מדרשי פילון ח׳:י׳The Midrash of Philo 8:10
א׳מדוע לאחר שעיכב את היונה שבעה ימים אחרים, הוא שילח (אותה) שנית?
1
ב׳(זה) אורח חיים טוב ומשובח. כי אף על פי שהוא ראה מתחילה שטִבעם היה קשה153 כוונתו, ששלח את היונה לתקן עניינים שונים, כפי שמבאר בשו"ת בראשית ב, מ., אין הוא מתייאש מלהחזירם למוטב. אך כשם שרופא מומחה154 מילולי: משובח. מ. אפשר, שמה שפילון מביא כאן משל מעולם הרפואה, שתחילה מאפשר הרופא לטֶבע לסלול דרך לישועה מן המחלה, יכול להתבאר ממה שכותב במקום אחר, על יום השביעי של המחלה שהוא המכריע ביותר: "והנה, המחלות הקשות של הגופים, וביחוד כל־אימת שמפני התערובת הרעה של הכוחות שבתוכֵנו מעיקות עלינו קדחות ממושכות, מוכרעות על־פי רוב ביום השביעי. שכֵּן, הוא (היום השביעי), מכריע את המלחמה על הנשמה, בחַלקו לאלה הצלה, ולאלה - מות" (על בריאת העולם, קכה). איננו מגיש לחולה תרופה על מנת שתביא הברָאָה למחלה מיד, אלא מאַפשֵר לטבע לסלול דרך לישועה, ולאחר מכן משתמש הרופא בתרופות מבריאות ומחלימות. כך האיש המוסרי, (משתמש) בדברים בהתאם לחוקי הפלוסופיה. וה"שֶׁבַע" הוא אלהי וטהור. ונאמר, שאבי הכל, כשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו (פרק זמן)...*שו"ת בראשית ב, מא
___________
___________
2
ג׳פירושו זה של פילון, קשור לרעיון התשובה, עליו הוא דן בשו"ת הבאה. לדבריו כאן, שילוח היונה על־ידי נח היה לשם רעיון החזרה בתשובה. בפעם הראשונה לשילוחה היה הדבר קשה, אבל לאחר שעיכב את היונה שבעת ימים, שילח אותה שנית, לשם ביצוע אותה המטרה, ואכן הביאה עימה את התשובה. את שבעת הימים מקשר פילון למעשיו של הקב"ה, שכשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן, וכנראה שמתכוון לבראשית א, לא: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". עצם הרעיון נמצא במדרש הנעלם בפי ר' פנחס, בנוגע לשילוח היונה: "וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי" (מה"נ נח, כג ע"ב. וראה בביאור לשו"ת הבאה). וראה גם לעיל ז, ד; י שו"ת בראשית ב, יג, על רעיון התשובה שם, ששבעת הימים בהם עיכב הקב"ה את המבול, הם מזכרת לבריאת העולם שנברא בשבעה ימים, לכן ציפה הקב"ה שבעת ימים, שמא יהרהרו החוטאים וישובו בתשובה.
3
ד׳במקום אחר בכתביו מדבר פילון באריכות על חשיבותו של המספר שבע, ומציין את סגולתו של יום השבת, שצריך לשמש כיום של חשבון הנפש והירהורי תשובה: "ו(יום השבת) נתכבד על־ידי משה, חובב המידות הטובות, שחָרת את יופיו בלוחות הקדושים ביותר של התורה, ורשם במחשבותיהם של כל הנשמעים לו, בצוותו להם, שאחרי כל ששה ימים, יבַלו את יום השביעי (כיום) קדוש, וימנעו ממעשים אחרים, עד כמה שהם נוגעים לבקשת מחיה ולמציאתה, ויתמסרו רק לדבר אחד - לפילוסופיה, לשם תיקון המידות ולשם בחינת המצפּוּן, אשר, בהיותה נתונה ומבוססת בתוך הנשמה, אינה מהססת מלהוכיח כמו שופט, בהשתמשה הן באיומים תקיפים יותר, והן בהתראות נוחות יותר. במקרים שנראה לה (=לבחינת המצפון) שהם עשו רע במזיד - באיומים; ובמקרים של שוגג, מפני שהתנהגו בלא־ראוֹת מקודם - באזהרות, בכדי שלא יכשל שוב באותה הדרך" (על בריאת העולם, קכח).
4