר סח, טו). ופילון מכַנה את האדמה "אמא אדמה" שו"ת בראשית ב, ז לפסוק ו, טז.
3
ד׳במקום אחר מפרש פילון את הפסוק על קללת האדמה, כפשוטו: "והגבר, מצדו (קיבל) עבודות ותלאות ויגיעות רצופות, לשם השָׂגַת הצרכים ושלילת הנכסים האוטומטיים, שהארץ היתה למוּדָה להביאם בלי מלאכת עבודת האדמה. ר"ל, חיים קשורים בעמל בלתי פוסק, לשם מציאת מחייתו ומזונו, שלא יגוע ברעב" (על בריאת העולם, קסז).
4
ה׳בשו"ת שלפני כן מדגיש פילון, שעניין עצב הלידה אין בו משום קללה, אלא שהוא מתוך נחיצות. ואפשר שלָמַד כן, מפני שלא נמצא שם בפסוק לשון קללה או ארירה. ובשו"ת כאן, שהאדם לא נתקלל, אלא שנתאררה האדמה בעבורו, וזה מפני שיש באדם חֵלק אלקי, ולכן איננו חושב לקללו. ואפשר, שביסוד דבריו טמון הרעיון, שמכיוון שבירך אותם הקב"ה בברכת פרו ורבו, שוב לא רצה לקללם. ודבר זה נמצא במדרש אגדה לבראשית ג, יד: "ארור אתה, ולמה לא נאמר באדם ובאשתו ארור, כשם שארר את הנחש? מפני שכבר ברכם, שנ' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלקים".
5
ו׳ובדומה לזה, אמרו בחז"ל על קללתו של כנען: "ויאמר ארור כנען (בראשית ט, כה), חם חוטא וכנען מתקלל? אתמהה! ר' יהודה אומר, לפי שכתוב ויברך אלקים את נח ואת בניו (בראשית ט, א), ואין קללה במקום ברכה, לפיכך ויאמר ארור כנען" (ב"ר לו, ז; ת"ב נח, כא; ת"ה שם, טו). וכן בפירוש הר"ן עה"ת שם: "כי היה ראוי שיקולל חם בעצמו, אם לא לכבוד הברכה אשר ברכו השי"ת, ולזה קלל הבן המתיחס אליו יותר".
6
ז׳וראה בשיטת האברבנאל, שיש בה מן היסוד הפילוני, שאין הכל קללה לאשה: "ומהיות האדם נפסד ומת, ולזה אמר והרונך בעצב תלדי בנים, ר"ל הרבה ארבה הרונך, ומזה ימשך שהיה כאבך נצח, וכו', ומזה תדע שאינו מכלל הקללה בעצב תלדי בנים, כי הוא דבר טבעי שהאשה תסבול כאבים חזקים בעת הלידה, אבל היתה הקללה ריבוי ההריונות והלידות שאליהם ימשכו ריבוי הכאבים". ועיין ברבינו בחיי: "כי העצבון הוא צער האורח, שהוא חולי טבעי באשה".
7
ח׳במקום אחר בכתביו דורש פילון את הפסוקים יח-יט במידת סמוכין: "'ותאכל את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחמך' (בראשית ג, יח-יט). עשב ולחם הם שמות נרדפים, כביכול אותו הדבר עצמו. העשב הוא מזונו של הבלתי־שִׂכלי231 או: בהמי. מ., והרָשע, שניתק הימנו השֵׂכל־הישר, אף הוא בלתי־שִׂכלי. גם החושים, שהם מחֶלקי הנפש, אף הם בלתי־שכליים. ואילו השֵׂכל, השואף לחושים דרך החושניוֹת הבלתי־שכליות, אינו משיג זאת אלא בעמל וזיע. אכן, חיי השוטֶה קשים ומרים ביותר, כשהוא נמשך והולך בתשוקתו אחר הגורמים לתענוגות, ואחרי כל אשר הרעה אוהבת לִיצוֹר" (דרשות אלגוריות ג, רנא).
8
ט׳ברמב"ם: "וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאָכלוֹ, נמנע ממנו הכל, והתחייב לאכל הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפיך וכו' (בראשית ג, יח-יט), ובאר ואמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה, (בראשית ג, כג), והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, ואמר מבאר לזה הענין (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (מורה נבוכים א, ב).
9
י׳וראה באברבנאל, הטעם הג': "כי הנה האדם בהיותו בגן, היה מאכלו פרי עץ הדר וכו'. אמנם, אחרי שחטא ונרדף אחרי תאותו הבהמית, יהיה ענשו שיגורש משם ויהיה נמשל כבהמות במזונות ובמאכלו, ועל זה אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, לא מפרי העץ".
10